האתגר: להיות מי שאנחנו

מרוב צורך באישור חיצוני, בחפצים ובנתונים מספריים: כיצד נוכל להרגיש אמתיים?
X זמן קריאה משוער: 8 דקות

זוהי תקופה של תסכול פרדוקסלי. אנו מתוסכלים מהאושר עצמו. במקום לחוש הגשמה, סיפוק ושמחה, אנו חשים עוד ועוד כעס, תרעומת, מורת רוח וזעם ככל שאנו מתקרבים לחיים שאנו שואפים אליהם. נדמה שהאושר הקצוב לנו באופן מתסכל כל כך, עומד בדרכנו אל ההגשמה שאליה אנו שואפים. הפכנו לחומר נפץ אנושי: אנו כועסים-מתמיד, נוחים להתפוצץ. המערכת המקולקלת ניפצה את חלומותינו ואנו צועקים את תסכולנו מיליון פעם ביום מן הגגות הדיגיטליים, פסגות ההרים התרבותיות, העמקים החברתיים.

אנו מסתפקים בסטטוסים בפייסבוק, בציוצים בטוויטר, בשעה שהכלכלה דועכת, האי-שוויון מרקיע שחקים, ההזדמנויות מצטמצמות, השוליים הקיצוניים נעים אל המרכז והחברות האנושיות מתפלגות

אמנם נכון שהמוסדות הסבו לבני האדם אכזבה היסטורית וקולוסאלית, אך במאמר קצר זה אני מעוניין לבחון את הטענה ההפוכה: שגם בני האדם אכזבו את המוסדות. אני מעוניין לדון לא רק בכך שאנו מסתפקים בסטטוסים בפייסבוק, בציוצים בטוויטר, באפליקציות לניהול זמן ובשתיית דרינקים יוקרתיים בשעה שכוכב הלכת שלנו מתחיל (מילולית) להימס, הכלכלה דועכת, האי-שוויון מרקיע שחקים, ההזדמנויות מצטמצמות, השוליים הקיצוניים נעים אל המרכז והחברות האנושיות מתפלגות – אני מעוניין לדון גם בסיבות לכל הדברים האלה.

אציג תיאוריה קטנטנה לפיה אנחנו סובלים משלושה קונפליקטים נפשיים משמעותיים (וכן, אני אשתמש בכינוי הגוף "אנחנו". אני לא מתכוון בהכרח אליכם – אלא ללא מעטים מאתנו). הקונפליקטים האלה הם שמשתקים אותנו, מסכלים אותנו, מחניקים אותנו. הם מותירים אותנו רדומים ונרפים, קצרה ידינו לעזור אף לעצמנו. נכון שהמוסדות אכזבו אותנו. אך מכיוון שבתוך תוכנו אנו מסוכסכים עם עצמנו, מפולגים, משותקים, גם אנחנו לא מסוגלים לעמוד באתגָר ולאתגֵר את המוסדות לממש את הבטחותיהם הבסיסיות.

הקונפליקט הראשון הוא קונפליקט המספרים. אנחנו רומנטיקנים. אנו מוקירים את רגשותינו. מגיל צעיר אומרים לנו שהרגשות שלנו הם הדבר החשוב ביותר ולכן עלינו להרגיש טוב. אומרים לנו שלהרגיש טוב זו זכות, לא פריבילגיה. וסביר להניח שזה נכון. אבל אנחנו גם רומנטיקנים מוגבלים, מבולבלים ופשוט גרועים. זאת מכיוון שבה בעת אנו גם אמפריציסטים רודניים. אנו מודים רק ב"נתונים", ב"עובדות", ב"ראיות" – וכל אלה חייבות להיות מגובות במספרים. אם דבר מה אינו מספר, כנראה שאין לו ממשות חברתית או תרבותית כיוון שהוא אינו מוכלל בתחום הוודאות האפיסטמולוגית מלכתחילה. וכך אנו לא מסוגלים לדון במה שאי אפשר לכמת, אנו לא מאשרים לו כניסה לבית המשפט של דעת הקהל, המקום שבו אנו מקבלים החלטות חברתיות ומוודאים עובדות תרבותיות. אנחנו מתייחסים בביטול לתופעות נטולות-מספר, מכתירים אותן כאנקדוטות. אנו מבזים אותן ומזלזלים בהן עד שלא נותר מהן דבר – וכל אותו זמן לא מבינים שההיגיון מחייב יותר מאשר עובדות מספריות, אחרת שום תיאוריה לא תהיה אפשרית.

לכן הגענו לשפל אונטולוגי עמוק. מחד גיסא, אנו יודעים שמה שאנו מרגישים הוא אמתי, מהותי, מוחשי לא פחות משטר כסף. מאידך גיסא, אנו לא מעניקים לחיי הרגש שלנו אישור כניסה לאורח החיים שלנו. למעשה, אנו ממליצים בחום שלא לעשות זאת. אנו ממעיטים בערכם, קוברים אותם, משילים אותם מעלינו.

וכך אנו – הרומנטיקנים שנפלו קורבן לאמפיריציזם הרודני ואינם מסוגלים לקרוא עליו תיגר – מחייכים קדורנית נוכח הכאב, מעלים על פנינו בת-צחוק נוכח חוסר המשמעות. הקונפליקט הזה מקטין אותנו ומטביע אותנו באין אונים ובחוסר ישע, כיוון שהנחת היסוד שלנו היא שהסבל הזה הוא נטול ממשות חברתית. אנו סובלים אך בה בעת מתבצרים בסבלנו. ובעודנו סובלים אנחנו לא מסוגלים להעלות את שאלת סבלנו בפני המוסדות שאכזבו אותנו.

אנחנו מחפשים הכרה, אישור וקבלה בכל מקום. מיליארדי תמונות באינסטגרם, ציוצים בטוויטר וסטטוסים בפייסבוק מדי יום. מה בעצם אנחנו אומרים בכל אלה? תראו איזה אינדיבידואל אני! תראו את העצמי הייחודי שלי!

הקונפליקט השני הוא קונפליקט האישור. אנחנו אינדיבידואליסטים בלתי מתפשרים המשתוקקים לחופש להיות אנו עצמנו. רק על-ידי השלמת העצמי נוכל לתת מענה לצורך העמוק ביותר שלנו: הגשמה עצמית. ובכל זאת, אנחנו מחפשים הכרה, אישור וקבלה בכל מקום. מיליארדי תמונות באינסטגרם, ציוצים בטוויטר וסטטוסים בפייסבוק מדי יום. מה בעצם אנחנו אומרים בכל אלה? תראו איזה אינדיבידואל אני! תראו את העצמי הייחודי שלי – הוא שונה מכל האחרים!! ואולי זה נכון, אבל אנחנו לא מאמינים בכך עד שאנו מקבלים אישור מכל המשתמשים האחרים.

אתם מבינים את הקונפליקט? במקום לזכות באינדיבידואליות אנו מוגבלים לאישור חיצוני. האינדיבידואליות שלנו עשויה להיות "שונה", אך היא לעולם אינה סוטה מהנורמה. אפשר לקרוא לזה אפקט קייטלין ג'נר. "הדבר הקשה ביותר בלהיות אישה זה להתאפר", היא הכריזה פעם... וכך הפכה את הנשיות לקריקטורה קוסמטית ותו לא... בדיוק כפי שדורות רבים של גברים עשו לפניה. זהו שוני נטול כל סטייה, שוני בצורה – אך לא בתוכן.

קייטלין-ברוס-ג'נר.

קייטלין-ברוס-ג'נר. תצלום: אלברטו פרנק

המותר הוא תמיד שטחי. פשוט מאוד מפני שהוא מעוגן בדברים שאחרים מרשים מלכתחילה, או מבוסס עליהם. לכן כאשר אנו שואלים, בייאושנו, זועקים לתוך האֶתֶר הדיגיטלי, "הביטו בי! האם אני שונה?", אנחנו בכלל לא מחפשים את עצמנו. אנחנו בסך הכול מבקשים אישור, הכרה, עידוד. בבקשה הזאת אין מרד, אין חן, אין אמת. רק קונפורמיות, התקבלות, מכובדוּת, כזב. אנחנו צריכים שיאהבו אותנו בזכות מי שאנו באמת – אבל אנחנו מסתפקים בכך שיקבלו אותנו בזכות מי שנדמה לנו שאנחנו צריכים להיות. אלה שני דברים שונים. לאנשים שבאמת אוהבים אותנו בכלל לא אכפת מה אחרים חושבים. יתרה מזו, הם יגנו עלינו מפני החורבן שגורמת הקבלה, ויילחמו על מחויבותנו להיות נאמנים לעצמנו.

וכך אנו נותרים משותקים, קרועים מהאני האמתי ביותר שלנו על-ידי הצורך באישור וקבלה מצד החברה. אנחנו לא קוראים תיגר על מוסדות כדי לפנות מקום לאני האמתי שלנו, כדי לעודד את פריחתו, כדי להזין את צמיחתו, כיוון שהעמדת הפנים שלנו כבר זכתה לאישור באינסטגרם ובפייסבוק על כל זיופם. אנחנו לא מתפשרים על מעט, אלא על הרוב. אנחנו לא מתפתחים והופכים לבריות שנועדנו להיות – אלא רק לבריות שהאישור החיצוני מאפשר לנו להיות. אנחנו לא עבדים – אלא שבויים. ההשלמה הזאת עם השבי, שבאה על חשבון החתירה לחופש, היא בדיוק האופן שבו אכזבנו את המוסדות מלכתחילה.

הקונפליקט השלישי הוא קונפליקט האובייקטים. אנחנו רוצים להיות אותנטיים. בתוך תוכנו אנו יודעים שרק העצמי האותנטי מסוגל להגשים את עצמו. את המזויף אי אפשר לממש. אבל האותנטיות שאנחנו מתפשרים עליה היא שטחית כל כך, עד שכנראה מוטב היה לוותר עליה כליל. זו אותנטיות של צורה, לא של תוכן, והיא חסרת כל טעם. אנחנו מאמינים שלהיות "אותנטי" משמעו להשיג את הגוף הנכון. הפנים הנכונות. האמונות, הפנטזיות, הספרים, האמנות, החברים, המאהבים הנכונים.

אבל כל הדברים האלה הם שטחיים. למה? כי הם בסך הכול אובייקטים. רק מפני שהשגתם את הגוף שתמיד רציתם, אין זה אומר שאתם אותנטיים יותר משהייתם אתמול. רק מפני שהשגתם את החברים והמאהבים שתמיד רציתם, זה לא אומר שאתם אותנטיים יותר משהייתם אתמול.

אותנטיות אמתית דורשת מאתנו להתחבר לחלק עמוק, אינטגרלי ומורכב יותר בהווייתנו. רשימת הדברים שברשותנו לא מעניקה לנו אותנטיות, כיוון שלעולם לא נשלים את האוסף – וגם אם נשלים אותו, הוא לא יעזור לנו להגשים את עצמנו, אלא רק יותיר אותנו שבורי לב על כל הזמן שבוזבז עליו. אז מהי, בעצם, אותנטיות? העצמי האותנטי הוא עצמי שמממש את מלוא הפוטנציאל שלו. הפוטנציאל אינו טמון במה שאנו יכולים להשיג – אלא במה שאנו יכולים לתת. על שאלת הפוטנציאל עונה לנו השאלה הפשוטה הזו: עד כמה אתם תורמים ליצירת עולם טוב יותר.

וכך האובססיה השטחית שלנו לצורה ולא לתוכן, לאובייקטים ולא לקיום עצמו, מסכלת את הרצון העז שלנו באותנטיות. אנו משקיעים את כל מרצנו בהשבחת רכושנו, בין שמדובר בחיטובים, בחברים, במאהבים, במלתחות או בצעצועים, ומזניחים את האתגר האמתי: לגלות ולשחרר את העצמי האותנטי שלנו. ככל שאנו משביחים את רכושנו, כך אנו נעשים אומללים יותר, מתוסכלים יותר – ובכל זאת אנחנו לא מצליחים להסביר מדוע זה המצב. אך הסיבה פשוטה. במקום לשחרר את העצמי האותנטי שלנו אנחנו רק חושקים, רוכשים ואוגרים אובייקטים. והאובייקטים האלה כולאים את העצמי הפוטנציאלי שלנו מאחורי סורגים של חוסר משמעות, עצב וזעם.

האתגרים הגדולים-באמת של החיים: לשחרר את העצמי האמתי שלנו, לחתור לאושר אמתי ולהפוך לאנשים שהיינו אמורים להיות. לא בגלל כוח עליון, או יד הגורל, אלא רק מתוך כוונה ורצון חופשי.

אני חושב ששלושת הקונפליקטים הגדולים האלה הם שמגבילים וחונקים אותנו. הם שמונעים מאתנו להתמודד עם האתגרים הגדולים-באמת של החיים: לשחרר את העצמי האמתי שלנו, לחתור לאושר אמתי ולהפוך לאנשים שהיינו אמורים להיות. לא בגלל כוח עליון, או יד הגורל, אלא רק מתוך כוונה ורצון חופשי. ההתמודדות עם האתגרים האלה היא הדרך שבה נוכל לקרוא תיגר על המוסדות ולדרוש מהם לא לאכזב אותנו.

הקונפליקטים שהצגתי הם טעויות גדולות. לא רק בחשיבה, אלא בחוויית הקיום עצמה. בגללם אנו מצמצמים את זכות הקיום המופלאה שקיבלנו ומשאירים ממנה רק את הדברים הפשוטים והטריוויאליים ביותר: מספרים, אישור חיצוני ואובייקטים. והטעות הזו מובילה לסדרה של טעויות נוספות, כיוון שאנחנו מוותרים באופן טבעי, מבחירה, על חירותנו, על זכויותינו הטבעיות ועל הפוטנציאל שלנו. אנחנו פועלים ברמה נמוכה מהרצוי בכל ההיבטים שמגדירים אותנו באופן המהותי ביותר: מרד, התנגדות, חן, אמת, מודעות, יופי, אהבה.
כך אכזבנו את מוסדותינו, בדיוק כפי שהם אכזבו אותנו.

כדי לשרוד את עידן הזעם עלינו להפסיק לצמצם את עצמנו לכדי מספרים, אישור חיצוני ואובייקטים, כיוון שכך נוצרים קונפליקטים שמותירים אותנו משותקים, תקועים, מוקטנים... מלאי זעם ובה בעת חסרי אונים וכנועים. העצמי המסוכסך גוזר עלינו בינוניות נואשת. לכן עלינו להביט פנימה בבהירות ולהבין מי אנו באמת. אנחנו לא מספרים שזקוקים לאישור כדי לזכות באובייקטים נוספים כדי לגרוף דירוגים גבוהים יותר כדי לקבל עוד אישור חיצוני כדי לזכות בעוד אובייקטים. לא, אנחנו אנשים שחייבים להגן על הפוטנציאל שלהם מפני כל הדברים האלה, אחרת נישאר מסוכסכים, פוחדים, בודדים, חסרי אונים.

אין חיים ללא קונפליקט, גם אם עושים מדיטציה או צמים או מתפללים. ובכל זאת. האתגר הגדול ביותר של כל אדם חי הוא לחיות כך שהקונפליקטים שלו לא ישתקו או יחנקו אותו, יצמצמו או יגבילו אותו – אלא דווקא יחַיו ויזינו אותו, יעוררו וידרבנו אותו. הקונפליקטים האלה נקראים חלומות. הם לא קורעים אותנו מבפנים ולא הורסים אותנו – הם מובילים ומנחים אותנו. והם מחזקים אותנו בדיוק מפני שהם מובילים אותנו אל מי שאנחנו באמת.

אז אולי אפשר לומר את כל מה שכתבתי כאן בצורה פשוטה יותר: שכחנו איך לחלום כאשר התחלנו לצמצם את העולם, ואת עצמנו, לכדי מספרים ואובייקטים שבאמצעותם אנו מנסים לזכות באישור חיצוני מצד מספרים ואובייקטים. וזו הסיבה שעוד לא מימשנו, עדיין לא, את מלוא הפוטנציאל שלנו.

 

עומייר חק הוא הוגה דעות, פרשן, בלוגר ודמות ציבורית, המרבה לכתוב על כלכלה, חברה, עסקים, חדשנות ותרבות עכשווית. הוא מחברם של ספרים אחדים ומחלק את זמנו בין לונדון וניו יורק.

מחשבה זו התפרסמה באלכסון ב על־ידי עומייר חק.

תגובות פייסבוק

> הוספת תגובה

7 תגובות על האתגר: להיות מי שאנחנו

01
אשל

קראתי רק את הפסקה האחרונה, ללא הסכמה.
חלום זו אשליה. בני אדם מחפשים טריק/קסם שיפתור להם את כל הבעיות. זה לא עובד כך. אנשים שחלומם התגשם, גילו שאין שם כלום...כן, חלומות מתנפצים כמו בועות...כדי להרגיש אמיתיים, אין צורך בדברים גדולים מהחיים, אלא דברים מאוד פשוטים כמו שמטבענו אנו לא זקוקים למינונים כבירים כדי להיות שבעים...
כדי להיות אמיתי, פשוט תרגיש מחובר לעצמך ולא לציפיות של אחרים...

02
יוחאי

זה דיי קל לבקר את כל מה שלא בסדר באחרים בנו ובעולם לעיתים הביקורת היא גם נכונה בחלקה כמו מה שכתוב במאמר הזה. הרבה יותר קשה זה להגיד מה כן לעשות בלי שזה יהיה פשטני ויומרני מידי. אם הייתי הכותב את המאמר הבה הייתי כותב מה כן אני צריך לעשות ולהפסיק להכליל את כולם בטענות שלי .

03
שירי

אני לא יודעת איך הגעת למסקנות שלך, אבל צריך להיזהר ולא לתת לתיאוריות הלא-בדוקות שלנו לגבור על תיאוריות שנבדקו באופן מדעי (עד כמה שאפשר בתחום הלא-ממש מדעי של הפסיכולוגיה).
למשל: "הצורך העמוק ביותר שלנו - הגשמה עצמית". באמת? לא שמעתי על אף מחקר שהראה שזה הצורך העמוק ביותר שלנו, ובוודאי שבמהלך מאות אלפי השנים שקדמו למאה ה-20 זה לא היה הצורך העמוק ביותר שלנו. אם כבר, הצורך להשתייך ולהתקבל על ידי הקבוצה שבה אנחנו חיים הוא הצורך העמוק ביותר - כיוון שכך אנחנו מבטיחים לעצמנו הגנה, מזון ויכולת להתרבות.
המאמר כתוב יפה, ובוודאי יש בו הרבה נקודות טובות למחשבה, אבל הפסקנות שבה מוצגות טענות שיכולות להיות שגויות או מוגזמות (בייחוד שהן עומדות בקונפליקט עם תיאוריות שידועות ובדוקות כבר עשרות שנים) קצת מטרידה.

    04
    סיגל מנחם

    היי שירי!המאמר כתוב יפה ברור ומנומק. לא מספיק אמנם,אבל נוגע בשאלה קשה מאוד,שהפתרון שלה,אנחנו מקווים,יביא לשקט רוגע ומ"בסוטיות" מקיומנו. לא אוהבת את המילה אושר.
    מסכימה איתך שיש טון של קביעה מדעית וסכנה שהאידיוט מן השורה,ייקח אותו כאמת מוחלטת וסבלו רק יגבר,גם מפני שאין הצעת פתרון.

06
יהודה ברק

אומרים לנו ואומרים לנו ולבסוף כותב המאמר, גם אומר לנו. כאדם שעוסק במוח וגנטיקה, גם לי יש מה לומר, נער הייתי וגם זקנתי והגעתי למסקנה שהכול תלוי במבנה האישיות וכיוון שאנחנו תוצרי גנטיקה מרובת טלאים. תמיד ימצא מי שיאמר לנו ויתסכל אותנו עוד יותר. אם הרווחת בהגרלה הגנטית, הרווחת ומי שהפסיד, יוצא מתוסכל עוד יותר כשאומרים לו מה עליו לעשות והוא שואל את עצמו, אלה שאומרים לו מה לעשות, ראו את האור? או שגם הם רוצים קצת תשומת לב.

07
סיגל

אכן כך,יהודה ברק.ולטעמי ,גנטיקה מרובת טלאים,דורשת שימת לב ויחס אישי.אם זאת,אני שמחה לקרא ולשמע דיעות שונות בנושא,שכן כל רעיון או תאוריה בתחום,דורשת שתהייה לה גמישות,התרחבות,התנקות ממיותר ולמידה על חדש.