מגפת צחוק נשמעת כמו משהו שטוב שיתפרץ בשכונה. אבל צחוק אינו עניין כל כך פשוט.
מתברר כי צחוק אינו סתם קול המעיד על אושר. הוא עשוי לאותת על מצוקה, כעס או עצב ואפילו על מצב של מָניה. ההתפרצות המפורסמת ביותר של מגפת צחוק התרחשה בטנזניה (שנקראה אז טנגניקה) בשנת 1962, אבל סוג כזה של התנהגות של המון מתרחשת בעולם מדי שבוע, בעיקר באוכלוסיות הנמצאות במצב של לחץ כרוני. דוגמה עכשווית דומה היא התפרצות של בחילות וסחרחורות בלתי מוסברות בקרב תלמידי בית ספר בלנקשייר, אנגליה, בנובמבר 2015. ישנן גם שפע עדויות למקרים דומים במקומות שבהם החיים אינם יציבים, כמו קוסובו, אפגניסטן ודרום אפריקה.
ההתפרצות של שנת 1962 החל בבית הספר לבנות ואז התפשטה לקהילות אחרות והצחוק הבלתי נשלט הדביק כאלף איש, נמשך מספר חודשים וגרם לסגירה זמנית של 14 בתי ספר. מרבית המקרים של מחלות פסיכוגניות המוניות מתחילים באדם בודד – במקרה זה, אחת מתלמידות בית הספר שהתקף חרדה עורר בה צחוק בלתי נשלט, שהוביל לתגובת שרשרת שהוביל לכך שנערות אחרות סביבה החלו אף צוחקות ללא אפשרות להפסיק. אט אט, הצחוק התפשט אל מחוץ לבית הספר והמחוז, אל אוכלוסיות-בסיכון אחרות.
התסמינים של הנדבקים במגפה כללו התקפי צחוק ובכי חוזרים ונשנים, שנמשכו ממספר שעות ועד 16 יום. התקפים אלה לוו בחוסר שקט – ריצה חסרת תכלית, לעתים גם אלימות – אבל לא נמצא גורם אורגני. כריסטיאן הֶמפלמן (Hempelmann) מאוניברסיטת טקסס A&M האמריקנית, שחקר את האירועים, מתאר את מגפת הצחוק כמקרה של מחלה המונית פסיכוגנית או סוציוגנית. יתכן כי גורמי הלחץ שהשפיעו על תלמידות בית הספר כללו ציפיות חדשות ולא מוכרות שהושתו על בתי ספר על ידי ההנהלה הבריטית, ואי הוודאות שליוותה את המעמד העצמאי שקיבלה טנגניקה חודש בלבד לפני המקרה.
"מצד אחד, זה נשמע טוב מדי, ומצד שני, אנשים מצטטים את המקרה כדי לאשש כל מיני תופעות על פני הספקטרום, גם אם הן סותרות זו את זה", אומר המפלמן. "ולכן חשבתי שאני מוכרח לבדוק שוב את האירועים ולברר, האם זה באמת קרה ומה אפשר ללמוד מזה על הומור".
מגפת הצחוק אכן התרחשה, אבל לא ניתן ללמוד ממנה הרבה על הומור, והמפלמן מתרגז על כך שחוקרי הומור משתמשים באירועי טנגניקה כהוכחה לכך שהצחוק מדבק. מחלות פסיכוגניות מכל הסוגים כרוכות במה שמכונה תסמינים עצביים, הוא מסביר, וצחוק הוא רק אחד מהם. למרות שהמקרה בטנגניקה תם ונשלם, מקרים דומים של מחלות פסיכוגניות המוניות מתרחשים בקרב קבוצות של בני אדם שאינם מסוגלים לנתק את עצמם ממצבים מלחיצים.
במקרים כאלה, לאדם אין כוח להתמודד עם הלחץ והוא אינו מסוגל להגיב בצורה אחרת. לרוב מדובר בצעירים, יש בקרבם יותר נשים מגברים ורובן שכירות ולא מנהלות. "הביטוי החיצוני חייב להיות גופני, משהו שנותן לאדם אפשרות לומר – תראו, אני סובל; משהו קורה פה; אני לא רק מדוכא או מסוגר", מסביר המפלמן. מגפת הצחוק לא הייתה צחוק בחברותא – אלא חוויה משותפת של לחץ, אנשים שהעתיקו שלא במודע תסמינים מורכבים, שאחד מהם היה הצחוק.
המפלמן נזכר באירוע שהתחרש בעת שהוא התגורר בלאפייט, אינדיאנה. פועלים במשרד הרישוי המקומי חוו קשיי נשימה, בעוצמה שהביא לסגירה תכופה של המבנה ובסופו של דבר להעתקת המשרד לבניין אחר. במבדקי איכות הסביבה שחיפשו חומרים מזהמים, לא נמצא דבר ובסופו של דבר התקשורת המקומית דיווחה על המקרה כעל סוג של מחלה פסיכוגנית המונית.
"זאת הייתה פשוט סביבת עבודה איומה, איש לא רצה לעבוד במשרד הרישוי, ההנהלה שלהם הייתה גרועה, והעובדים מצאו, שלא במודע, דרך לצאת מהמצב, והעתיקו את התסמינים זה מזה", אומר המפלמן. "זה לא מטורף כמו שאתם חושבים".
המפלמן אומר שבעוד שמחלות פסיכוגניות המוניות הן נפוצות למדי, לעתים קרובות הן לא מדווחות ככאלה. "אם מתייחסים לאדם כאל סובל ממחלה כזו, בעתם מקטלגים אותו כהיסטרי", הוא אומר. "זה כמו לומר 'אין לך מחלה אמתית, אין פה עניין אמתי, אתה פשוט מתנהג כמו משוגע כי זה מציל אותך מצרה'". הסטיגמה עדיין קיימת. רופאים שהתחילו לזהות את התופעה, מנסים למצוא את הגישה המועילה ביותר למטופלים הלוקים במחלה. למרות זאת, מקרים כמו זה שבו קבוצה של תלמידות תיכון מניו יורק לקו כולן בטיקים בפנים, עדיין מדהימים את התקשורת.
ההתפתחויות האחרונות בתחום הצחוק, תחום מחקר הידוע בשם "גלטולוגיה" כוללים תרפיה באמצעות הומור וצחוק, מדיטציית צחוק ויוגה-צחוק – שבמהלכן צחוק מעושה הופך לאמתי ואמור להביא תועלת לגוף ולנפש. צחוק קשור לירידה בהורמוני מתח ולעלייה באנדורפינים, המספקים הקלה גופנית ונפשית כאחד.
באשר לרעיון האחרון, המפלמן אומר כי מדובר בתיאוריה הפרוידיאנית הקלאסית של ההומור, על פיה "אנחנו צוברים איזה לחץ נפשי פלאי והצחוק מאפשר לנו לשחרר אותו, באמצעות שסתום מטאפורי כלשהו שנועד לכך". הוא לא סבור שהתיאוריה מסבירה נכון את תפקיד הצחוק ואת פעולות ההומור. "מבחינה סטטיסטית, במקרים כאלה, שום דבר אינו משתרר. אלה אנשים סובלים, המביעים כך את הסבל שלהם", מסביר המפלמן. "דבר לא השתפר כתוצאה מכך שהם צחקו".
תורגם במיוחד לאלכסון על ידי דפנה לוי
Published by Atlas Obscura (atlasobscura.com) under an agreement with Alaxon
תמונה ראשית: "מוסא", תצלום: אדוארד מורגן
תגובות פייסבוק
תגובה אחת על מגפת הצחוק הגדולה
נראה לי שהשימוש במילה ׳היסטריה׳ בהקשר של המאמר הזה נעשה בצורה קצת לא מקצועית. אני לא פסיכולוג ואני בטוח שיש רבים שיוכלו להסביר זאת טוב ממני, אבל זה פרוש המושג עד כמה שידוע לי. היסטריה במקורה מתארת מצב של חוסר שליטה על הגוף, עשיית פעולות לא רצוניות ולא נשלטות לפעמים עד כדי אבדן שליטה מוחלט על איבר שמבחינה פיזית הוא תקין לחלוטין. מה שיכול להוביל לתופעות גופניות חריגות כמו נכות, רעידות גופניות, עיוורון, התחרשות, תתרנות ועוד. זאת בתגובה ללחץ שאין באפשרות הסובל להתמודד עמו בצורה ״שפויה״״ והגיונית.
מה שנחקר בתחילה כמחלה נשית (פרוש המילה היסטריה הוא רחם) והתייחס בעיקר ללחץ תת מודע שמקורו בחוויות מן הילדות, הורחב בהמשך להלם קרב ולתופעת דחק פוסט טראומטית שמקורן בסכנה קיומית וחוויות טראומטיות ומלחיצות שמקורן לא בהכרח בילדות ולא בהכרח בתת מודע.
אני לא יודע אם יש עדויות של תופעות מידבקות של היסטריה או של תופעת דחק פוסט טראומטית, אבל נראה לי הגיוני שיהיו תיעודים של תופעות כאלה ונראה לי שהתקפי צחוק כפי שמתוארים בכתבה מהווים דוגמה לכך.
זה היה סיפור של אוכל
הבן שלי קיבל עבודה חדשה ומיהר להתקשר לספר על תנאי ההעסקה שלו. שכר שעתי מתקבל על הדעת, עבודה שעיקרה יעשה מן הבית. ואז הוא הוסיף: "והם נותנים גם סיבוס, כמו בהייטק". מיהרתי לחשוף את בורותי ושאלתי אותו על מה הוא מדבר. "זה ואוצ'ר לאוכל, סידור שאתה מזמין לפי תקציב שנותנים לך".
"סיבוס?", שאלתי אותו ולאחר מכן גם את עצמי. "סיבוס", הוא אישר בסיפוק.
נפתחה הדלת לתרגיל. נניח שכמוני, אינכם יודעים מיד מהו "סיבוס". באופן טבעי, תחפשו באינטרנט. המילה נשמעת לועזית, בוודאי לא עברית, ולכן סביר לחפש את המילה sibus. חיפוש כזה אינו מעלה שום דבר מועיל ביותר, פרט אולי לחברה אמריקנית בשם זה, שמפתחת עסקים בתחום האירוח. לא מתגלה קשר לשוברי המזון של עובדים. הצלילים של "סיבוס" יכולים להוביל גם לחיפוש של רצף האותיות "cebus", שדווקא מניב תוצאה מסקרנת, כמעט מצחיקה. מדובר בסוג (בטקסונומיה בעולם החי והצומח) שכולל קופים ממינים רבים ושונים, שהבולט שבהם הוא קופי הקפוצ'ין. מקור המונח cebus הלטיני הוא במילה היוונית κῆβος, שפירושה פשוט "קוף ארוך זנב". קופי הקפוצי'ן, אגב, נקראים כך על שום מה שנראה על ראשם, צבע פרווה שונה, שנדמה כברדס, כמו של הנזירים הקפוצ'ינים, ששמם ניתן להם על שם הברדס שהם חובשים, שנקרא בלטינית cappa, ואכן זהו מקור ה"קפושון" המוכר לנו כיום בעברית.
אלא שבכך לא התקרבנו לשוברים להזמנת ארוחות הניתנים לעובדים במקומותינו. לכן לא נותר למי שמחפש את מקור המילה באמצעים הישירים באינטרנט אלא לחפש "cibus". ואכן, במאמץ קטן נוסף יתגלה שלל מסוים, אולי שלל רב, שכן "cibus" בלטינית הוא "מזון", "הזנה", "ארוחה". אילו המילה נהגתה בעברית על סמך הלטינית, היה אפשר לשקוע בוויכוח הישן על "קיקרו" או "ציצרו" (ובאיטלקית "צ'יצ'רו", במה שהוא הוויכוח העוד יותר עתיק) ולהיזכר באנקדוטה משנת 1951, מדברי ימי הכנסת. מנחם בגין ציטט את "ציצרו" ובתגובה, יושב ראש הכנסת יוסף שפרינצק תיקן אותו: "מר בגין, אומרים קיקרו", מה שגרם לג'נטלמן המפורסם להודות ליושב הראש: "תודה רבה, מר שפרינקק".
אך בעברית הוגים "סיבוס" על פי הקריאה האנגלית של המילה, קריאה שיכולה להטעות את מי שינסה לחקור את מקורה. בכל אופן, מרגע שהחיפוש הוביל לתחומי המזון, ההזנה והארוחות, יכולה דעתם של המחפשים לנוח לפחות למחצה. ובכל זאת, לא תם המסע.
המילה הלטינית "cibus", שנתנה לאיטלקית את "cibo", שפירושה "אוכל", מקורה מעט לא ברור. אחת ההשערות, שהיא בכל אופן המקובלת יותר, היא ש"cibus" בלטינית שאוּלה מיוונית, שבה κίβος, "קיבוס", פירושה קופסה או תיבה, ו"קיביסיס" הנגזרת ממנה פירושה "תיק קטן" או "נרתיק". והיא, לא פחות, ככל הנראה המקור ל"קופסה", מילה שמתועדת עוד בתלמוד. אגב, מילה עברית כמו "קופסה" מושכת תשומת-לב כיוון שאין שורש "ק.פ.ס." שמילים אחרות בנויות עליו, והדבר מחשיד מלכתחילה את "קופסה" שהיא ממקור זר, שככל הנראה אינו שמי, כפי שאכן מתגלה.
יוצא מכאן שהמילה הלטינית ל"ארוחה" או "מנת מזון, מנת הזנה" מציינת בסופו של דבר את הקופסה שבה המזון נשמר, במה שמכונה מטונימיה, כלומר מצב שבו מילה או ביטוי מייצגים או ממלאים את מקומם של מילה או ביטוי אחר שיש לו קשר קרוב למילה המקורית. במקרה שלנו מדובר בכלי הקיבול ובתוכנו, קשר קרוב בהחלט.
כל המסע הזה הוא גם תירוץ להזכיר שלא רק שמילים אינן מתקיימות בחלל ריק ואינן כלואות בהכרח בשפה אחת, אלא שאין שפה מתקיימת בבידוד מוחלט. כל אימת שאנו נתקלים בשפה "מבודדת", כלומר שנאמר עליה שהיא אינה קשורה לשום שפה אחרת (כמו הבאסקית, למשל), עלינו לזכור שהיא, דובריה ודוברותיה, התקיימו במציאות שבה היו גם אנשים אחרים ושפות אחרות, והיו מגעים שאיננו יודעים עליהם דבר ושאת שרידיהם בלשון אולי איננו מסוגלים לאתר. שפות מבודדות הן מקרים יוצאים מהכלל. הכלל הוא ששפות נוגעות זו בזו, והמגעים הללו מותירים סימנים. גלגולי הסימנים וההשפעות קשים מאוד לחיזוי ולא פעם יש להם כמו חיים משלהם, והשפעה מתגלגלת משפה לשפה לשפה ועוד ועוד. זו ככל הנראה הסיבה לכך שלא פעם יקשה עלינו מאוד להתחקות אחר השפעות או אכן אפילו לאתר אותן.
יש להניח שמי שבחרו במילה "cibus" עבור החברה הישראלית המספקת ארוחות והטבות אחרות לעובדים, ידעו שמדובר במילה לטינית, ובוודאי ראו בכך סימן לתחכום שהתאים לחברה שקמה עבור מרכזי ההייטק בהרצליה. אלא שהם קראו אותה משל הייתה מילה אנגלית, ואימצו את השם "סיבוס". לטינית שכנראה שאלה מיוונית, לשון חכמים ששאלה מיוונית והנחילה לעברית המודרנית, והלטינית שהנחילה לאיטלקית, ובימינו מעורבת בסיפור גם אנגלית אמריקנית המתהדרת בלטינית, ומי יודע אילו לשונות אחרות הושפעו, נטלו וגם תרמו - עקבות הגלגולים הלשוניים רבות ומפתיעות, ובדרך האוכל הופך לקופסה והוואוצ'ר הופך לטייק-אוויי. העיקר שהילד עובד ואוכל יפה.
פרופ' דן פאר
בר חיוןמהי, לדעתך, פריצת הדרך המשמעותית או המסקרנת ביותר שנעשתה בתחום המחקר שלך...
X 3 דקות
מי הרג את דפנה?
ב-16 באוקטובר 2017 נהרגה העיתונאית ממלטה דפנה קרואנה גליציה (Daphne Caruana Galizia) ממטען נפץ שהוטמן במכוניתה. עד לאותו יום היא פרסמה בעיתונים וברשת מאמרי ביקורת החושפים שחיתויות במערכת הפוליטית של מדינתה וטרם מותה תבע אותה לדין ראש ממשלת מלטה ג'וזף מאסקט, שהאשים אותה בהוצאת דיבה.
הפודקאסט ?Who Killed Daphne מוקדש לניסיון לפענח את תעלומת הרצח של דפנה קרואנה גליציה. המרדף אחר הרוצחים, כך מבטיח יוצר הפודקאסט סטיבן גריי (Stephen Grey) מגיע למקומות הרחוקים מאוד מחופי של האי היפהפה, שנדמה לאחד המקומות השלווים בים התיכון. גריי הוא עיתונאי-תחקירן בריטי שנודע בתחקירים הקשורים בעיקר לשחיתות כלכלית, וחשיפות בנושאי הון ושוחד שנגעו בדמויות כמו ולדימיר פוטין, דונלנד טראמפ ועוד. עד כה עלו לרשת שישה פרקים, ופרק נוסף מצטרף אליהם מדי שבוע - החקירה בראשיתה, וכבר עתה מסתמן כי מדובר בסיפור אפל במיוחד שבמרכזו האליטות העשירות של מלטה ואישה אחת שניסתה לחשוף את האמת.