מדברים מתוך הקופסה

אמון הציבור באמצעי התקשורת נמצא בשפל המדרגה. גם בחברה שסובלת מירידה מתמשכת בהון החברתי ובאמון הציבור במוסדותיה, בולט לרעה המקום של התקשורת, שהיא מוסד ציבורי חיוני. לפעמים נדמה שהציבור פשוט הפסיק להאמין ולקבל את הדברים שנמסרים לו על ידי העיתונות וגופי השידור המרכזיים. למעשה, נראה שגם גופי התקשורת עצמם ויתרו על תפקידם לתווך את המציאות, להציג אותה בפני הצופים והקוראים, להביא לציבור את המידע האמין החשוב והמעניין, לחשוף עוולות ולבקר את השלטון. הם עסוקים בעיקר בהישרדות כלכלית וארגונית, במשיכת הקהל לצפייה, כלומר ברייטינג, ובפריטה על רגשות הצופים. דוגמאות לכך אפשר לראות בסיקור הרגשי של אירועים גדולים כמו מלחמות, טרור, מגפת הקורונה – אך הדבר מתרחש גם בסיקור של נושאים אחרים כמו כלכלה, חברה, תרבות ופוליטיקה.

עד העשורים האחרונים ניתן היה לייחס חלק מהטינה וחוסר האמון בתקשורת לנתק של אנשי התקשורת מהלכי הרוח בציבור הרחב. התקשורת המסורתית בעיקר שיקפה וייצגה את ההגמוניה והאליטות הישנות של ישראל, אליטות כלכליות חברתיות ופוליטיות, וחסרו בה מגוון דעות וייצוגים של נשים, דתיים, חרדים, ערבים, מתנחלים, תושבי הפריפריה החברתית והכלכלית, רבים מהם תומכים במה שנחשב אצלנו כגוש הימין או ישראל השנייה. התקשורת נחשבה והוצגה כ"שמאלנית" והוקעה כאליטיסטית ומנוכרת.

באופן מפתיע, הגיוון הניכר בדעותיהם וברקע של העיתונאים החשופים והבולטים, לא הביא לעלייה דומה באמון הציבור כלפי התקשורת, אלא להפך – כמעט מכל סקר בנושא עולה כי אמון הציבור בתקשורת נמצא כעת בשפל היסטורי

אולם, בעקבות שינוי פניה של החברה הישראלית ושל הפוליטיקה, חדרו לתקשורת בשנים האחרונות, עיתונאים מכל השבטים הישראלים, ותפסו עמדות בולטות. היום ניתן היום לראות בתקשורת הישראלית נשים רבות, יוצאי עדות המזרח, דתיים, חרדים ועולים או בני עולים מחבר העמים לשעבר ומאתיופיה. נוכחות משמעותית יש לשורה ארוכה של עיתונאים חובשי כיפה, בעלי עמדות ימניות ברורות.

אלא שבאופן מפתיע השינוי הזה, הגיוון הניכר בדעותיהם וברקע של העיתונאים החשופים והבולטים, לא הביא לעלייה דומה באמון הציבור כלפי התקשורת, אלא להפך – כמעט מכל סקר בנושא עולה כי  אמון הציבור בתקשורת נמצא כעת בשפל היסטורי. לכאורה, הדבר מפתיע ומחייב מחשבה נוספת. כיצד הגיוון, ריבוי נציגים של מיעוטים ופתיחת הדלתות, לא הביאו לאמון המיוחל?

חוסר האמון בתקשורת קשור בחלקו לכך שהיא משמשת מטרה למתקפות מצד גורמים רבי-עוצמה, אבל ניתן לייחס אותו גם לקשיים ולבעיות בהתנהלות המקצועית והאתית של התקשורת עצמה. מבנה הבעלות על התקשורת והתלות של החברות המסחריות האלו בשלטון היא רעה חולה, וכך גם הבעלות הצולבת של אמצעי התקשורת וסבך האינטרסים של המפרסמים הגדולים, המממנים את הענף.

ראיון ברשת "סקאי" בלונדון, מהשטח. תצלום: Waterford Man

חלק מן המשבר הזו קשור בוודאי לכך שמערכות התקשורת מנסות למשוך את הקהל ולהתחבב עליו, לקלוע לדעתו ורגשותיו ולכן התקשורת מסתפקת בריגוש הצופה, בגירוי ובחנופה במקום למלא את תפקידה כגוף חושף ומבקר, והיא עסוקה בלהביא לכל צופה את העיתונאי שהוא אוהב ואיתו הוא מסכים.

בנוסף, בעולמות הדיגיטליים – הרשתות החברתיות וערוצי המידע הרבים – מוצא לו כל אדם את התוכן שמרגש אותו, ושאיתו הוא נוטה להסכים. אנחנו מסתגרים בתיבות התהודה הפרטיות שלנו, המהדהדת את עמדותינו ואת ההטיות שלנו.

כך, בניסיון לתת גם בבמה המרכזית לכל אחד את מה שהוא אוהב, אפשר למצוא בבמות המרכזיות עיתונאים בעלי השקפות שונות, מרקע שונה, עם דעות שונות לגמרי בנוגע למציאות שאותה הם מתווכים.

עד לשנים האחרונות לא היה מקובל שעיתונאים מביעים דעות פוליטיות ואישיות בשידור, ודאי לא בעת דיווח עיתונאי של עוּבדות

התקבע אצלנו נוהל חדש של "איזון" בין עיתונאים שנחשבים אנשי "שמאל" לאלה שנחשבים אנשי "ימין". האיזון הזה הוא אירוע חדש יחסית. עד לשנים האחרונות לא היה מקובל שעיתונאים מביעים דעות פוליטיות ואישיות בשידור, ודאי לא בעת דיווח עיתונאי של עוּבדות. האיזון שנדרש היה ברמת המערכת, בהעלאה של נושאים וזימון של מרואיינים בעלי השקפות שונות, ולא בין העיתונאים לבין עצמם. אלה נתפשו בדרך כלל כנציגי הציבור כולו, וכמי שמבטאים בדיווח שלהם ניטראליות, היעדר משוא פנים ושאיפה לאובייקטיביות. האתיקה המקצועית הרי מחייבת היעדר פניות והימנעות מאינטרס אישי בעת דיווח חדשות.

התופעה החדשה הזאת, של עיתונאים שהם גם בעלי דעה ומייצגים את המגזר שממנו באו, יצרה מצב מוזר. אמנם יש הרבה יותר עיתונאים, פרשנים ומגישים שהם אנשי ימין מובהקים, אבל חלקם רואים זאת כחלק מרכזי מתפקידם "לייצג" את המגזר ולבטא את הדעות והעמדות של הימין, לפעמים מעבר לתפקיד העיתונאי. כך קרה שהטלנו על עיתונאים תפקיד פוליטי ובידורי, למשוך את הקהל שלהם לפלטפורמה. גם עיתונאים וכתבים שפעלו בעבר במערכות באופן מקצועי לחלוטין, בלי צורך בזיהוי פוליטי, מוצאים עצמם היום במשבצת הפוליטית והם החלו לבטא את עמדותיהם באופן מפורש ונחרץ יותר ויותר.

העיתונאי המגזרי החדש, רואה את עצמו קודם כל כנציג של ציבור, מגזר, דעה, אידיאולוגיה, ורק אחר כך כאיש מקצוע המחויב לאמת, ללא אינטרס אישי. כך למשל, העיתונאי החרדי ינסה לייצג ולהסביר את עמדתם של הרבנים שאותם הוא מסקר ולהגן עליה; העיתונאי המתנחל ישקף את עמדותיהם של חבריו המתנחלים; ונציג העדה האתיופית יעשה אותו הדבר בקשר לעדה שאליה הוא משתייך.

התוצאה היא, שבנושאים רבים שעל סדר היום, אין כמעט עוּבדות מוסכמות ונרטיב משותף של המערכת העיתונאית בכל הקשור לסדר היום ולאמת. קשה להתכנס לתיאור וייצוג אחד של המציאות, כאשר לכל כתב יש את האמת "שלו". ממש כמו בשיח שברשתות החברתיות. אפילו בחברות החדשות בטלוויזיה מתקיים מעין דיווח כפול ו"מאוזן" בין עיתונאי ימין לעיתונאי שמאל. המתכונת הזאת זלגה מסיקור פוליטיקאים, להבעת עמדה ופרשנות, וכיום גם לדיווח העובדתי עצמו.

הדבר מחמיר כאשר עצם ההבחנה הישנה בין עובדות לדעות נשחקה עד דק. כך למשל, הדיווח העיתונאי בשאלה האם החרדים צייתו להנחיות משרד הבריאות בנוגע לריחוק חברתי בימי מגפת הקורונה – האם זו עובדה או דעה? מובן שזה נתון לפרשנות. כתבים שונים ידווחו ממקומות שונים, ידגישו ציות או הפרה, ולפעמים יבטאו גם את דעתם –  האם הייתה התעלמות? למה היא התרחשה והאם היא מוצדקת? עובדה נמהלת בדעה, פרשנות הופכת למציאות.

אם בעבר הדיון הציבורי, הערכי והאידיאולוגי, סבב סביב שאלות כמו האם הכיבוש של שטחים ביהודה ושומרון משחית או מוצדק, הרי היום הוויכוח הוא בשאלה העובדתית לכאורה, האם יש כיבוש. הרוב בישראל חושב שלא. הכיבוש אינו קיים. עובדה.

גם בצבא הבריטי: צלם עיתונות צבאי, הישר מהשטח בקפריסין. תצלום: Defence Images

בסופו של התהליך אנו מקבלים בליל של דיווחים, וכל צופה יכול לבחור איזה עובדות הוא רואה, לאיזה עיתונאי הוא מקשיב, ומיהו העיתונאי שאותו הוא אוהב לשנוא. עשה לך רב, הפך לעשה לך עיתונאי. פעמים רבות אני מקבל את העיתונאי שלי ישירות ברשת החברתית שלי, מהחברים שלי, ובעצם נמצא בבועה. לפעמים אני מוותר כליל על העיתונאי, שהרי מה מבדיל אותו משאר החברים המצייצים בטוויטר או ברשת החברתית שלי? לכל אחד מקור משלו, לכל עיתונאי אמת משלו, והתוצאה היא שגם לאזרחים אין יותר מציאות אחת שעליה הם יכולים להתווכח.

הדבר מתעצם כאשר גורם תקשורתי מרכזי כמו חברת חדשות, משיק צ'אט כתבים, שבו יכול כל צופה לקבל את העיתונאי שלו, ממש כמו ברשת החברתית, ישירות לווריד, באפליקציה, כמעט בלי תיווך, עריכה או אימות ובדיקה מלאים. המהירות והקשר האישי בין הצרכן לכותב המסר הפכו להיות העיקר.

כאשר כל אדם בוחר לעצמו את העיתונאי שלו ואת הסיפור שהוא מאמין לו ודוחה את השאר, אנו מגבירים את הפירוד, וחסרים תשתית משותפת של הסכמה על המציאות עצמה

התוצאה היא שאין אמת, אין סיפור עיתונאי שנבדק ונערך, יש רק בליל של עמדות ודיווחים של כתבים. כל צופה וכל קורא בוחר למי הוא מקשיב, למי הוא מאמין, ומי הוא חושב שהוא "שמאלן" או "המתנחל" "הכתב החרדי" או "דובר של הפרקליטות ובתי המשפט" ולכן אינו ראוי כלל לאמון.

כאשר כל אדם בוחר לעצמו את העיתונאי שלו ואת הסיפור שהוא מאמין לו ודוחה את השאר, אנו מגבירים את הפירוד, וחסרים תשתית משותפת של הסכמה על המציאות עצמה.

נכון שהתקשורת המסחרית עומדת בפני אתגרים קשים, ונתונה בצבת בין אינטרסים של השלטון לאלה של הבעלים ושל המפרסמים, אולם התפקיד של הכתבים והפרשנים המובילים של חברות החדשות ושל העיתונות המסורתית והמקצועית, הוא תפקיד מפתח בכוחה של התקשורת לשרת את הציבור, לחשוף את הפגמים והעוולות של השלטון ולבקר את בעלי הכוח והשררה השולטים בנו. התפקיד שלהם אינו לייצג את המגזר שממנו הם באים, אלא לעזור לנו להכיר את המציאות, לדווח את האמת, באופן המדויק וההוגן ביותר האפשרי.

לא פלא שהעיתונות מותקפת תדיר כמי שמפיצה "פייק ניוז". כל מה שאינו תואם את האמת שלי, האישית הסובייקטיבית, את הדעה והנרטיב שלי, הופך להיות פייק. הצופה מוחא כף רק לדיווח המאשש את דעותיו, ואינו קשוב כלל לדברים אחרים, להפך, זה רק מרגיז אותו עוד יותר. במציאות הזאת קשה, כמעט בלתי אפשרי, להיות עיתונאי או פרשן מקצועי שגם זוכה לאמון הציבור הרחב. עיתונאים רבים מוותרים על מחנה זה או אחר ומסתפקים בתמיכה של המשוכנעים.

קשה, ואולי בלתי אפשרי, לאחוז גם בתפקיד של נציג מגזר, או בעל דעה ועמדה נחרצת בתקשורת, כמי שבא לתקן עוול של שנים בחוסר ייצוג של המגזר, וגם להיות המוביל בביקורת כלפי שר או ממשלה של אותו מחנה ממש. קשה לצאת נגד המחנה ונגד המקורות של העיתונאי, הבאים פעמים רבות מהמחנה שאותו הוא מסקר באהדה.

ברור שיש חשיבות גם לקשר אישי בין העיתונאי לבין מקורותיו, ובמיוחד לקשרי העיתונות עם שרי הממשלה וראש הממשלה. ביחסים בין מקור לעיתונאי יש גם יחסי תן וקח. לפעמים, קבלת מידע מחייבת זהירות בפרסומו או בפרסום דברים אחרים היכולים לסכן את המשך זרימת המידע. העיתונאי מוצא עצמו משרת את האינטרס של המקור, כדי להמשיך לקבל מידע מעניין. זהו ריקוד מקצועי מורכב.

חשוב שלציבור יהיה אמון מלא בכך שהעיתונאי עושה הכול כדי להביא את הסיפור, ולפרסם אותו במלואו. העיקר הוא הסיפור העיתונאי, המידע המדויק והאינטרס הציבורי. הקשר עם המקורות הוא רק האמצעי. אולם, כאשר הסיפור כבר אינו העיקר ודברים אחרים תופסים את מקומו, למשל האידיאולוגיה הפוליטית, הייצוג המגזרי, היחסים האישיים, או התהילה והכוח של העיתונאי, הציבור נפגע והאמון בעיתונות נשחק ונעלם. עיתונאי שפועל למען מקורותיו, או למען אידיאולוגיה ומחנה פוליטי ומעדיף אותם על האזרח, מועל בתפקידו.

דמוקרטיה זקוקה באופן נואש לתקשורת עצמאית, בלתי תלויה, שנהנית מחופש ביטוי רב, ומאמון ציבורי רחב. חובתה ותפקידה של תקשורת אינו רק לייצג, אלא גם להביא את הסיפור, את העובדות, את המציאות כפי שהיא, ללא כחל ושרק, ככל שרק ניתן.

התקשורת הישראלית זקוקה לכן לשידוד מערכות ולחיזוק של ממש של ההתנהלות המקצועית והאתית שלה. בלעדיהם היא לא תוכל לזכות שוב באמון הציבור ולמלא את תפקידה.

ד"ר יובל קרניאל הוא מומחה למשפט ותקשורת, לשעבר רקטור האקדמיה "בצלאל, היועץ המשפטי של הרשות השנייה לטלוויזיה ולרדיו, ויו"ר ועדת האתיקה של רשות השידור.

תמונה ראשית: מיקרופונים הפוכה. תצלום: רוב סרמיינטו, unsplash.com

Photo by Rob Sarmiento on Unsplash