נוכח אויבים מבית ומזימות בינלאומיות, אליזבת הראשונה הקימה את שירות הריגול הבריטי
X זמן קריאה משוער: 5 דקות
במסבאה צנועה בעיירה אנגלית בשנות השמונים של המאה ה-16, נפגשה קבוצה של גברים כדי לתכנן את ההתנקשות במלכתם, המלכה אליזבת הראשונה. מנהיג החבורה, אנתוני בַּבּינגטון, תכנן להציל ולהכתיר את מרי מלכת הסקוטים, יורשת חלופית לכתר האנגלי, שישבה כלואה בצינוק הארמון במשך עשרים שנה. הוא הצפין את תכניתו בפתק סודי שכתב למרי, והחביא אותו במשלוח הבירה שנועד לה. אבל למרי לא היה מושג שהפתק ששלח נפתח ואז נחתם מחדש על ידי סוכן כפול שהתחזה לשליח הממתין לתשובתה. כשמרי כתבה פתק תשובה, הסוכן חשף את הקנוניה ושניהם, מרי ובבינגטון, הוצאו להורג.
הרבה לפני המעקבים של ה-NSA, הסוכנות האמריקנית לביטחון לאומי, למלכה אליזבת היו "צופים" משלה, רשת של סוכנים שתפסו מכתבים, פיצחו קודי הצפנה ולכדו מתנגדי משטר פוטנציאליים, כדי להגן בסודי סודות על הכתר. רשת המרגלים של המלכה יצרה בבריטניה את רשת המעקב הראשונה, שנולדה מסיבה טובה.
כשאליזבת הראשונה עלתה לשלטון, בריטניה הייתה מחולקת על פי דת. המלכה הייתה פרוטסטנטית, ואילו מרי, שרבים האמינו כי היא ראויה לרשת את הכתר, כבת לשושלת חלופית, הייתה קתולית. אזרחים בריטיים רבים לא שמחו מחילופי השלטון, ואנגליה הייתה מוקפת באומות קתוליות. המזימה להכתיר את מרי כיורשת חוקית של הכתר הייתה רק אחת משורה של סיבות שבגללן אליזבת הראשונה חששה לביטחונה, והיא לא הייתה מוכנה להסתכן – במקום להניח את ביטחונה בידי הגורל, היא פתחה במאמץ לאומי, שהוליד מסורת בת מאות שנים של ריגול בריטי.
ה"צופים" לא רק שימשו עיניים ואוזניים עבור אליזבת. חלקם היו בין יועציה הנאמנים ביותר. אחד המרגלים המפורסמים ביותר של אליזבת, ג'ון די (Dee), דיווח בזהירות על המתרחש בחצר המלוכה הספרדי במהלך המלחמה עם אנגליה – זאת בנוסף להיותו חלון אישי של המלכה אל עולם ה"אוֹקַלְט", תורת הנסתר. בביוגרפיה של ג'ון די, שכתב ריצ'רד דיקון, הוא כותב כי די השתמש בכוכב מחומש משעווה כדי "לחזות בדיוק אילו סערות עתידות להגיע ולחרב את הצי הספרדי", ובכך אפשר לאנגליה להימנע מלתקוף את הספרדים ולהניח לסופות לבצע את המלאכה במקומה.
בהתחשב בניסיונו של די כאלכימאי, קוסם ואסטרולוג של המלכה, ההצלחה הזו הציתה שמועות שהוא לא רק חזה את הסופה, אלא יצר אותה – יצר אותה באמצעות כשפים. כשריגל בחו"ל, די חתם כל אחד ממכתביו האישיים לאליזבת בחותמת "007" – כינוי שהושאל לאחר מכן על ידי איאן פלמינג, מחבר ספרי ג'יימס בונד.
אך כדי להתקבל כ"צופה" זוטר לא צריך היה להיות קוסם. על פי סטיבן אלפורד, מחבר The Watchers: A Secret History of the Reign of Elizabeth I, "היו מספר כללים ולא חסרו מתנדבים, ולכן בעוד שחלק מהמרגלים והמודיעים הצטיינו במיוחד, אחרים היו מפוקפקים ואפילו מסוכנים, וריגלו בגלל תאוות בצע או מטעמים של נקמה אישית". אלה שהתקבלו לשירות המודיעין יצאו להרפתקאות מסעירות במדינות השכנות, וליקטו מידע על מעמדם הפוליטי והצבאי של מי שנכללו ברשימה ההולכת ומתארכת של אויבי הוד מלכותה.
אבל חיי המרגלים לא כללו רק הרפתקאות – לדברי אלפורד, עבור חלקם השירות כמרגל מן השורה היה "פשוט משרה, ולא זוהרת במיוחד". לרבים חולקו מטלות שגרתיות: שיטוט בעיירות ובערים, האזנה ודיווח לבסיס האם. אבל אחד ה"צופים" המפטרלים ברחוב היה זה שגילה את הקנוניה של בבינגטון להחזיר לשלטון את מרי מלכת הסקוטים, כך שאפילו הפשוט במרגלים יכול היה לקוות לרגעים גדולים.
בעיני חלק מהמרגלים, שחשבו כי אנגליה היא ארצו של העם הנבחר, הריגול היה חובה דתית. בעיני המרגלים הללו, הסיפוק היה בעבודה עצמה. כש"צופים" שפטרלו ברחוב לא מצאו מורדים (או מרגלים יריבים) מאירלנד, רבים מהם בילו את זמנם בלכידת כמרים קתולים. ישועי אחד טען שהמרגלים היו "רבים ולהוטים כל כך, שכל שעה שמענו על מישהו שנעצר בחשד כלשהו" של תכנון מרידה או התנגדות גלויה לדת הפרוטסטנטית החדשה.
נתיניה של אליזבת הראשונה לא היו חסינים מפני הבילוש הזה. לעתים קרובות קשה היה כל כך להפריד בין קשרים פוליטיים ודתיים שהפגנת נאמנות לדת אחת נחשבה לבגידה במעלה ראשונה באחרת.
סיר פרנסיס וולסינגהאם, רב המרגלים, ניהל את המערך המורכב הזה, שכלל תחנות במרבית ארצות אירופה, ומרגלים שכירים וסוכנים מיוחדים מטעם המלכה. וולסינגהאם, שלעתים תכופות תואר כנאמן וחסר רחמים, הורה לחלק מאנשי הצוות שלו לענות את מי שהכריח לשמש לו מלשינים, כדי שיחשפו מזימות ויעקבו אחריהן בתאי המעצר הקרים של מצודת לונדון. הנאמנים למרי ולכנסייה הקתולית היו המטרה העיקרית של חקירותיו, שבוצעו על מנת לסכל ניסיונות התנקשות או מתקפות.
חלק מהסוכנים הוצבו בצינוק שכונה “Little Ease”, שבו לא היה מקום לשכב או לשבת, או שנכפתו למתקן ברזל שכונה “The Scavenger’s Daughter” (בתו של מטאטא הרחובות) בתנוחה עוברית, עד שנחבלו ודיממו. שיטת העינויים הפופולארית ביותר במצודה הייתה מכשיר המתיחה הידוע לשמצה, שמתח את גופו של הקורבן עד שהוא נקרע. אלפורד כותב שהמבנה של מתקן המתיחה אפשר עצירה בין שלבי מתיחה שונים, ובגלל זה אפשר היה "לחקור את האסיר תוך כדי שהוא חווה כאב תמידי". תוצאות החקירה הם שקבעו אם מי ששרדו את העינויים יוטבעו, מעיהם יעקרו, או שהם יבותרו בעוון בגידה.
וולסינגהאם גם שכר מומחים, שתפקידם היחיד היה לתפוס, להעתיק ולפענח מסרים, שרבים מהם נכתבו בכתב סתרים מורכב. המרגלים האלה השתייכו לקבוצה משכילה במיוחד מקרב חבר מזכיריו האישיים של וולסינגהאם, ועל פי אלפורד, עבודתם תבעה הבנה מעמיקה של לטינית וכל השפות האירופאיות המרכזיות. המרגלים של אליזבת השתמשו בשיטותיו של אבו יוסוף אל-כנדי, הפילוסוף והמלומד הערבי בן המאה התשיעית שהמציא שיטות הצפנה, כדי לפצח את הצפנים באמצעות זיהוי תדירות השימוש באותיות שונות – האות הנפוצה ביותר הייתה בדרך כלל E וכן הלאה.
ברגע שהתגלו מספר מכתבים, ניתן היה לפענח את כל השאר בפשטות. המרגלים שילבו בצפנים שלהם עצמם סימנים מזויפים, כדי להטעות את מי שעלול היה לפצח את כתבי הסתרים שלהם, וולסינגהאם ומזכיריו הנאמנים ביותר בלבד הכירו את "ספר סודות המודיעין", שנעלם ללא עקבות, ואשר לדברי אלפורד הכיל כנראה את כל הצפנים, את שמות הסוכנים ואת שיטות ההצפנה שבהם השתמשו.
ה"צופים" כנראה עשו את עבודתם היטב. המלכה אליזבט הראשונה משלה על האימפריה שלה עד מותה (בנסיבות טבעיות) בשנת 1603, וכל אותה עת ניהלה את נבחרות המשרתים הסודיות שהתפרשו על פני העולם כולו, הסתופפו בסמטאות חשוכות, התחזו לשליחים ולא פסקו להאזין. דבר אחד ניתן ללמוד מהשירות החשאי של המלכה אליזבת: אם אתם מתכננים בגידה במשטר, תיזהרו. לעולם אינכם יודעים עם מי שאתו אתם מדברים אינו מרגל.
נטלי זַארֶלי (Zarrelli) היא אמנית ועיתונאית הכותבת על מדע, היסטוריה וחברה
תורגם במיוחד לאלכסון על ידי דפנה לוי
Published by Atlas Obscura (atlasobscura.com) under an agreement with Alaxon
תמונה ראשית: מתוך "הארמדה הספרדית 'הבלתי מנוצחת' וספינות אנגליות". צייר לא ידוע, 1588. תצלום: ויקיפדיה
תגובות פייסבוק
יותר מדי
בין המבנים המתמיהים המתגלים לנו בעברית החיה של ימינו, בולט השימוש המשונה ב"יותר מדי". ההרגל שלנו הוא לחשוב על סולם עולה מבחינת הכמות או המידה. לרוב, הרצף הבא ייראה לנו סביר ובוודאי גם הגיוני: "מעט", "הרבה", "יותר", "הרבה יותר" ולבסוף "יותר מדי", אפילו "הרבה יותר מדי".
אלא שהצורות הללו אינן חיות בריק, אינן מתקיימות לבד ואין הכרח לחשוב עליהן כחלק מרצף. המציאות הלשונית טופחת על פנינו ומגלה לנו דוגמאות כגון "הוא בועט יותר מדי טוב לגילו". מהמשפט אנחנו מבינים שהבועט הצעיר בועט היטב, אפילו בולט ביכולת הבעיטה שלו. ואנו גם לומדים את לב העניין: שהוא בועט באיכות שאינה צפויה לצעיר בגילו אלא עולה עליה בהרבה. כלומר, יש לנו כאן "יותר מדי" שאינו שלילי, אינו הגדשת הסאה, אלא שמציין "מעל ומעבר [לצפוי, למקובל, לנורמטיבי]".
דוגמה נוספת לא איחרה לבוא: "הכעס של ברק מוצדק, אנחנו עובדים יותר מדי קשה בשביל היכולת הזאת". כלומר, השחקנים (מדובר בשחקני כדורגל, ומיד נשוב לעניין הזה) מבינים שלפי אמות מידה סבירות, כמות העבודה שהם משקיעים הייתה צריכה להפיק יכולת טובה יותר. הם עובדים הרבה מאוד, לפי דעתם, והתוצאה אינה מספקת. הבעיה אינה בכמות העבודה. אין מדובר בעבודה רבה מדי, כזו שהייתה יכולה לפגוע בשחקנים ולסכן אותם בריאותית, אלא בתפוקה הדלה לעומת העבודה הרבה. שוב, לפנינו "יותר מדי" במובן השונה שאנו מאתרים בדברינו כאן.
זהו רגע מתאים לפנות לעניין רחב יותר, הנוגע להקשר. שתי הדוגמאות, כמו לא מעט מהדוגמאות שאני מביא בטור הזה, מקורן בעולם הספורט התחרותי, בעיתונות הספורט המקוונת. בלשונות רבות, עולם הספורט נותן מקום לדיבור חופשי יותר, והוא מאגד בתוכו אנשים שמודעותם לשפה גבוהה היא מוגבלת יחסית, כמו השכלתם הפורמלית. הדבר מאפשר זרימה פחות מבוקרת של שפת הדיבור אל המדיום הכתוב – המקוון או אף המודפס. יתרה מכך, העממיות, שמתבטאת לכאורה ברובד הלשוני של רבים מהמצוטטים בעיתונות הספורט, מאפיינת מזה שנים גם את הכותבים שבהם, שלא לדבר על המגיהים והעורכים (במידה שהללו מודעים, מיומנים או בכלל קיימים). כך היו מדורי הספורט למקור לא אכזב לשיקוף חידושים לשוניים ולהעלאת תופעות הקיימות בשפה הדבוּרה. אם נוסיף לכך רמה נמוכה במיוחד של עריכה בהקשר העברי, ברור מדוע לעתים יש צורך לקרוא בקול רם את הכתוב כדי להבין מה נאמר.
בכל האמור באותו "יותר מדי", הרי שהוא גם נשמע בדיבור ולא מהיום. מי ששמע משפטים כאלו יעיד כי במקרה כמו "הוא בועט יותר מדי טוב לגילו", אפשר לשמוע עליה בגובה הטון ב"יותר מדי".
יש בלשנים שעוסקים בדיוק בכך, כלומר במבנה המוזיקלי של המשפט ובקשר בינו ובין התחביר על יחידותיו השונות. איני נמנה עליהם, מסיבות של העדפה אישית. ובכל זאת, הזיהוי של העלייה בטון בשימוש הזה ב"יותר מדי" נראה לי ודאי. לפנינו סימן לשוני: המסמן הוא העלייה בטון, והמסומן הוא אותו "יותר מדי" שאינו נושא את המובן השלילי של too much, של יותר מהסביר או יותר ממה שצריך, אלא את המובן של ערך הפלגה קיצוני, וחיובי בעליל. דוברי עברית המעורים בכל חושיהם במציאות הלשונית יכולים לקרוא משפטים כאלו ולשמוע את עצמם, לזהות שהם "מרגישים להם נכונים" רק כשהאינטונציה משתנה עם עלייה ב"יותר מדי". אין זה מבחן מדעי, כמובן, אבל ממילא התצפית על הלשון שלך עצמך היא עניין מורכב. הדוגמאות, מצדן, אומרות די והותר כבר ברמת פענוח המשמעות. בכדורגל אף אחד לא בועט "יותר מדי טוב" ובתחום תחרותי כל כך אף אחד לא "עובד יותר מדי קשה". עם המידע הבסיסי הזה אנחנו ניגשים לפענח את המשפטים, ונאלצים להכיר בכך שיש לפנינו "יותר מדי" מסוג שונה מהמוכר לנו ברגיל.
וכך עלינו לברך על הכאוס העריכתי, על חוסר המקצועיות ואפילו על ההפקרות הנבערת של האחראים על מדורי הספורט. בשטחים שבאחריותם חוגגת העברית המדוברת הטבעית, פרועה, יצירתית, משתנה, מכעיסה ומסקרנת, ואף פעם לא יותר מדי.
זיכרון
על פניו של המת,
רק סימנים שחורים תחת העיניים.
האגרוף של הגורל,
השינה שנגררה,
הכל
כמו זיכרון אחרון.
תרגם מפורטוגזית: יורם מלצר
הֵייטור פֶרָאז מֶלו (Heitor Ferraz Mello) הוא עיתונאי ופרופסור לספרות יליד ברזיל.
איך שטפו לי את המוח
אלכסנדרה שטייןכתות משתמשות בבידוד, בניתוק ובפחד כדי לשטוף מוחות, וכל אחד יכול ליפול...
X 19 דקות