אלכסון קלאסיק מה האיש אומר?

מכל הדברים בעולם, לבקש סליחה זה אולי הדבר הכי קשה. סיפור לחג
X זמן קריאה משוער: 3 דקות

איך שעלינו למונית הייתה לי הרגשה לא טובה. וזה לא בגלל שהנהג ביקש ממני בחוסר סבלנות שאחגור את הילד מאחור אחרי שכבר חגרתי אותו או בגלל שהוא סינן משהו שנשמע כמו קללה כשאמרתי שהנסיעה היא לרמת גן. אני נוסע הרבה במוניות וכבר רגיל לעצבים, לחוסר סבלנות, לעיגולי הזיעה מתחת לבתי השחי. אבל היה משהו באיך שהנהג הזה דיבר, משהו שהיה חצי אלים וחצי על סף דמעות, שגרם לי להרגיש לא נוח. לב היה אז בן שלוש והיינו בדרך לסבתא.

בניגוד אליי, הוא בכלל לא היה בעניין של הנהג והתעניין בעיקר בבניינים הגבוהים והמכוערים שחייכו אליו כל הדרך. הוא שר לעצמו בשקט את "צוללת צהובה" עם מילים מומצאות שנשמעו כמעט כמו אנגלית, ונופף לפי הקצב ברגליים הקצרות שלו. באחד הנפנופים האלה הסנדל הימני שלו פגע במאפרת הפלסטיק של הרכב, והמאפרה נתלשה ממקומה ונפלה. היא הייתה ריקה, וחוץ מנייר עטיפה של מסטיק שום לכלוך לא התפזר.

אני כבר התחלתי להתכופף כדי להרים אותה כשהנהג בלם את הרכב בפתאומיות, הסתובב אחורה, קירב את פניו לאלה של בני בן השלוש והתחיל לצרוח. "חתיכת מטומטם אחד. שברת לי את האוטו, יא אידיוט!". "תגיד לי, אתה דפוק?", פתחתי על הנהג, "צועק על ילד בן שלוש בגלל חתיכת פלסטיק? תסתובב עכשיו חזרה ותמשיך לנהוג, או שביקר לי, בשבוע הבא אתה תגלח גוויות באבו כביר, כי על רכב ציבורי כבר לא תעלה, אתה שומע? אל תתחיל איתי אפילו. סתום את הפה עכשיו ותמשיך לנהוג". הנהג הביט בי שנייה במבט מלא שנאה. האפשרות לרסק לי את הפרצוף ולאבד את מקום העבודה שלו הייתה באוויר. הוא שקל אותה רגע ארוך, לקח נשימה עמוקה, הסתובב חזרה, הכניס לראשון והמשיך לנסוע.

ברדיו של המונית בובי מקפרין שר את "Don't Worry, Be Happy", אבל אני הרגשתי רחוק מאוד משמח. הסתכלתי על לב. הוא לא בכה, ולמרות שעמדנו בפקק שהתקדם ממש לאט לא נשאר עוד הרבה זמן עד שנגיע לבית של ההורים שלי. ניסיתי לחפש עוד נקודות אור בנסיעה הלא נעימה הזאת, ולא מצאתי. חייכתי אל לב ופרעתי לו את השיער. הוא הביט בי בריכוז אבל לא חייך חזרה. "אבא", הוא שאל, "מה האיש אמר?". "האיש אמר", עניתי מיד, כאילו כלום, "שכשאתה נוסע במכונית אתה צריך להיזהר עם איך שאתה מזיז את הרגליים, שלא תשבור משהו".

לב הנהן, הביט מחוץ לחלון ואחרי שנייה שאל שוב, "ומה אתה אמרת לאיש?". "אני?", אמרתי ללב בניסיון להרוויח טיפה זמן, "אני אמרתי לאיש שהוא לגמרי צודק, אבל שאת מה שיש לו להגיד הוא צריך להגיד בשקט ובנימוס ולא לצעוק". "אבל אתה צעקת עליו", אמר לב מבולבל. "אני יודע", אמרתי, "וזה לא היה בסדר, ואתה יודע מה? אני עכשיו אבקש ממנו סליחה".

התכופפתי קדימה כך שהפה שלי כמעט נגע בעורף העבה והשעיר של הנהג ואמרתי בקול רם וחצי מדקלם, "אדוני הנהג, אני מצטער שצעקתי עליך, זה לא היה בסדר ואני מבקש סליחה". כשסיימתי הבטתי בלב ושוב חייכתי, או לפחות ניסיתי. הסתכלתי מהחלון – בדיוק יצאנו מהפקק בז'בוטינסקי, החלק הקשה כבר היה מאחורינו.

"אבל אבא", לב הניח לי יד קטנטנה על הברך, "עכשיו האיש צריך לבקש סליחה ממני". הסתכלתי על הנהג המזיע שלפנינו. היה לי ברור שהוא שומע את כל השיחה הזאת. היה לי גם ברור לגמרי שלדרוש ממנו לבקש סליחה מילד בן שלוש לא יהיה רעיון ממש טוב. החבל בינינו כבר היה יותר ממתוח גם ככה. "מתוק שלי", התכופפתי אל לב, "אתה ילד חכם ואתה יודע כבר המון דברים על העולם, אבל לא את הכול. ואחד הדברים שאתה עדיין לא יודע זה שמכל הדברים בעולם לבקש סליחה זה אולי הדבר הכי קשה. ושלעשות דבר קשה כל כך בזמן שאתה נוהג זה מאוד־מאוד מסוכן. כי אתה פשוט יכול לבקש סליחה ולעשות תאונה. אבל אתה יודע מה? אני לא חושב שאנחנו צריכים לבקש מהנהג שיבקש סליחה כי אני יושב כאן ומסתכל עליו ואני יכול לראות שהוא מצטער".

נכנסנו כבר לרחוב ביאליק – והנה הפנייה ימינה לנורדאו, ואחריה תגיע הפנייה שמאלה לסמטת הבאר. עוד רגע ואנחנו שם. "אבא, אבא!" אמר לי לב שוב תוך שהוא מצמצם את עיניו, "אני לא מצליח לראות שהוא מצטער". ברגע הזה, באמצע העלייה של נורדאו, הנהג בלם ומשך את ההנדברקס. הוא הסתובב אל בני שוב וקירב אליו את פניו. הוא לא אמר כלום, רק הסתכל ללב בעיניים, ואחרי שנייה ארוכה מאוד לחש, "תאמין לי, ילד, שאני מצטער".

הסיפור פורסם לראשונה בגיליון מס' 1 של המהדורה העברית של כתב העת הספרותי גרנטה, שרואה אור בימים אלו בהוצאת ״סיפור פשוט״.

הסיפור מובא לכם כחלק מיוזמה שלנו, "אלכסון קלאסיק", שמביאה מדי פעם דברים שפרסמנו בעבר, חשובים במיוחד, עבור עשרות אלפי קוראינו החדשים שאולי לא הכירו את האוצרות שצברנו ושלא נס ליחם.

המאמר התפרסם לראשונה ב"אלכסון" ב-13 ביוני 2014

מחשבה זו התפרסמה באלכסון ב

תגובות פייסבוק

> הוספת תגובה

19 תגובות על מה האיש אומר?

04
משה אוריין

אתגר קרת יודע "לספר סיפור". נקודה. תודה גדולה.
למי שבאמת מתעניין בענין הקושי שבבקשת סליחה כמשימה, חז"ל מביאים סיפור מדהים ובעל מורכבויות מרתקות למרות הטקסט הקצר כדרכם. מסכת יומא דף פ"ז עמוד א'.
בערב יום כיפור. אמורא בשם רב הולך לבקר קצב אחד. זו היא ההזדמנות האחרונה מצד הקצב לבקש סליחה מרב עקב ענין שהיה ביניהם. רב הולך במטרה שהדבר יתממש ולגרום לקצב לבקש סליחה, הואיל ומיוזמתו הקצב לא יעשה זאת. אולם הקצב גס ההתנהגות דוחה את רב, ואומר "אין לי דבר איתך" וממשיך בעבודתו.
תוך שהוא מפלח ראש של בהמה ניתזת עצם, פוגעת בצווארו של הקצב, והורגת אותו.
אכן, מכל הדברים בעולם לבקש סליחה זה הדבר הכי קשה. אבל לאלץ מישהו לעשות זאת כאשר זה לא "בא בטבעי" מצידו, זוהי כנראה גרימת פורענות גדולה לא פחות.
חג שמח.

    05
    הגר שור

    בעצם מה שאני מבינה מהסיפור הוא מה שתמיד ידעתי - אכילת בשר מביאה לפורענות, אלימות , שימוש בסכינים מסוכנים ,הרי מדובר מלכתחילה ברצח ולכן אני חולקת או אולי רק מוסיפה לחזלינו החכמים- קצב שכל יום מתעסק בסכינאות אלימה הוא לא אדם זך אלא איש קשוח מלא רגשות אשמה.
    בכל אופן ולסיכום- סליחה צריך לבקש מהחיות
    ולעבור מהר לצמחונות - יעדן את הגוף והנשמה גם יחד,
    בהצלחה
    הגר

06
אופיר רוזנפלד

כמה זמן חיפשתי את הקטע הזה!!!
קראתי אותו פעם בטיסת המשך מאפריקה לארץ אחרי שלושה חודשי התנדבות באוגנדה..
ישבתי אז בין שני אנשים גדולי גוף שדברו מעליי באנגלית בקולי קולות ומחצו אותי קצת..
ישבתי שם כמו חוצץ קטן בין שני הגופים הגדולים וקראתי את הקטע הזה, שמחתי להיות חלק, להרגיש קצת ישראלית, להתגעגע הביתה פתאום..
עשית לי את החג!! תודה

10
משה אוריין

להגר שור, אכן יש תחומי עיסוק לא מעודנים. חז"ל כבר קבעו (במקום אחר) כי ידו של קצב "קלה על הסכין" ולכן עלול להיגרר להתנהגויות חריגות ואלימות הנובעות מטבע עיסוקו.
בכל אופן, בסיפור התלמודי המדובר שעניינו בקשת סליחה, חז"ל באים בטרוניה קשה דווקא לרב שלא היה רגיש מספיק וניסה לאלץ קצב גס התנהגות (נהג מונית???, במחילה) להיות - ולו לרגע אחד - כאחד האדם ולקנות את עולמו ע"י בקשת סליחה. ועל כך אמר כבר הכוזרי "כוונתך רצויה אך מעשיך אינם רצויים".
תודה רבה לאתגר קרת על סיפור קצר המחזיק ומעורר כל כך הרבה ענין. שבת שלום.

    11
    שרי גוטליב

    יש סיפור נהדר - "נקמתו של סבל" ליהושע בר-יוסף, גיליתי אותו במקראה מגון לכתה ח' - ושם נקמה הקשורה בהשפלתו של אדם משולי החברה ע"י איש עשיר המחפש את אהדת הסביבה ומנסה להשיגה על חשבונו של אותו אומלל - הסיפור התלמודי ממש התחבר לי לאופן שבו הנקמה מושגת מבלי ש(לכאורה) הנפגע עשה מאומה - רק בא ועמד בפתח חנותו של מי שפגע בו - כשהלז רכון היה על ספר החשבונות שלו - והסוף המר לא איחר לבוא...

12
אנה ורדי

סיפור גאוני על השיעור הישראלי הכי חשוב. צריך לפתוח בו ישיבות כנסת וממשלה. לתרגם לערבית, ולפתוח בו גם שיחות שלום.

14
דני

יו, כמה אג'נדות הצלחתם להעמיס על סיפורון יפה כזה. מה שכולנו צריכים ללמוד מאתגר זה סוד הצמצום. בזה אין לו מתחרים. וד"ש מעדי ונמרוד.

    18
    נופית

    נכון, אם כי הפער בין הדיבור הקלוקל, הגס והאלים של המספר (ושל נהג המונית) לבין העדינות הנלווית לכל מה שקשור לילד הוא אחד הדברים המרגשים בסיפור.