מה חושבות עלינו התאנים?

סמל לתאווה מכל סוג, מתאוות בשרים ועד תאוות כיבוש, פרי הראוי לגן עדן שגם כבש את העולם: התאנה מעמידה אותנו במבחן
X זמן קריאה משוער: 4 דקות

בסיפור המפורסם על אנטוניוס וקליאופטרה, כשהמלכה המצרייה שומעת על מותו של אהובה, היא נחושה ללכת בעקבותיו ולמות מוות הראוי לבת מלוכה. לכן היא הביאה לכך שישלחו לה סל של תאנים, שבו הסתתר הנחש שהכיש אותה למוות. אבל מדוע היא בחרה בתאנים?

תאנים מופיעות בסיפור נוסף מהתקופה הרומית. הנואם קאטו שב ואמר בקול גדול שאת קרתגו יש להחריב. באחת ההזדמנויות, כשהוא דיבר בסנאט, הוא פתח את קפלי הטוגה שלו ונתן למספר תאנים עסיסיות ליפול על הרצפה.

לאחר שהוא פתח את תיאבונם לתאנים, הוא גם חידד את תיאבונם לצאת למלחמה על קרתגו. תאנים היו אבן הבוחן של כיבוש לצורך רכישה והשתלטות

קאטו נתן לעמיתיו הסנטורים להביט בשקיקה בפירות. הם בוודאי ידעו שמקורם ב"ליביה", כלומר בצפון אפריקה, שממנה רומא ייבאה כמות גדולה של תאנים. קאטו הביט בעמיתיו במבט רב משמעות, ואמר: "הן מקרתגו".

לאחר שהוא פתח את תיאבונם לתאנים, הוא גם חידד את תיאבונם לצאת למלחמה על קרתגו. תאנים היו אבן הבוחן של כיבוש לצורך רכישה והשתלטות.

העניין לא היה מיוחד לרומאים בלבד. קודם לכן, היוונים נהגו לציין מה הוא הדבר שעשוי לפתות אותם. היו מי שאמרו שאין כמו הפיתוי שבתאנים, בזיתים וברימונים. אחרים אמרו: תאנים ואגסים. הנוסחאות השתנו, אבל בכולן הופיעו תאנים.

תאנים היו יותר מפרי. הרומאים נהגו לתת אותן כמאכל לחזירים כדי לשפר את טעמו של בשר החזיר (אפיקיוס גם ממליץ להגיש חזיר בליווי תאנים), כפי שמאוחר יותר, האכילו אווזים בצרפת בתאנים כדי להפיק מהם סוג מסוים של פואה-גרה [כבד אווז].

הרפובליקה הרומית הגיעה אל קצה, אבל לא בא הקץ לאהבתה לתאנים. הקיסר-הפילוסוף מרקוס אורליוס יצא מגדרו כשהוא דיבר על תאנים ולחם. על מוחמד, נביא האסלאם, אומרים שהוא אמר שאם יש פרי שהוא היה רוצה לראות בגן עדן, הרי שזאת התאנה. התאנה הייתה אם כן קנה המידה לגן העדן.

חסידיו של מוחמד, הערבים המוסלמים שכבשו את צפון אפריקה ואת חצי האי האיברי, היו עתידים להביא איתם את התאנה (כפי שהם הביאו את פירות ההדר). הצלבנים הנוצרים, טיפוסים ברבריים שהטילו חתיתם אפילו על הנוצרים המזרחיים שהאבירים הצלבנים לכאורה לחמו למענם, פיתחו טעמים מעודנים בירושלים ובערים אחרות במזרח הקרוב. אחד הטעמים המעודנים הללו היה טעמה של התאנה.

עד לעלייתו מחדש של הכוח האירופי בראשית העת החדשה, נוכחותה של התאנה (ונוכחותו של הזית)סימנה את אזור הכוח הפוליטי והכלכלי – אזור הים התיכון, כולל האימפריה העות'מאנית. התאנים סימנו את גבולה של הציוויליזציה המשגשגת.

היו ניסיונות אחדים לגדל תאנים בצפונה של אירופה, כולל באנגליה (מסופר על עץ תאנה שנשתל בארמון למבת' לפני כחמש מאות שנה). אחד הביטויים שאנו מוצאים בחומרי הארכיונים כשהכותבים מלינים על מזג האוויר הוא "כמעט כל התאנים נהרסו".

התאנים היו מדד לחורבן. לאבד את עצי התאנה לא היה רק אבדן של יבול, אלא אבדן של דרך חיים אידאלית.

מאוחר יותר, עם הכיבוש הספרדי של יבשת אמריקה, גם התאנה נדדה מערבה. אומרים שתומס ג'פרסון נהנה מטעמן של תאנים באירופה, וסבר שהתאנים הצרפתיות הן הטובות ביותר.

רק בראשית המאה העשרים החל גידול ממשי של תאנים בארצות הברית. לקח זמן עד שהחקלאים האמריקנים שוכנעו שסוגים מסוימים של עצי תאנה זקוקים לצרעות-תאנים כדי לאבק עצים "נקביים". היה אז צורך לייבא צרעות ממקומות שונים, ובהם אלג'יריה. כיום, בדרום ארה״ב אפשר למצוא סוג קטן, מתוק ושחור של תאנים, המכונות "מלטה".

מארה"ב התאנה יצאה לכבוש את העולם. היא היכתה שורש בדרום אפריקה, באוסטרליה ובניו זילנד, ובהצלחה רבה.

אבל זהו הזמן לחזור לקליאופטרה ולקאטו. מדוע תאנים? מה מיוחד כל כך בפרי שגדל בשפע כזה, לאחר שהבינו את הטכניקות הדרושות לגידולו?

הסיבה היא שעל אף שתאנים מצויות בשפע, הן גם גוועות בקלות רבה מאוד. בעונה הלא נכונה, הן עלולות לצנוח אל הקרקע ולהירקב לפני הבשלתן. לאחר שהן נקטפות, הן חייבות להיאכל בתוך זמן קצר מאוד. הן במיטבן ביום שבו הן נקטפות, וכבר למחרת הן הופכות לעיסה לא נעימה.

מהו הרגע הנכון לאכול תאנה היא שאלה שמעוררת מחלוקת גדולה. אחדים טוענים שהרגע הטוב ביותר הוא מיד לאחר שהיא נקטפת.

תאנים היו סמל מרוכז לאהבה קצרה ועזה שעומדת לגווע ובה בעת גם להישאר בזיכרון

אך דבר אחד בטוח: אם היו לך תאנים מושלמות הדבר העיד על משהו שמעבר לתחכום גסטרונומי. זה היה גם מדד לעושר ולקשרים: היכולת להשיג תאנים בתזמון מושלם הייתה עניין מורכב, שהיה תלוי ברשת רחבה של קשרים, בעולם שבו התעבורה הייתה עדיין איטית.

כך שכאשר קליאופטרה הושיטה ידה לסל התאנים, כשהיא פתחה את זרועותיה אל המוות, המחווה שלה הייתה תמצית התשוקה והאהבה למותרות, תכונות שגורלה היה כרוך בהן. תאנים היו סמל מרוכז לאהבה קצרה ועזה שעומדת לגווע ובה בעת גם להישאר בזיכרון.

החלב של תאנה שאינה בשלה, הדבש של הפרי במלאותו, ההתמוטטות בחלוף הזמן: כל אלו היו חלק מתשוקתה של המלכה, וגם ממותה.

וכשקאטו נתן לתאנים ליפול אל רצפת הסנאט, הבשלות והפציעה של הפרי, הפיתוי והתחושה של רגע חולף שיש לחטוף אותו... כל אלו היו שם גם הם.

ואילו אנו, בימים אלו של קיץ, יכולים לשאול את עצמנו שאלה או שתיים. כשאנו מחפשים את הפירות, ואצלנו במלטה אומרים לנו שוב שהיבולים דלים והמחירים עולים, כיוון שאלפי עצים נופלים חלל לטפילים מזיקים: אילו מין חיים מקצות לנו התאנים?

 

רנייר פסאדני (Ranier Fsadni) הוא מרצה לאנתרופולוגיה במכון לים התיכון באוניברסיטת מלטה וכותב בעיתון The Times of Malta.

Published originally by The Times of Malta

תורגם במיוחד לאלכסון על ידי אדם הררי

תמונה ראשית: תאנים בירידה. תצלום: 青 晨, unsplash.com

Photo by 青 晨 on Unsplash

מחשבה זו התפרסמה באלכסון ב על־ידי רנייר פסאדני, The Times of Malta.

תגובות פייסבוק

2 תגובות על מה חושבות עלינו התאנים?

01
ניר

אני מתגורר בימים אלה בהולנד, וכמי שבחצרו בגליל צמח לתפארת עץ תאנים שבהבשלתן היו גדולות, עסיסיות, שחורות כמעט ומתוקות להפליא, הופתעתי למצוא בחצרו של אחד משכניי ההולנדים עץ תאנים עמוס פירות. בשנים האחרונות, בהן הקייצים הולכים ומתחממים, חלק מהתאנים על עץ השכן מצליחות גם להגיע לכלל הבשלה. כשראיתי שהשכן אינו טורח כלל לקטוף את הפירות והללו נושרים בעצב רק כדי להירקב על הקרקע, ניגשתי אליו ושאלתי אם אכפת לו שאקטוף מפירותיו. הלה נעץ בי מבט מופתע כאומר "אפשר בכלל לאכול את הדבר הזה?" ואישר לי בהינף יד לקטוף כאוות נפשי. ועכשיו, בסופו של קיץ, אני עובר מדי יום ליד העץ, קוטף מהפירות הבשלים ומרגיש לרגע קט שוב בגליל.