מה מונע מאיתנו לאהוב

אני מניח שתסכימו עם הדברים שאתם עומדים לקרוא.

להיות אדם אוהב, מלא רצון טוב וחמלה משמעו להיות אדם מצליח במובן האמיתי של המלה.
אני לא מתכוון לאדם שמצליח בקריירה, בעבודה. אני מתכוון לאדם שמצליח בחיים, בקיומו עלי אדמות.

אם אנחנו יכולים להיות כאלו, אנחנו לא באמת צריכים לחפש אחר הדברים שאנחנו כמהים להם. מערכות יחסים, משמעות, מטרות, סיפוק. כל אלו ימצאו אותנו באופן טבעי, וחיינו יהיו ראויים להיות דבר רצוי בעינינו מלכתחילה.

אם כך, השאלה האמיתית היא: מה הוא המכשול הגדול העומד בדרכנו להיות בני-אדם אוהבים, מלאי רצון טוב וחמלה? מדוע איננו כאלו באופן טבעי?

הנה לפנינו העולם. אבל אין לנו כל שליטה עליו. אנחנו נתונים בידיו. ומי יודע, מחר עלול לקרות איזה דבר נורא. ומה אז?

כעת הגענו ללב העניין. עלינו להחליט להיות אוהבים, מלאי רצון טוב וחמלה. העולם יהיה תמיד מה שהוא. הוא יהיה מלא בסבל, באכזריות, בבורות.

השאלה היא כמה עוד סבל, אכזריות ובורות אנו מוסיפים לו?

וזה בדיוק מה שעוצר מבעדכם מלהיות מה שנועדתם להיות.

מנין באים הסבל, האכזריות והבורות בעולם?

ובכן, הם יכולים לבוא רק מאיתנו, נכון? הרי הם לא מצויים שם בעולם, כפי שמצויים בו האוקיינוסים וההרים.

אם כך, מה יש בנו שיוצר את כל הדברים הללו?

בורות, אכזריות וסבל הן צורות של עיוורון. הם קורים כשאנחנו עיוורים מכדי להיות מודעים באמת.

הנה לפניכם אדם שהוא בדיוק כמוכם. אבל אתם רואים לפניכם בן לשבט אחר משלכם. ואז אתם מיד מפחיתים מערכו ולא מתחשבים בו.

עמוק בתוככם אתם מרגישים שאתם שונים ממנו, טובים ממנו, נפרדים ונבדלים ממנו. פשוט תודו בכך, אף אחד לא מקשיב לנו כעת. אך אחד מאיתנו אינו טהור באמת. אבל איכשהו, אנחנו חייבים לטהר את עצמנו.

איננו אנשים מלאי אהבה, רצון טוב וחמלה כיוון שיש בנו הטיות, דעות קדומות ושיפוטיות. והם גורמים לנו לעיוורון. אנחנו לא באמת רואים את מה שיש. במקום זאת, אנחנו עסוקים כל העת בלראות רק את הדעות הקדומות הקטנות והמטופשות שלנו.

הנה, תשאלו את עצמכם: בכמה אנשים הבטתם היום, וכמה מהם באמת ראיתם? בעיקר ראיתם את מה שרציתם לראות, נכון?

איך אפשר לאהוב כך? הרי במצב הדברים הזה אנחנו רואים רק תפיסות מוקדמות, ואיננו רואים מציאויות, מהויות וכוונות.

כיצד נראים חיינו כשאנחנו עיוורים?

כשאנחנו עיוורים, איננו רואים לפנינו בן-אדם. אנחנו רואים רק תווית, קטגוריה, שבט, אמצעים, כלי, קרדום לחפור בו.

והתוצאה היא שאנחנו אומרים: לעולם לא אצא עם האדם הזה, לעולם לא אתחבר אליו, לעולם לא אוהב אותו או אעבוד איתו.

או שמא אנחנו אומרים: אעשה את כל זה עם האדם שלפניי, אבל רק מסיבה כזאת וכזאת.
אבל אז כל מה שאנחנו עושים הוא להגביל את עצמנו. כי אולי האדם שלפנינו הוא בדיוק מי שיהיה שותף, בן-זוג, עמית או חבר נהדר מאין כמוהו. אולי האדם שלפניכם הוא בדיוק מי שאתם צריכים שיאתגר אתכם, ירומם אתכם, ירחיב אתכם, יתמוך בכם ויטפח אתכם.

להיצמד רק לאנשים שנוח לכם איתם הוא בדיוק ההפך מלהיות בני-אדם אוהבים. היצמדות כזאת פירושה שאנחנו רק מתגוננים. וכשאדם נמצא בהתגוננות, הוא אינו מסוגל לתת מקום לאהבה. במצב כזה יש רק שימור עצמי, שהוא ההפך מאהבה.

אומרים ש"האהבה עיוורת". אבל נכון יותר לומר שאהבה היא פשוט מודעות. היא עיוורת לבורות. למראית העין, למלאכותיות, לדעות קדומות, להטיות, לשיפוט. בדיוק מהסיבה הזאת האהבה מסוגלת לראות מהויות, להבחין במהות האמיתית של בני-האדם ושל הדברים.

המכשול בדרך להיות בני-אדם אוהבים, מלאי רצון טוב וחמלה הוא פשוט העיוורון שלנו.

מה מקורו?

מקורו בכל הבורות שנצברה במהלך ההיסטוריה הארוכה והמטופשת של העולם. אלא שכעת הבורות הזאת מושרשת לנו בראש, לאחר שהיא הופנמה לתוך מחשבות ותפיסות קטנות שאנחנו מכנים בשם "אנחנו".

לכן ה"עצמי" הוא מושג כל כך מסוכן ומטופש. עליך להיות X? אם כך אסור לך להיות Y. "הם" הרי Y. והם שונים ממך. ואז הפרדה, חלוקה ועוינות נמצאות על סדר היום, מוכנות להרים את הראש. ה"עצמי" שלנו אינו אלא אוסף של תוויות קטנות בשכלנו. אתה "זה" ו"זה" ו"זה", ואני – לעומת זאת – "זה" ו"זה" ו"זה" אחרים לחלוטין.

ואנחנו רואים את התוויות הללו כממשיות ומתחילים לכנות אותן "זהות" ו"אישיות". אנחנו נותנים להן יותר מדי כוח, וכך הן מתחילות לשלוט בנו.

מה הפלא שאיננו מסוגלים להיות אוהבים, מלאי רצון טוב וחומלים?

האמת ארוכת הימים היחידה בחיים הקטנים הללו היא שבאנו לעולם כדי להיות בני-אדם אוהבים, מלאי רצון טוב וחומלים. ברגע שאנו מתאחדים עם האמת הזאת, כל הדברים שאנו כמהים להם מתחילים לקבל מענה.

תחיו את האמת הזאת, אל תסתפקו באמירת הדברים. תיישמו את הדברים. אין פשוט מכך. אבל גם אין קשה מכך. כי כדי באמת לחיות את דרך האמת עליכם לוותר על ה"אני" הקטן שלכם. אני יודע, זה מפחיד, כואב ומבהיל. יתכן שאתם אפילו אינכם יודעים "איך זה מרגיש". אולי אתם בורחים מהעניין, באמצעות ציניות ואירוניה ומרירות. אבל מי שעושה כך בסך הכול מסתתר בחשכה. והחשכה הרי לא הולכת לשום מקום. כך לא נפטרתם ממנה. כי אתם עדיין חייבים להשיב על השאלה: כיצד תהיו אדם אוהב, מלא רצון טוב וחומל?

ויש תשובה אחת בלבד.

עליכם לשחרר את ה"אני" שלכם, לוותר עליו כמקור, כעוגן וכמצפן של חייכם. ממש לוותר עליו. עליכם לראות שכל ה"עצמיות" הזאת היא בסך הכול אמונה, תאוריה, תווית, מערך של רעיונות, ההיסטוריה המטופשת והמרה של המין האנושי המפרידה בין ה"נבחרים" המעטים ובין הרבים שאינם "נבחרים" – אוסף של דברים שעדיין חיים לכם בראש.

וזה מה שמונע מאיתנו מלהיות בעולם הזה, להיות בו ממש.

הרי אינכם "עצמי" או "אני".

אתם דרך. דרך לראות, דרך להיות, דרך להתייחס, דרך להרגיש. ואתם יכולים לבחור באיזה דרך להיות. ואתם בוחרים, אתם בורחים בכל רגע ורגע.

ובכן, הציתו את להבת האמת הזאת. היא כבר תכלה את כל מה שאתם מכנים בשם "אני". את הזהות שלכם, את ה"עצמי" שלכם", את האגו שלכם. ואז כל הדעות הקדומות וההטיות והתפיסות המוקדמות שלכם ייעלמו גם הם. ואז באמת תוכלו לראות.

וכשתוכלו לראות בבהירות, רק אז, האהבה תנבע מכם כמו נהר אדיר.

 

עומייר חק הוא הוגה דעות, פרשן, בלוגר ודמות ציבורית, המרבה לכתוב על כלכלה, חברה, עסקים, חדשנות ותרבות עכשווית. הוא מחברם של ספרים אחדים ומחלק את זמנו בין לונדון וניו יורק.

תורגם במיוחד עבור אלכסון על ידי אדם הררי.

מחשבה זו התפרסמה באלכסון ב על־ידי עומייר חק.

תגובות פייסבוק

> הוספת תגובה

8 תגובות על מה מונע מאיתנו לאהוב

03
ליאור

הנחת היסוד פשוט לא נכונה ולא מחוברת להוויה של משמעות ההצלחה בקרב בני אדם, שפעמים רבות היא הרבה יותר אנוכית מכפי שהוא מתאר (בינינו, מי מפרש הצלחה בחיים כחמלה?)
המחבר לקח זוית אחת שנוחה לו ופרש על פניה אמת אקזיסטנציאליסטית שלמה.
ראיה צרה מאד לדעתי.

05
יעלה ירקוני

התנא הלל בפרקי אבות, כבר ייצג במשפט (מחץ) אחד, את הדילמה והקונפליקט המורכב: אם אין אני לי - מי לי? וכשאני לעצמי - מה אני?
לשחרר זה מאד חשוב, בכך אין כל חדש וכתבו על זה רבות. אבל לא על חשבון העצמיות.
על כן, כשכותב המאמר אומר: "היא כבר תכלה... את הזהות שלכם, את ה"עצמי" שלכם..." - כאן חולשתו, שלא לומר תמימותו הברוכה.

06
יוליה לחמן

מאמר מקסים ומועיל!!
רק דבר אחד שלא הסתדר לי,
״אתה זה וזה וזה ואני לעומת זאת זה וזה וזה שונים לחלוטין״ כתוב.
אני לא בעד לחפש הגדרות ותוויות לאנשים
אבל אם למשל אני בהיותי בן אדם שקט ומולי בן אדם קולני ורועש אין זה אומר שלא יכול להיות בינינו חיבור. שוני זה יופי אז אני כזה ואתה אחר וזה לא סותר. מה הבעיה בעצם לאהוב? כל אחד משדר הרי בתדר שונה וכל אחד נע בקצב שונה. למה הדבר נהייה אישיו? ולהגיד- ״הוא לא שונה״ ו״אנחנו זהים״ (אם כי אני מסכימה)
ומצד שני איך אני יכול להיצמד לבן אדם שאני מרגיש לא נוח לעמוד מולו? איך אני בא ממקום של אהבה שהוא אתגר עבורי ומאבק בתוכי?

07
יהונתן

סה"כ הנימה של המאמר ברוח טובה ונעימה. אבל בתור קורא אלכסון, יחסית קבוע, נדמה לי שהמאמר הזה שטחי מאוד ולא היה ראוי לפרסום כאן.

אי השפיטה והקבלה של האחר שמהוללת כל כך בקרב הניו-אייג' למיניהם היא רוח פופולארית היום ולדעתי היא נובעת מחוסר העמקה על מהות השפיטה הזו.
הרי ללא כלים שיפוטיים מה אני?! בהמה? שכלו של האדם הוא אחד הכלים החשובים לו ביותר וחדות מחשבתו היא דבר מכריע. אם אני לא אדע לשפוט עם מי אני רוצה להיות חבר ועם מי לא, מי מזיק לי ומי לא מה הטעם בלהיות אדם?
אני אציע ניסוח מתקן משלי כדי לא להיות סתם שלילי, למרות שגם הוא מפיל את כל המאמר. שפוט, אך זכור כי ייתכן ששיפוטתך אינו נכון והיה נכון לעמוד גם על טעותך.

08
בני קרוב

קצת לא מתאים לרמה הכללית של אלכסון. אוסף קלישאות ללא שום נימוקים או מחשבה... למשל:
"מנין באים הסבל, האכזריות ?...
ובכן, הם יכולים לבוא רק מאיתנו, נכון?" לא, ממש לא. רעידות אדמה או מחלת סרטן לילד קטן זו לא המצאה אנושית, העולם מלא אכזריות וסבל גל ללא בני אדם. ומי אמר שאדם מהותו היא לאהוב ולחמול ? איזה הנמקה מינימלית להנחה הזאת במטוטה? מי אמר שיצירה, חשיבה, מוזיקה, עוצמה, ערמומיות פחות חשובים?