מה שווה הפרטיות

האם הפרטיות מוערכת יתר על המידה?

השאלה עשויה להישמע מטופשת, נוכח הסכנה החמורה שנשקפת לפרטיות בעידן הדיגיטלי שלנו. מרגלים בשירות הממשלה ובמגזר הפרטי זוללים מידע כל העת במטרה לזכות בתובנות ביחס להתנהגות שלנו, תובנות שעלולות לשמש כדי לכוון את ההתנהגות שלנו. תומכי הפרטיות טוענים שאי-אפשר להעלות על הדעת חירות ודמוקרטיה ללא פרטיות. כפי שהפילוסוף מייקל לינץ' (Lynch) מנסח זאת, הפרטיות מאפשרת לנו שליטה על המחשבות והרגשות שלנו, שליטה שהיא "תנאי הכרחי לאפשרות שלנו לקבל החלטות אוטונומיות, וליכולתנו לקבוע מי ומה אנו כבני אדם".

הפרטיות מעולם לא הייתה בטוחה. פגיעות היא מצבה הטבעי

הרעיון הזה, שלפיו הפרטיות היא סגולה מתמדת, אוניברסלית ואפילו מקודשת – אכן מפתה. אך הוא שגוי מבחינות אחדות: הפרטיות היא מוסד חדש יחסית, והיא פחות מחיונית לדמוקרטיה. יתרה מכך, הפרטיות מעולם לא הייתה בטוחה. פגיעות היא מצבה הטבעי.

אפשר לסלוח לאמריקנים על כך שהם מניחים שפרטיות היא מוסד שמהווה חלק מהיסודות של הדמוקרטיה שלנו. יתכן שקראתם שהאומה האמריקנית באה לעולם, בין השאר, בשל דאגות הנוגעות לפרטיות: אנשי המושבות התקוממו נגד הכוחות הבריטיים שהשתלטו על בתיהם ופלשו למחסנים ולמקומות העבודה שלהם. אלא שיתכן שהפרטיות לא הייתה במקום כה מרכזי מבחינת מה שהטריד את המייסדים שלנו. המונח אינו מוזכר בחוקת ארצות הברית – הזכות לפרטיות אינו נקבעת שם במפורש. במשפט החוקתי האמריקני, הזכות לפרטיות לא נוסחה אלא כמאה שנה לאחר מלחמת העצמאות, על ידי מי שהיה עתיד להיות שופט בית המשפט העליון, לואיס ברנדייס (Brandeis) ושותפו למשרד עורכי הדין סמואל וורן (Warren), במאמר שהשניים פרסמו ב-Harvard Law Review בשנת 1890. הפרטיות זכתה להגנה משפטית משמעותית רק בשנות ה-60 של המאה שעברה, כשבית המשפט העליון בראשותו של ארל וורן (Warren) פסק שהזכות לפרטיות קיימת כהנחה במגילת הזכויות.

שום דבר על זכות לפרטיות: ג'יימס מדיסון, המחבר העיקרי של מגילת הזכויות של ארצות הברית וממקדמיה העיקריים. תצלום: ויקיפדיה

למעשה, הגיוני שהפרטיות איחרה להצטרף לתמונה הכללית של הדמוקרטיה. נראה שבשלב מוקדם הפרטיות קודשה כמעלה הקשורה למרחב ולאו דווקא למוסר. היסטוריונים מציינים שהפרטיות נתפשה כערך בורגני במאות ה-18 וה-19, ושהיא נולדה ממצב של עושר יחסי. לפני העידן המודרני, בבתים היו חדרים מעטים בלבד, וללא ספק מעטים מהחדרים עוצבו לשימוש פרטי, של אדם בודד, כגון חדר שירותים או חדר שינה. ברחבי העולם בני אדם חיו בדרך כלל בחללים משותפים, שהיו גם צרים למדי.

הדבר השתנה לקראת סוף המאה ה-19, כשהמעמד הבינוני המתרחב דרש בתים עם חדרים רבים כך שתושבי הבית יוכלו לפרוש אליהם. ככל שהחברות המתועשות התעשרו והלכו, מעמד הפועלים רצה ליהנות מאותן מותרות שמהן נהנו העשירים – ובכלל זה מפרטיות. בסופו של דבר, האנגלים חשבו שזכות אנושית בסיסית של העובדים היא שיהיו להם בתים עם גינות פרטיות מלפנים ומאחור.

התפתחות האדריכלות הפרברית והתרחבותה, במיוחד בארה״ב, משקפת את הישגיה של הפרטיות במהלך המאה ה-20. אפשר לומר שהפרטיות היא העיקרון המארגן המרכזי של הפרברים: בתים מרוחקים מהרחוב; מדרכות שהיו לתופעה נדירה בשכונות פרברים רבות, מה שמגביל את האפשרות שזרים יפלשו לתחום הפרט שלך; התערות חברתית המתרחשת בחצרות אחוריות מוקפות גדר או במרתפים רחבי ידיים. מאז שנות ה-70 של המאה העשרים, הבית הפרברי הממוצע גדל בשליש, אפילו בשעה שמספר תושביו ירד, מה שאומר בעצם שתושבי הפרברים מתפלשים במרחבים של פרטיות, שנראים כצורך בסיסי שלהם.

קל לשכוח כמה חדשים הם הסטנדרטים הללו של הפרטיות. ב-1972, הממשלה הבריטית הקימה ועדה כדי לברר את מצב הפרטיות. הוועדה מצאה ש"המשפחה המודרנית במעמד הביניים... מבודדת יחסית מפני רעש בביתה הדו-משפחתי, די בלתי נראית מאחורי גדר הצמחייה הפרטית שלה... מבודדת במכונית המשפחתית שלה... היא קרוב לוודאי פרטית יותר במובן הזה שהיא בלתי נראית בכל פעולותיה היומיומיות מכל מגזר משמעותי בגודלו באוכלוסייה בכל תקופה אחרת ובכל מקום אחר".

במאה העשרים הושגה פרטיות ברמה שלא הושגה אי-פעם בעבר, ובכל זאת - ממשלות דמוקרטיות מצאו דרכים חדשות לחדור לחיי אזרחיהן

אך אפילו בשעה ש"דו"ח יאנגר" (על שמו של יושב הראש של הוועדה, סר קנת׳ יאנגר, פוליטיקאי מנוסה שעמד בראש מספר ועדות שדיווחו על מצב החברה הבריטית) טענה שבמאה העשרים הושגה פרטיות ברמה שלא הושגה אי-פעם בעבר, ממשלות דמוקרטיות מצאו דרכים חדשות לחדור לחיי אזרחיהן. כפי שמסבירה ההיסטוריונית האמריקנית שרה איגו (Igo), הדבר כלל מעקב אחר אוכלוסיות מקומיות במהלך מלחמת העולם הראשונה, יוזמות לבריאות הציבור שפלשו לבתים של העניים וחשפו את חייהם, ובירוקרטיה גוברת שמטרתה לטפל בשפע של תחלואים חברתיים, החל מבעיות פרישה וגמלאות, דרך אבטלה וכלה בבעלות על בתים.

הבירוקרטיה הזאת התנפחה באמצע המאה העשרים כשהופעלה תכנית הביטוח הלאומי האמריקנית, שהצמידה מספר מזהה לכל אחד מן האזרחים, ובתוך כך הפכה אותם לשקופים בעיני הממשלה. מבקרים ופרשנים רבים השמיעו אזהרות חמורות שמהדהדות באזהרות שאנו שומעים כיום ביחס למצב הפרטיות.

"אזרחינו המרוויחים משכורת... בהחלט עלולים להתנגד למערכת של מעקב שבה כל פרט בהם נתון לבחינה תחת עינה של הממשלה הפדרלית", טען אחד המתנגדים לביטוח הלאומי בארה״ב. "אזרחינו הורגלו לפרטיות ולחופש התנועה". בדומה, טור בעיתון הזהיר את הקוראים ש"חייכם האישיים ייחשפו", "חייכם יהיו ספר פתוח", "אתם עתידים להיות ממושטרים, מקוטלגים, מתויקים".

אלא שהדאגות הללו התאדו כלא היו. הסכנות שבאובדן הפרטיות לא היו ברורות, לא היו ודאיות, לא היו מוכחות. התמורה לכך שתיעדו אותנו הייתה ברורה: זכינו לפרישה מובטחת בתום שנותינו כעובדים.

בעידן הדיגיטלי התמורות הללו – שלעתים קרובות מושגות באמצעות שיתוף פעולה פעיל מצד הציבור – הביסו את הפרטיות באורח כה מוחלט עד כי לאנשים יש ציפייה נמוכה שתהיה להם פרטיות. מרגלים דיגיטליים אינם צריכים לעבוד קשה כדי לפקח עלינו; אנו חיים בעידן חדש של שיתוף. במהלך עשרים השנים האחרונות, צרכנים התרגלו למסור את הנתונים שלהם תמורת התועלת והנוחות שהטכנולוגיה מציעה להם. רבים חושפים פרטים אינטימיים, שבעבר הם היו מתביישים למסור אותם – ועושים זאת ברשתות חברתיות כעניין שבשגרה. אזרחים דיגיטליים חיים את חייהם במרחב הציבורי, באורח חשוף ובמידה גוברת: כולם יכולים לראות אותם.

יתכן שאין מדובר בטרגדיה כפי שתומכי הפרטיות טוענים.

בדמוקרטיה מדברים, נפגשים, מתווכחים ונחשפים: "הבר של מק'סורלי" (1912), ג'ון סלואן, Detroit Institute of Arts. תצלום: ויקיפדיה

אינני מתכוון להפחית מחומרתן של הפרות הפרטיות, או לומר שהפרטיות אינה חשובה או יקרה ללב – כיוון שהמעקב אכן פותח פתח לכך שינצלו אותנו, יתמרנו אותנו ויכפו עלינו. אלא שאני מבקש להציע את האזהרה הבאה, שמקורה בהיסטוריה: הפרטיות מעולם לא הייתה חיונית לחירות ולשגשוג האנושיים; היא תמיד הייתה תחת איום; ותמיד היה קשה מאוד להשיג פרטיות ולהבטיח את קיומה הנמשך.

בעידן הדיגיטלי הנוכחי, הפרטיות עצמה עלולה להיות מסוכנת, כשאנו מבודדים מאחורי מסכי המחשב שלנו ומוסטים על ידי כל מיני תאוריות קונספירציה ושקרים (שאנו גם מתפתים להעצים) המקעקעים את הדמוקרטיה

אם נבין את תולדות הפרטיות, נוכל להיטיב להביט אל עתידה, וגם להעריך ולבחון נכונה הצעות הנוגעות לשליטה בנתונים. למשל, עלינו להיות ספקנים ביחס ליכולתו של כל חוק שהוא להגן על פרטיותנו – וביחס למחויבויות האישית שלנו להגן עליה. עלינו גם להיות זהירים ולא להפריז בערכה של הפרטיות כאילו שהיא נצחית, אוניברסלית וחיונית.

למעשה, הפרטיות עלולה להתגלות כהסחת דעת מסוכנת המסיטה אותנו מעיסוק בערכים חשובים יותר. בעידן הדיגיטלי הנוכחי, הפרטיות עצמה עלולה להיות מסוכנת, כשאנו מבודדים מאחורי מסכי המחשב שלנו ומוסטים על ידי כל מיני תאוריות קונספירציה ושקרים (שאנו גם מתפתים להעצים) המקעקעים את הדמוקרטיה. אין כל הפתעה בכך שמשטרים סמכותניים משגשגים תוך שימוש בתקשורת דיגיטלית ונהנים מן הפילוג, הבלבול והניכור שהיא גורמת.

בריאותה, רווחתה וחיוניותה של הדמוקרטיה נשענות יותר על הציבור מאשר על התחום הפרטי – וכך היה תמיד. האופן שבו אזרחים מתארגנים במרחב הציבורי, מפגינים, אוזרים עוז, אומץ ויצירתיות כדי למשוך את תשומת הלב של המון האזרחים ולזרוע את זרעי השכנוע המוסרי – הוא הבסיס לחירותנו המשותפת. ננהג בחוכמה אם נשוב ללמוד את הלקח הזה וגם ליישם אותו.