מה שלא למדתי

מחר ימלאו לי ארבעים. במשך חודשים, ניסיתי לתאר לעצמי (בהצלחה יחסית, כשמדובר בקרובים אלי) את הדרמה הברוקית בסגנון ימי הביניים, פעם מוארת, פעם חשוכה, עמוסה בחרטות ותמרונים רטוריים: מונולוג מיוסר על אודות היותם של החיים קצרים. אך כשהגיע היום, נדמה לי באמת מטופש להתבוסס בסבל שנובע מלוח השנה. הצלחתי לחבר כרוניקה שדמתה למאזן קיומי. למרבה המזל, המבוכה נטלה את רסן השלטון ומחקה אותה. היה מדובר בסך הכול ברשימה מפורטת של תבוסות אחדות, כדי להעריך את מה שלמדתי. אך הטקסט, במידה שהוא הצליח לא להיות יהיר, התאפיין בקווים גסים של מדריך לצמיחה ועזרה עצמית. האם כל סיפורי ההתגברות על הקשיים בחיים לא נראים לנו בסופו של דבר שקריים? ובכלל, עם אילו קשיים גדולים נאלצתי להתמודד, מעבר למה שהוא מנת חלקם של הדומים לי, במידה זאת או אחרת?
באחד השירים בספרי "העונה האחרונה" (משנת 2011) אמרתי:

“שום ודאות אינה מתמידה/ לעולם אין הדבר נעשה קל יותר/ איננו לומדים דבר/ מן הדרך שאנו הולכים בה.”

בחלוף הזמן, אם לשורות השיר הללו יש איזשהו ערך, הרי שהוא בכך שכעת הן נראות לי מדויקות יותר מאשר בשעה שכתבתי ופרסמתי אותן. יותר ממה שאנו לומדים עם חלוף הימים, ישנו מה שאיננו לומדים, בין אם הייתה לנו ההזדמנות לעשות את הדברים ובין אם לאו. לקראת מלאת לי ארבעים שנה, אני חושב לחגוג את מה שלא למדתי, בין פרידות ואפשרויות. אולי כבר מאוחר לשם כך, ואולי עדיין מוקדם. מתי בדיוק אומרים שהחיים מתחילים?
לא למדתי להיות בלתי-נראה, לפי השיטות שפורטו בספר ישן שקניתי בגיל ההתבגרות. לא למדתי פולנית כדי לקרוא את שירתה של ויסלבה שימבורסקה במקור. לא למדתי קונג-פו, לא הייתי אחד מאותם יצורים אקזוטיים שמכות המוות שבאמתחתם מעולם לא יכולות להיות מופעלות נגד איש. לא למדתי ריקודים סלוניים, בעודי כובש איזה ג'ין קלי בתוך מתאר גופי הכבד. לא למדתי להביא ילד לעולם, שהרי אני אנוכי וקנאי לבוקר יום ראשון שלי. לא למדתי לבקש סליחה, אף כי אני יודע לסלוח. לא למדתי לרתך, לרזות, לבלוע, להתחרות, לחכות.
לא למדתי לאהוב ללא מושא, באותה אהבה אוניברסלית שמדברים עליה במעשי השליחים. מבחינתי, האהבה היא תמיד ספר חדש, מיוחד, שלומדים לקרוא בו רק במהלך הקריאה, ספר שבו השגיאות הן עיקולים בדרך, מעבר להצלחות הלא-צפויות. האהבה היא הספר שאנו מאריכים את הקריאה בו כדי לא לקרוא את סופו.
כמו החיים.

מפורטוגלית: יורם מלצר

פדרו גונזאגה (Pedro Gonzaga) הוא משורר, מוזיקאי ומרצה לספרות מפורטו אלגרה, ברזיל. בין ספריו: "העונה האחרונה" (A última temporada) ו-"התחלה שגויה" (Falso Começo). גונזאגה תרגם יותר מ-20 רומנים מאנגלית לפורטוגלית.