מוות יקירי

יצירת המופת של אינגמר ברגמן, "החותם השביעי", היא אחד הסרטים האהובים עליי. הסרט מטיל ספק בלגיטימיות של אלוהים ובפסיביות שלו, בזמן שהדבר השחור זורע חורבן בשבדיה של ימי הביניים. המוות, בתור נציגו של אלוהים, מתדיין בסרט עם אנטוניוס בלוק, אביר ששרד את מסעות הצלב, על אדישותו של אלוהים. התגלמותו של המוות מוצגת כמנומסת ומבינה. הוא נראה ידידותי, אך לעולם אינו תוקפני. הוא חמור סבר, ובכל זאת מקשיב וחושב.

גם איתי המוות הוא ככה. הוא מברך אותי כמו חבר שאני אוהב ושונא בו זמנית. הוא בא אליי כאילו הוא יודע באופן אינסטנקטיבי שהגיע הזמן, כשחבר נוסף שלי, עמיתו הדיכאון, כבר מפתח איתי יחסים קרובים. כששני אלה נפגשים כדי להישאר, בתור החברים הטובים שהם, אני לא יכול שלא לשוות בדמיוני את הפרידה שלי מהחיים, איפה היא תתרחש ואיך זה יקרה.

ניסיתי להתאבד, פעמיים.

בפעם הראשונה, לפני שתים עשרה שנים, זה היה מתוך פחד ודחייה, זעקה לעזרה יותר מכל דבר אחר. לקחתי סוג של רעל. נאלצתי להתמודד עם תוצאות הניסיון הזה כשהקאתי תשע פעמים במהלכו. אין ספק שזה היה אימון רציני לשריר הבטן שלי, מההתכווצויות ועד הטיהור ממה שהרגשתי כאילו הוא הקרביים שלי הנורים החוצה מגופי.

בפעם השנייה זה היה מתוך כוונה אמתית יותר. רציתי שזה יקרה. אפילו לא טרחתי להשאיר פתק. לא רציתי שאנשים מסביב יידעו באיזה מצב נפשי הייתי, שהסתרתי את רגשותיי כמו שחקן מבריק. הגורמים הפעם היו קהות חושים חריפה ואדישות קיצונית, תוצאה של דיכאון בעקבות פרידה. גם הניסיון הזה נכשל, מן הסתם, אבל היה לו סוף אופטימי באופן מפתיע.

לפני שלוש שנים ישבתי על מעקה הגג של בניין דירות בן עשרים ושש קומות. זו הייתה שעת בוקר מוקדמת , נשבה רוח חזקה והשמיים היו ריקים מכוכבים. לא היה שם אף אחד אחר. לקחתי את הזמן; ישבתי בלי לזוז והתבוננתי בשמיים של מרכז קואלה לומפור. הבטתי למטה. אילו הייתי נופל, הייתי נוחת בסמטה אחורית שקטה של מלון קרוב, שבה משאיות המשלוחים פורקות את מטענן. ואז הגיע הזמן, ונעמדתי מצדו השני של מעקה הזכוכית. נשענתי קדימה וידיי אחזו במעקה שמאחוריי.

הייתי שלו ובטוח מאוד, לא היו פחד או דמעות. הכל נראה שלו מאוד. אני לא יודע כמה זמן נשארתי בתנוחת הזינוק הזו, אבל הרגשתי כאילו עברו שעות. עדיין עמדתי שם ואחזתי במעקה, ואז, כמו משב רוח פתאומי, שטפה אותי תחושה שלווה של מודעות.

הזמן עצר מלכת. חוויתי הארה מדהימה בעצמתה.

התפיסה שהייתה לי לגבי חיי השתנתה איכשהו, בו במקום. התחלתי לראות בבהירות גדולה ששום דבר אחר לא חשוב, שהכול נראה חסר ערך ופעוט, אבל הכול גם יפה ומשמעותי בדרכו, שיש סיבה לכך שדברים קורים, ואיך כל הדברים מתאימים זה לזה, כמו השיניים המסתובבות של גלגל שיניים שמימי שמתאימות באופן מושלם לגלגל שיניים אלוהי גדול יותר, שבסופו של דבר הופך את הכול למציאות.

שאפתי שאיפה עמוקה.

הייתי רק צריך לעזוב את המעקה. במקום זה, נתתי לעצמי הזדמנות חדשה: עסקה.

"איך לך מה להפסיד. אם דברים עדיין לא יסתדרו, פשוט תחזור לכאן ותקפוץ", נדר שנדרתי לעצמי.

משכתי את זרועותיי לאחור, טיפסתי מעל המעקה ונעלתי שוב את הכפכפים שלי. עצמתי את עיניי, שאפתי שאיפה עמוקה והלכתי משם.

"אין לי מה להפסיד", לחשתי לעצמי.

לווידוי על מחשבות אבדניות יש סטיגמה. אנשים ממהרים להניח שאו שאתה לא יציב מבחינה נפשית, או שאתה אנוכי מאוד, או גם וגם. קל יותר לצאת מהארון בתור הומו מאשר בתור בעל נטיות אבדניות. התווית האבדנית דבקה בך ומשפיעה על הדרך שבה אנשים מביטים בך: בחמלה תמידית. עכשיו אתה חרסינה עדינה שעלולה להישבר עוד ביתר קלות מאשר קודם.

אנשים שנאבקים בנטיות אבדניות ניצבים לעתים קרובות בפני דילמה. וידוי עלול לגרור שיפוט מהיר או גרוע מכך, הטפות דתיות, אך שתיקה היא לא בריאה ועלולה להזיק.

אם חבר התוודה לפניכם על מחשבות כאלה, נסו להגיב ברוגע ותחסכו ממנו דעות מתנשאות. "זה אנוכי מצדך" היא התגובה הרגילה. לא רק שזו הצהרה שחוקה, היא גם לא מועילה. "וזה לא אנוכי מצדך לרצות שאחיה למענך?" זה מה שהייתי עונה. אבל כן, יש צורך בהתערבות. אני ממליץ לכם להתמקד במה שגם אני חושב עליו לעתים קרובות, כאופטימיסט - באומץ:

"אתה אמיץ מאוד. אם יש לך אומץ להגיע לנקודה הזו בחיים שלך, לכוח הזה לקבוע את גורלך, תחשוב על כל הדברים הנפלאים שאתה יכול לעשות. הכול בידיים שלך."

הלילה ההוא על הגג קירב אותי להארה יותר מכל מדיטציה שעשיתי אי פעם. כשהחיים שלך נתונים בידיך, יש בכך גם כוח עצום.

אני לא פוחד למות כי עכשיו אני יודע שחוץ מהגורל האוניברסלי שקורה לכולנו, הגורל של החיים שלי נמצא גם בידיי, שיש לי בחירה אם להמשיך לחיות או לא. כן, אני מודע לכך שאני אפילו לא אמור לבחור, אבל הידיעה שיש לי כוח כזה היא מוטיבציה חזקה מאוד שמניעה אותי קדימה.

כשהמוות דופק לי על הדלת היום אני פשוט מזמין אותו לכוס תה ועוגיות. אנחנו מדברים על מזג האוויר, קצת על ההתחממות הגלובלית, מתווכחים על פוליטיקה או משחקים שח. כמו חבר ותיק שמופיע פתאום, הוא יכריז בעדינות על הסיבה האמתית לביקורו, ואני, באותה עדינות, אסיט את הדיון.

המוות אינו לועג לעולם, אך הוא מפתה, הוא קוסם לי עם פלאי העולם הבא ומציף אותי בדימויים השלווים ביותר של היקום, איך אוכל לנוע במהירות האור לאיזו גלקסיה שרק ארצה, או לראות חור שחור בולע כוכב, או לצפות בהולדתו של כוכב חדש בערפילית סמוכה. גם כך אני אדם סקרן, וזה רק מלבה את הסקרנות שלי לגבי החיים אחרי המוות ומחזק מאוד את הפיתוי שבהתאבדות, וזה לא טוב בכלל. אני שונא את המוות על הפתיינות שלו.

אבל המוות גם נושא אתו תקוות מחודשות והתחלות חדשות. נוכחותו מזכירה לי פעמים רבות את הלילה ההוא ואת הנדר שנדרתי. הוא תזכורת חשובה לכל מה שאין לו שום קשר למחשבות אפלות או למוות עצמו - לכל הדברים האחרים שקשורים לאהבה ולחיים, ולהעצמה אישית, ולהזדמנויות נוספות, ולכוסות חצי מלאות. בכל פעם שהוא מופיע, אני תמיד בוחר בחיים. לראות את מותי דוחף אותי לעשות דברים נפלאים. ולכן אני אוהב את המוות.

זד אדם אידריס הוא סופר ועיתונאי המתגורר בקואלה למפור. המחשבה פורסמה לראשונה באנגלית בכתב העת Medium. ניתן למצוא טקסטים נוספים של אידריס בחשבון הטוויטר שלו.