האם חשוב לתקן אנשים שמדברים בעברית לא תקינה?
X זמן קריאה משוער: 3 דקות
והנה חשבתי לתומי שכמתרגם מגיעה לי חסינות מפני משטרת הלשון. לא, העברית שלי לא מושלמת, וכשאני עובד אני משתמש הרבה פעמים בכלי מדהים. הוא נקרא "מילון". לפעמים רופאים לא יודעים מה הבעיה שלכם בלי לעשות בדיקות דם, ועל אותו משקל אני לא זוכר את כל המילים הנרדפות ל"נטייה", או מה הכתיב המלא של "דומיה" (דומייה). כן, לא זוכר בעל פה. מזל שיש מילון.
ובכל זאת כשאני מדבר, בעל פה, גם כשאני לא מדבר לפי כללי העברית התקנית, אנשים מבינים אותי. בחיי שכן. אם אני אומר חמש קילו הם מבינים אותי. אז למה הם מתקנים? הם יודעים שאני מתרגם במגזין מכובד ("אלכסון" שמו), וקשה לי להאמין שהם מאמינים שאני לא יודע מה הצורה התקינה. אז מה הם מנסים להשיג בתיקון הזה? מה המטרה שהם חותרים אליה?
לא נותר לי אלא להסיק שהם מנסים להביך אותי. להכפיש את שמי. לחשוף אותי כמתחזה לעיני העולם. או שאולי הם חושבים שמתרגמים הם לא בני אדם, שרוצים להישמע כמו בני אדם כשהם מדברים, או מתכתבים, או פשוט לא מתרגמים. אולי מתרגמים הם רובוטים.
"רגע, רגע", אתם אומרים לי. "כולם יודעים שאתה מתרגם ב'אלכסון'? כו-לם מכירים אותך? כתבו ב"ידיעות" על הסמכת התרגום שלך? דיווחו עליה בחדשות 2?".
התשובה היא לא. צודקים. אז בואו נניח שהם לא יודעים שאני מתרגם. זה אומר שאנחנו זרים, שאנחנו לא חברים קרובים, גג מכרים. אז למה הם מרשים לעצמם לתקן אדם זר שהם לא יודעים עליו כלום? זה לא נשמע לכם שחצני, יומרני משהו?
כשאני מבקש את "הכריך גבינה", והם מגיבים מיד בצמד מילים משלהם ("כריך הגבינה"), אני יודע דבר אחד בוודאות. הם הבינו אותי. הרי אלמלא היו מבינים אותי, לא היו מסוגלים לתקן אותי. אז אם הם הבינו, מה הטעם בתיקון?
"שנייה", אתם עוצרים אותי שוב. "אתה לא חושב שחשוב לדעת את כללי העברית?". יודעים מה - חשוב. אבל לא חשוב כמו כרטיס אשראי, למשל, או חשמל, או שיבינו מה לעזאזל אני רוצה בתור של הכריכים. זה חשוב כדי שיהיה אפשר להתנסח היטב במאמרים אקדמיים או לנהל תכתובות רשמיות. זה חשוב בסִפרוּת, כדי שיהיה אפשר לכתוב משפטים יפים ולייצר מגוון סגנוני ועושר לשוני. זה חשוב כדי להכניס טאץ' אישי וטעם לחיים. אישית, אני מאוד אוהב עברית יפה; לעומת האנגלית, אגב, היא בשיאה במשלבים הגבוהים.
אז בואו נבהיר משהו: אני מבקש את "הכריך גבינה" כי הרבה פחות טבעי לומר "כריך הגבינה" (תקשיבו לאוזן, תקשיבו ללב). אך כשאני מגיש עבודה אקדמית, הפלא ופלא, אני כותב "כריך הגבינה". למה? לא, לא כי התזה שלי עוסקת בהיסטוריה הקולינרית של בתי הקפה, אלא כי לכל משלב מקום משלו (טיפ מתרגמים: "אני רוצה כריך גבינה, בבקשה" - כל העניין הזה של יידוע הוא מיותר ממילא).
בואו נבהיר עוד משהו: גם אתם "טועים". רק שבעצם אתם בכלל לא טועים. זה לא עניין של נכון ולא נכון, זה לא עניין של צדק וטוהר מידות. זה עניין של הבנה. וכשאתם מרעיפים מחכמתכם על אדם אחר ומסבירים לו בטוב לבכם את מבנה הסמיכות העברית, אתם לא עוזרים לו להפוך לאדם טוב יותר. אין זהות בין רהיטות למוסר. רוב הסיכויים הם שאתם סתם מעצבנים אותו. אבל אולי אתם ממילא לא רוצים להיות חברים של אדם שמדבר במשלב נמוך כל כך. זכותכם.
תוספת למאה ה-21: גם כשאנשים מתכתבים הם טועים. התכתבות בפייסבוק, או בווטסאפ, או בכל אפליקציה אחרת, היא שיחה דיבורית, לא מסמך רשמי. לפעמים האדם שאתם מתכתבים איתו טועה, לפעמים האייפון מטעה. לא נורא, אל תתרגשו. לא צריך לתקן. הם כבר יודעים שהם טעו וזה אפילו מביך אותם קצת. לא צריך לזרות מלח על הפצעים.
מוכנים לפינאלה?
האם חשוב לתקן אנשים שמדברים בעברית לא תקינה?
לא.
תגובות פייסבוק
30 תגובות על מי הזיז את הכריך גבינה שלי?
מחשבה נחמדה. תודה.
ראשית, התיקון הוא כמעט בלתי נשלט. כן, אני מודע לכך, מטופל ע"י מיטב הרופאים.
שנית, בחלק גדול מהמקרים (שכיח יותר ככל שהאחר צעיר יותר, וכן - זו הכללה גסה) הנמען לא יודע שהוא טועה. ז'תומרת, הוא יודע אם יחשוב קצת, אבל בלהט השיחה הוא בכלל לא מודע לטעות.
התיקון, יותר משהוא נועד ללמד את הדובר כלל לשוני, אומר לו - "טעית בלשונך, אודה לך אם תקפיד קצת יותר".
זהו. אני זוחל חזרה למאורה, לעיין ב"לשוננו לעם" מהדורת תשכ"ד.
תודה (אגב, אין צורך לומר שתשכ"ד היא המהדורה האהובה עלי).
תשכ"ד אכן היתה מהדורה מצויינת, אבל אישית אני מעדיף את תשכ"ח, ולו בשל היותה נדירה יותר (להעריך את מה שאנשים אחרים לא זוכרים מספק תחושת חשיבות עצמית שאין לזלזל בה, בעיקר לא בהקשר המאמר הזה).
חוץ מהילדים שלי, שאותם אני מתקן בכפייתיות (בכל זאת, אם אני לא אתקן אותם- את מי אני אתקן?), אני לא מעיר לאנשים שאינני יודע בוודאות שיקבלו את התיקון ברוח חיובית. יש אנשים ששמחים לקבל את ה"ביקורת" הזו. בין אם מדובר במי שהעברית שלו אינה שוטפת (למשל עולים שגם אחרי שלושים שנה בארץ הם עדיין "חדשים"), או שגדלו בסביבה בה שפה "תקינה" לא היתה הנורמה והיום מנסים למצוא את מקומם בסביבה אחרת, לפעמים התיקון מתקבל בתודה, ולא בכעס. אמנם לא פשוט למצוא את ההזדמנות הנכונה לברר אם פלוני רוצה לשמוע תיקונים כאלה, אבל לפעמים זה משתלם.
יישר כח, זיגי.
אני נורא (מאד) מצטערת, אבל זה ממש בלתי נשלט. אני לא יכולה לשתוק כשחברה לעבודה אומרת ש"שמה מכנס", או כשמישהו אומר "אני יפסיק לתקן אותך"....
זה הופך אותי למעצבנת ובלתי נסבלת, אבל איזה קתרזיס.....
שכחתי- אני מעדיפה את "ודייק".
אתך בסבלך העמוק והצודק.
הלאה למדרדרי השפה, העושר הלשוני, העומק והדיוק.
הלאה למעודדי הזילות, הרידוד, העוני וההשטחה.
א. תומר כותב: "(טיפ מתרגמים: "אני רוצה כריך גבינה, בבקשה" - כל העניין הזה של יידוע הוא מיותר ממילא)." היידוע מיותר, תומר? איך, למשל, תבטא בעברית את הרעיון "אני רוצה את הכריך גבינה, לא את הכריך פסטרמה" בלי להזדקק ליידוע?
ב. הערה למגיב לי קיי: אני מקווה שכאשר אתה "מתקן" את העברית של עולים (רק לפי בקשתם המפורשת, כדבריך), אתה לא ממליץ בפניהם לומר "כריך הגבינה", שהרי אתה בוודאי לא מעוניין לגרום להם להישמע מגוחכים. אם הם באמת רוצים שתתקן, כדאי שתעיר להם כשיאמרו, למשל, "שולחנות חדשות" או "אכלתי הגבינה", משום שדובר ישראלי ילידי אינו מדבר כך. מאותה סיבה, אולי כדאי שתעיר להם גם כשיאמרו "כריך הגבינה", ותוכל להוסיף שבכתיבה פורמאלית או ספרותית זו צורה רצויה.
א. ככה: "אני רוצה כריך גבינה, לא כריך פסטרמה".
התכוונתי, כמובן, לסיטואציה שבה אתה ב"תור של הכריכים", כמו שאני כותב. ואז אין שום צורך ליידע כי אתה מזמין קונספט מתפריט, לא בוחר מרשימה של פריטים בודדים.
אני מרגיש, באופן כללי, שמשפטים בעברית מסתרבלים בקלות, וכמתרגם אני מעדיף לצמצם ולהפחית כל עוד אפשר. פתאום מוצאים גם גמישות בשפה שלנו. לשם כיוונתי בהערת האגב הזו.
תומר, לא זה מה שכתבת. כתבת: "כל העניין הזה של יידוע הוא מיותר ממילא". זהו ניסוח מטעה, המכשיל את העיוורים. מה תעשה עם "תן לי את הכריך גבינה הזה. לא את ההוא". ובכן, כל העניין הזה של יידוע אינו מיותר. צריך לדעת מתי ליידע ומתי לא - הן בדיבור והן בכתיבה.
אמתי,
מה הבעיה? "אני רוצה כריך גבינה בבקשה. לא, לא ההוא, את זה שלידו, אם אפשר, משמאל. זאת אומרת מימין בשבילך. כן, בדיוק זה! מעולה, תודה!"
ובעניין היידוע: בימים האחרונים שאלתי את עצמי מה ההבדל בין "אמא שלי" ל"האמא שלי". היידוע לא תורם כלום לצירוף הזה. לא חשבתי על זה הלאה, אבל דווקא מעניין אותי לשמוע אם מישהו כן. או שבכלל יש פה איזה כלל שאני לא מכירה או לא זוכרת..
משה, כמה אני מתגעגעת אליו, היה מבוגר ממני בשנים, איש עברי של אדמה ומוזיקה, וכל בדל שגיאה היה בעיניו כחורבן הבית. תוך שיחה נהג לתקן, בטבעיות, ובעשותו כך היה מסיט קלות את ראשו הצדה ומחווה בעיניו עפעוף של צניעות כמבקש סליחה על ההפרעה. חשבתי שזה חמוד מאד, ושיפה מצדו שהוא טורח לדייק אותי. גם שמחתי לדייק. כנראה באמת מאד אהבתי אותו.
אני אישית מתקנת רק את ילדיי וכשאני עורכת ספרי שירה.
לאנשים שהכתבה מדברת עליהם יש שם. קוראים להם פסיקופטים.
כל הזכויות לאתר דורבנות.
לא, כל הזכויות לפרופ' גלעד צוקרמן ("ישראלית שפה יפה") שהמציא את המונח לפני עשור בערך. מקווה שבענייני קרדיט כן לגיטימי לתקן
תודה עטרה!
יש לי שאלה: האם כשמישהו אומר "נונשלEנטי", Eקסיומה במקום Aקסיומה, כאהוס במקום כאוס וכיו"ב (בכל אלה נתקלתי אצל חברים ומכרים) - תתקן אותם? אני משתדלת לא לתקן בעברית, אבל בלועזית יש לי הרגשה שהטעויות האלה עלולות לבייש את בעליהן ולכן נדמה לי שאני לטובתם כשאני מעירה בעדינות
אנשים טרחנים תפסיקו לתקן! תנו לשפה לגדול, להתפתח, לנשום ולהשתנות. חמישה כריכים או חמש כריכים? למי אכפת?! מישהו בדק לאחרונה את איברי המין של הכריך והחליט שהוא זכר? ומתי נפסיק כבר עם ההבחנות המגדריות האלה שאנחנו מנסים להלביש על כל חפץ? ידעתם שמחקרים מצאו קורלציה בין הבחנות מגדריות בשפה לבין מעמד נשים באותה חברה? למשל במדינות דוברות ספרדית, עברית וערבית, שפות בהן מבחינים תדיר בין זכר לנקבה, מעמדן של נשים בחברה נמוך יותר מאשר מדינות דוברות אנגלית, שפה בה לא אכפת לאף אחד אם סנדביץ הוא זה או זו, ואם you בחור או בחורה. סתם שתדעו.
וחוצמזה (כן, כתבתי חוצמזה כמילה אחת, תתמודדו) מתי בפעם האחרונה ראיתם מכנס אחד בודד שהוא לא חלק ממכנסיים? כנראה אף פעם. ובכלל, תנו למילים לועזיות להשתרש בקרב דוברי עברית איך שבא להן. אומרים שספּה הייתה פעם sofa. נכון שאתם לא מתקנים אנשים שצריך לומר "ספה" בפ' רפה? תפסיקו להיות שומרי הסף של השפה כי אתם רק הורסים את כל הכיף.
ובקיצור - תנוחו.
מעניין שבסוגי המדינות שציינת, דוברות הספרדית, הערבית והעברית, דבר נוסף שמשותף להן מלבד ההקפדה על המגדר בשפה הוא, הפלא ופלא .... קידוש הבלאגן והחאפריות, והכרסום המתמיד במעמד ההשכלה והלימוד וההקפדה על חוקים. העלית במקרה על דעתך אולי גם זה מוביל בעיה במעמדן של נשים ולאו דווקא ההקפדה על מגדר בשפה?
שפה צריכה לנשום ולצמוח אבל לא מתוך החרבת הישן, הצגתו כאנכרוניסטי ובניית משהו נמוך יותר אלא מתוך שימור הקיים והנכון ובנייה של עוד נדבכים עליו.
מסתבר שזה אופנתי להתגאות בבורות. הרי את צ'כוב מיותר לקרוא, אליבא ד'שרת התרבות שלנו- תראו איך גדלה יפה גם בלי זה, אז גם לדבר בעברית תקינה זה כנראה מיותר- הנה עמישראלחי מסתדר מצויין עם "אני יגיד לו", "עשר שקל", ו "הכריך גבינה" שאגב צורם לי מאוד ונשמע לאזני הרבה פחות טוב מאשר "כריך הגבינה".
הרבה לפני שהיתה לנו מדינה הייתה לנו שפה. ובמסגרת ההתנערות הכללית מכל מה שיפה וטוב, נכון ואמיתי ו/או הגיוני, אנחנו גם מנסים להאדיר ולהלל ולשבח ולקלס את כל אותם רדודי השפה למינהם. בעבר גם לאנשים שלא זכו להשכלה משובחת הייתה שפה טובה - הקשיבו לאנשים מבוגרים שלמדו עברית עד קום המדינה וקצת אחריה, כשלשפה היה מקום של כבוד בבהוויה שלנו כאומה בעלת ייחוד.
אפשר להתווכח על יפה וטוב, אך האם "כריך הגבינה" באמת הגיוני יותר מ"הכריך גבינה"? האם הצורה האחת נכונה יותר מאשר האחרת באיזשהו מובן בלשני עמוק?
ובכלל, לא השתכנעתי עדיין בקשר בין הידרדרות לשונית (כביכול) להידרדרות מוסרית (כביכול).
ההידרדרות נובעת מחוסר אכפתיות.
ישנו כלל-הכלל ברור אך אין אכיפה.
לאחר זמן מה מופיעים העבריינים. לאחר עוד תקופה הכלל כבר אינו ברור לכל. לאחר דור אין כלל.
התנועה הזאת תקפה לכללים לשוניים וכן לכללי מוסר. כאשר מפרים כלל לשוני, האמירה הנובעת היא של אי הקפדה, חוסר אכפתיות ולעיתים אף זלזול כלפי מוסכמה חברתית בסיסית- שמירה על שפה תקינה. כיוון שהמוסכמה הלשונית אינה מתקיימת בריק אלא יחד עם כללים נוספים, סביר שההידרדרות תגלוש למוסכמות נוספות חיש קל ולכן חשוב התיקון.
ואולי המוסכמה השתנתה? הרי כללים משתנים בכל מקום (אפילו המדינה מחוקקת חוקים חדשים מדי פעם!).
ואולי המוסכמה היא בכלל לא "חברתית", אלא "אקדמית".
ואולי כשאת/ה מתקנים אדם אחר, אתם כופים עליו מוסכמה שרק אתם וחבריכם הסכמתם עליה.
תגובה לתומר שמגיב לטל -
האמנם "אתם וחבריכם"? אנחנו וחברינו יצרנו את השפה העברית?
מדוע שלא נקדם את גישתך עוד קצת, ונהפוך אותה לרצף של ג'יבריש אקלקטי, שבו כל אחד הישר בעיניו יעשה ויחליט "מה המוסכמה"? (ואגב, שים לב למילה מוסכמה - כאשר אתה מסכים עם עצמך, ספק אם זו מוסכמה).
וכאן הדמיון לבעיית המוסר.
אנרכיה, כמעט בכל תחום, מובילה למקום אחד (שכבר ניתן לחזות בתוצאותיו).
קרנבת: המעבר מ"חמישה קילו" בכתיבה ל"חמש קילו" בדיבור הוא אנרכיה? זאת לא הגזמה פרועה?
כל השינויים האלה שאוהבים לגנות - בדרך כלל לא קשה לזהות בהם את המקור.
תומר,
ראשית, כתבת על "מוסכמה ש"אתם" כופים שרק "אתם וחבריכם" הסכמתם עליה.
אז כפי שהבהרתי, לא מדובר על פה משהו שמגזר אחד הסכים עליו והפך אותו ל"מוסכמה" בעוד שאינו מוסכמה, אלא על מוסכמה ככתבה וכלשונה - לא סתם מוסכמה כי אם חלק מהשפה כפי שקובע המוסד האחראי על כך.
עכשיו שינית את רוח הדברים וכתבת שמדובר ב"שינויים שקל לזהות בהם את המקור".
לגיטימציה ל"קלקול" השפה באמצעות אי הקפדה על שפה נכונה בהתאם ל"חוקי השפה" - בניגוד לסלנג שהוא החלק הדינמי בשפה - הופכת את השפה, מעבר למדולדלת וכעורה יותר, גם ללמובנת ומדויקת פחות וכתוצאה, את הקומוניקציה לבעייתית יותר.
אישית, קרה לי לא פעם ולא פעמיים שפנו אלי בדיבור עילג וראה זה פלא, לא הבנתי מה רוצים (בע"פ ובכתב, לרבות היעדר פיסוק, כאשר לא ברור אם מדובר בקביעה או בשאלה)! אין לי ספק שלא מדובר בתופעה נדירה, בפרט לאחרונה וכי עם העילגות גוברות גם התהיות, מה שהופך את כל השיחה לרהוטה פחות ומגושמת.
קרנבת - לא הצטמצמתי לשינויים שקל לזהות בהם את המקור, כתבתי שבכל (או, נגיד, ברוב) השינויים האלה שבדרך כלל מעוררים את חמתם של אנשים מסוימים, קל לזהות את המקור.
ובנוגע לסלנג - אפשר לקרוא לזה סלנג, ואפשר לקרוא לזה "שפה מדוברת". בעיניי היא לא נחותה לשפה התקינה לפי כללי האקדמיה. היא מקבילה לה, משלימה אותה. ואפילו בתור מתרגם אני נהנה ממנה - איזה כיף שיש לי אפשרויות! ("למרות ש" נחשב לא תקין, והנה כבר היום משתמשים בו בספרים כשהוא תואם את רוח הדברים).
בסופו של דבר הטענה שלי בטקסט הזה (ואני באמת שמח על הדיון שהוא מעורר) היא במישור החברתי, הבין-אישי: אדם יחיד אינו שומר השפה, ואדם יחיד לא יכול להציל את העם מעלגות. יש מנגנונים רשמיים שאחראים לתקינות השפה (כמו האקדמיה ללשון) ויש מנגנונים לא רשמיים שמשתתפים במשימה (כמו הוצאות ספרים). תיקון אדם אחר באמצע שיחה שקול, בעיני, לעלבון אישי. "אתה לא יודע לדבר, בוא אני אסביר לך איך". הוא יודע איך, מדי יום הוא מדבר ומתפקד בעולם.
תומר,
יש להבדיל בין תחושת העלבון שאדם מרגיש כשמתקנים אותו, והמניעים הלכאורה תת-הכרתיים הנובעים ממשחקי כוחות כאלה ואחרים בין בני-אדם שמביאים אדם לתקן את חברו, לבין המשמעות של אי-הקפדה על שפה תקנית.
שפה אחידה ונהירה היא חלק מרכזי ביותר בתקשורת בין בני-אדם, כשאדם יודע להתבטא כהלכה, הוא יודע לבטא את דעותיו ורגשותיו כהלכה. הבנה של השפה תורמת להבנה של האחר וכן גם להבנה שלך עצמך.
אז אומנם יש מקום להניח כי אם השפה היא פרי לחמך תומר, הערה פה והערה שם לא ישפיעו על צורת הדיבור שלך כשם שישפיעו על תחושת הכבוד העצמי שלך,
אך כשמדובר, לדוגמא, במורים במערכת החינוך, או בהורים לילדים, צורת הדיבור שלהם והיחס שהם מפגינים לשפה ישפיעו רבות על הדרך בה מתקשרים אלו שעיניהם ואוזניהם נשואות אל אותם מודלים.
וכן, כשם שאדם יחיד אינו שומר שפה, ואדם יחיד לא יכול להציל את העם מעילגות, כך גם אדם יחיד לא יציל את הכוכב תוך שמירה על אתיקה אקולוגית של מיחזור, על אף שיש מנגנונים רשמיים האמורים לאכוף זאת, וכך גם אדם יחיד לא ישנה את תרבות הנהיגה אם ינהג ברכבו בצורה מושכלת ומתחשבת, על אף המנגנונים הרשמיים האמורים לאכוף זאת. אין זה אומר שלא חשוב למחזר ושלא חשוב לנהוג כהלכה.
כל זאת נאמר ללא להזכיר במילה מושגים כמו מסורת ומורשת, על אף שגם הם מקבלים פה תפקיד משמעותי.
אז כתשובה חלופית לפינאלה שלך "האם חשוב לתקן אנשים שמדברים בעברית לא תקינה?"
אישית הייתי עונה: " אין זה חשוב, במידה ותקשורת בין בני-אדם אינה דבר חשוב."
חשוב לתקן. ככה לומדים, מטעויות. לא הביישן למד ובטח שלא הרגיש הנעלב מטעויות שלו. באנגלית לא מתקנים אותי אף פעם בגלל נימוסים ועד היום אני מדבר גרוע ולא מתקדם ברמת השפה. אין פתרון למי שנעלב עד כדי כך שהוא מעדיף לדבר קלוקלת.
אם לא יהיו תיקונים בשפה המדוברת, הפער בין השפה הכתובה למדוברת יתרחב עוד ועוד עד שיהפכו לשתי שפות (כמו בערבית ספרותית וערבית מדוברת). עדיף תיקונים שישמרו על פער קטן.
סיפור קטן מהחיים.
פעם בקשתי מהקופאית בסופר חמש שקיות. ישר היא תיקנה אותי - חמישה שקיות.
עניתי בפליאה, שאני דוקא מעדיף חמש שקיות.
והיא בשלה. שקית היא בת, ולכן חמישה.
בשלב זה הסברתי לה שאין דרכי לתקן טעויות, אבל מכיון שהיא מתקנת, תיקון שגוי, אין לי ברירה אלא להתעקש.
ולא נתקררה רוחה עד שקיימתי בנו 'ניתי גוגל ונחזי'.
המדהים בסיפור שכנראה היא תיקנה אנשים רבים לפני, ואף אחד מהם לא עמד על דבריו עד אלי...
חומר של אבן
"להיות אבן תלוי באימון" (מנואל דה בארוס)
אבן היא יצור מתנזר. אבן היא היגיעה
של האדם – החסד העליון שאפשר להשיג.
לז'וזה יש גוף אבני, מחכך ידיים
עם הדמות, קפלים בדיבור, האנחה החמה
והחולייתניות של היצורים הזריזים.
נהר כמו המדבר נולדים מתוכו.
האבן נעשית שברירית, רגישה, נזילה.
שמחת דג המערות מביאה את הילד להתעלות.
ולדמיר קלמט (Valdemir Klamt), יליד 1976, הוא משורר, סופר ילדים וחוקר ספרות מסנטה קתרינה, ברזיל.
תרגם מפורטוגזית: יורם מלצר
מה קורה עם התשתיות?
המלה תשתית קנתה לה מקום מרכזי בעברית של ימינו. בתל אביב, מי יוכל לומר שהדבר נעלם מעיניו, עובדים על תשתית לרכבת התחתית. בחורף הקרוב, כשיהיו הצפות בדרום העיר, יזכירו לנו ש"מדובר בבעיה ארוכת שנים של תשתית לקויה".
המובן המקורי של המלה "תשתית" הוא שכבת יסוד, בין אם בקרקע חקלאית ובין אם בדרך סלולה. המלה קשורה לשורש שת"ה שעניינו הנחת דברים על מישור. במיוחד מוכר לנו הצירוף "שתי וערב" מעולם האריגה, כש"שתי" מציין את חוטי היסוד, חוטי האורך המונחים לקראת אריגת ה"ערב", חוטי הרוחב. אם נמשיך במבט לאחור, נוכל לציין את "שָת" המקראי, שהוא יסוד ובסיס, וככל הנראה קשור ל"שֵת" שמקורו אכדי ופירושו "אחוריים, עכוז או החלק התחתון, האחורי, בגוף" – כלומר האזור המשמש לישיבה, המסד שעליו מונח גופנו בשעה שאנו יושבים. אבן שושן מביא במילונו, לעניין הערך "שָת" את קטע הפסוק מספר תהלים (י"א, ג'): "כִּי הַשָּׁתוֹת יֵהָרֵסוּן", כשההקשר הוא פעולתם של הרשעים בעולם, ההורסים את היסודות, את שכבות הבסיס לקיום התקין.
מבט אל המלה המודרנית "תשתית", הן מבחינת המשקל שלה והן מבחינת השימוש הנפוץ בה, מראה לנו כי יש נטייה לראות בה מכלול, אכן כפי שכותב אבן שושן: "כלל המתקנים הפיזיים המשמשים יסוד לחיי חברה ומדינה מודרניים, כגון מערכות כבישים ומסילות ברזל, מערכות מים וביוב". כלומר, יש מערך מורכב הכולל מערכות שונות שכולו יחד הוא התשתית לדבר מסוים.
והנה בכל זאת, רב השימוש בצורת הרבים "תשתיות", במעין הד חוזר לקטע הפסוק מספר תהלים. נראה שהמבט כפול: אל המכלול ככזה ואל החלקים המרכיבים אותו, כשכל מערכת היא תשתית, המכלול אף הוא תשתית, אך הוא גם "תשתיות", כשאנו זוכרים ומציבים לנגד עינינו את החלקים. יוצא מכך ש"תשתית" הוא שם קיבוצי וגם שם פרטני של דבר יחיד, והעניין תלוי בפרספקטיבה, בצרכיו של הדובר, בהקשר.
כאשר רוצים להיות ספציפיים, לדייק, מדברים על תשתית. וההקשר אומר לנו אם מדובר בתשתית חשמל, תשתית גז או תשתית חוקית. אך דומה שככל שהדוברים רוצים להיות מעורפלים, לא להתחייב, אולי אפילו לא ליטול אחריות על מערכת מסוימת או חלק מוגדר במכלול, גוברת הנטייה לדבר בלשון רבים: "תשתיות".
דוגמה ישראלית חוזרת לעניין זה מתגלה כל אימת שמערכת הביטחון מסבירה את פעולותיה נגד הצד השני, היריב, ובמיוחד בשעת מלחמה. "מטוסינו תקפו תשתיות טרור" אומר, ככל הנראה, שמצד אחד תקפו למשל מערכות תקשורת, עמדות מבוצרות, מבנים, רשתות חשמל ומנהרות מבוצרות – שכל אחד מהם יכול להיחשב "תשתית" על פי ההקשר או הצורך הרטורי או הענייני, ומצד אחר אין מתחייבים מה בדיוק תקפו ומה נפגע, עד כמה ומדוע.
דומה המצב בהקשר העירוני (זה המכונה גם "מוניציפלי"). כשהאחראים על תחזוקה של עיר מדברים על "תשתיות" יש להניח שהם אינם מתמקדים במערכת מסוימת או אולי אינם רוצים להפנות אליה את תשומת הלב, אלא מעדיפים לדבר על המכלול המורכב מחלקים רבים. במכלול כזה תמיד יהיה מה לתקן, תמיד יהיה על מה לעבוד, ותמיד יהיה אפשר לומר שתשתית ספציפית זאת או אחרת לא היה אפשר להספיק לתקן או לשדרג כנדרש.
יחיד ורבים מאפשרים פרספקטיבות שונות, מידות שונות של קירבה וריחוק (ולפי העניין, מידות שונות של אחריות או התנערות ממנה). אפשר לראות זאת כבר ב"כִּי הַשָּׁתוֹת יֵהָרֵסוּן" הקדום: הרשעים הורסים את התשתיות, את כולן, אחת אחת, ואחריותם בהתאם. יתכן מאוד שהדבר נכון לא רק ביחס לצמד-חמד "תשתית" ו"תשתיות" המעסיקות אותנו כאן, הפעם. בינתיים, מעניין לראות כיצד המובן המקורי, שהיה פיזי – שכבת קרקע, שכבת סלילה של דרך, חוטי בסיס לאריגה, על רקע זיכרון לשוני של אחוריים ואזור הישיבה – התפתח למובן מופשט. יש להניח שדוברי עברית של ימינו אינם קושרים "להשית" (כלומר "להניח" או "להטיל מלמעלה") עם "תשתית", והקשר נותר במילונים, ובשורש העברי הקדום, שקיים עוד מלפני העברית הקדומה. עברית, שפה שמית לעילא, ממשיכה להפעיל את מנגנוניה – שורשים, משקלים, בניינים – וגם לפתח מובנים מופשטים על יסוד משמעויות קונקרטיות, פיזיות מאוד.
ובינתיים, בתל אביב עובדים על התשתיות. גם על תשתית הרכבת התחתית, גם על תשתיות אחרות, מי יודע אילו.
הערים הסמויות מעין
איטאלו קאלווינואין כל ודאות בכך שֶקוּבּלָאִי חאן מאמין לכל מה שמספר מַרְקוֹ פּוֹלוֹ...
X 7 דקות