מלכת אי-הוודאות

על הסופרת אורסולה לה גווין, האישה שאמרה שהדבר היחיד שהופך את החיים לאפשריים הוא לא לדעת לעולם מה עתיד לקרות, וחוללה מהפכה בספרות הפנטזיה
X זמן קריאה משוער: 4 דקות

מעטים האמנים שמצליחים לדבר ולכתוב בצורה אינטליגנטית על המדיום שבו הם פועלים, על המצב הנוכחי שלו ולהציע את הכיוון שבו עליו ללכת הלאה. הסופרת אורסולה לה גווין הייתה דוגמה מופלאה לאמנית שכזאת.

בשנת 1975 הוזמנה לה גווין לשמש אורחת הכבוד בפסטיבל ה-33 של ה'וורלד קון' (Worldcon) שהתקיים באוסטרליה. במהלך הנאום שנשאה, סיפרה לה גווין לשומעיה על התפתחות מפתיעה בתולדות הז'אנר שאת ייחודו הגיעו המשתתפים לחגוג: הריסת הגטו הספרותי שבין חומותיו צופפו מבקרי ספרות את המדע הבדיוני והפנטזיה. אותם מבקרים תייגו את המדע הבדיוני והפנטזיה תחת השם "ספרות ספוקלטיבית" והנגידו אותם בכך לספרות הרצינית היחידה לשיטתם, "הספרות הריאליסטית". לה גווין ראתה ביציאה מהגטו הזדמנות מבורכת. במקום להתרפק על תור הזהב הקלסטרופובי שהתקיים עד עתה בין חומות הגטו, ניצבה עתה בפני כותבות וכותבי הז'אנר הספקולטיבי הזדמנות אדירה למצוא, כדבריה, "את החומה הבאה שמעבר לחומה הנוכחית". פריצת החומה הבאה הייתה האתגר הגדול שהיא סימנה בנאום.

עם השנים, וככל שהמשיכה לה גווין להרהר בכיוונים שאליהם צריכה הספרות הספקולטיבית להתפתח, הלכה והזדקרה בפניה חומה חדשה – חומת הקונפליקט. את הרעיון המעניין והמסעיר הזה לא נמצא באף אחד מהרומנים או הסיפורים הקצרים שלה. גם כשניסחה אותו בכתב, בהקדמה למהדורה המחודשת של מדריך הכתיבה שחיברה, הוא מוצג כמעט כלאחר יד, נעדר כל נימה מתריסה שכותבים רבים אחרים היו מעמיסים עליו בשמחה, מתוך תקווה להרעיש יותר ובכך לסייע למכירות הספר. ניתן לסכם את הרעיון כך: "סיפור הוא שינוי".

בספרו "הגיבור בעל אלף הפנים", מציג חוקר המיתולוגיות ג'וזף קמפבל תזה שסחפה מאז פרסום הספר בשנת 1949 ועד היום כותבים רבים: מתחת לפני השטח של סיפורי המיתולוגיה והדת המוכרים והמצליחים ביותר עומדת תשתית סיפורית אחת. את התבנית הזאת כינה קמפבל בשם 'מסע הגיבור'.  תבנית זו נסובה סביב גיבור היוצא להרפתקה, מתגבר ברגע השיא על מכשול מכריע באמצעות הלקחים שלמד בדרך וחוזר בסוף המסע לביתו. רבים ממבקריו של קמפבל ערערו על הנוכחות המתמדת של תבנית 'מסע הגיבור' בכל הסיפורים, אך קיבלו ממנו ומקודמיו את האמונה בקיומן של תבניות סיפוריות עתיקות יומין כעובדה מוכחת.

בספר  "American Monomyth"הציגו רוברט ג'ווט וג'ון שלטון לורנס, צמד חוקרי מיתולוגיה אמריקנית, סיפור ארכיטיפי בעל דגש מעט שונה, סיפור גיבור-העל האמריקני: התעוררות של כוחות הרשע מאיימת על קהילה החיה במצב של גן עדן הרמוני. לאחר שהמוסדות הרשמיים נכשלים בהתמודדות עם האתגר, גיבור-על אלטרואיסטי עולה על הבימה ובאמצעות כוחו האדיר וזניחת הפיתויים שהכוח הזה מביא עימו, מביס את הרע המתפרץ ומחזיר את המצב לקדמותו האידילית. רק אז יכול גיבור העל לחזור לחיים אלמוניים. בשני מבני העל הנרטיבים האלה, וברבים אחרים שזוהו עם השנים, המאבק של היחיד או של הקבוצה להגשמת רצונם כנגד ניסיונות הסביבה הפנימית או החיצונית שלהם למנוע זאת (מה שמוכר לנו בשם 'הקונפליקט' של הגיבור) הוא המנוע של הסיפור. כתוצאה מכך, מעמידים מרבית מדריכי הכתיבה את הקונפליקט במרכז הדיון.

לה גווין, לעומת זאת, ראתה בהעמדת הקונפליקט בבסיס כל הסיפורים כולם משום תפישת עולם המצמצמת את מרחב אפשרויות העצום של הספרות, כמו גם של המציאות, לכדי מאבק בלתי פוסק בין יחידים וקבוצות. בריאיון רדיופוני שהעניקה עם צאת המהדורה המחודשת של ספרה טענה כי מדובר בתפישת עולם גברית-לוחמנית. לה גווין לא טענה שקיימת סתירה מהותית בין קונפליקט ושינוי – שינוי והרצון לשינוי מולידים לא פעם קונפליקטים אדירים – אך בהקדמה למדריך הכתיבה המחודש שלה המליצה לכותב או הכותבת הנעזרים בספרה להתבונן בצורה שונה בתכלית על מהות הסיפור. הסיפור, ולאו דווקא גיבור הסיפור, הוא ש"חייב לנוע – להסתיים במקום שונה מהמקום שבו הוא החל". אך, התנועה הזאת לא חייבת להתבטא בפעולה אלימה, או במאבק, כיוון שסיפור, כל סיפור, "הוא שינוי".

הרומנים של לה גווין מלאים בקונפליקטים מפותחים ומרתקים, אולם התמה המרכזית של מרביתם היא המפגש בין תרבויות ויחידים – מפגש שיכול להיות אלים, ובאותה מידה יכול להיות גם פורה ושלו. במילים אחרות, לא הקונפליקט הוא שמניע את הרומנים האלה, אלא המפגש בין הציוויליזציות. לצד הרומנים הארוכים שחיברה, התמחתה לה גווין גם בז'אנר הסיפור הקצר. חלק מהסיפורים הקצרים והנהדרים שלה כלל אינם מכילים קונפליקטים. לה גווין מעולם לא הכחישה שרעיון "הסיפור הוא שינוי" הוא אבחנה ולא המצאה. אחרי הכול,  הסיפור המקראי על בריאת העולם בשישה ימים הוא, ככל הנראה, הדוגמה המוכרת ביותר לסיפור נעדר קונפליקט.

בינואר 2018 הלכה אורסולה לה גווין לעולמה, והיא בת 88. רבות עוד ידובר בתרומתה של אורסולה לה גווין למדע הבדיוני, לפנטזיה ולספרות האמריקנית והעולמית בכלל. היא כתבה על בית ספר לקוסמים עשורים לפני סדרת הארי פוטר ("הקוסם מארץ ים"), יצרה את תת-הז'אנר של המדע הבדיוני הפמיניסטי ("צד שמאל של החושך"), והייתה ככל הנראה הראשונה לדמיין עולם בדיוני ששיטת הממשל שלו היא אנרכו-סינדקליסטית ("המנושל"). האישה ששינתה את צורת הרומן, כמו גם את הדרך שבה אנחנו חושבים עליו, הייתה ואיננה עוד. וזה שינוי שהמעריצות והמעריצים הרבים שלה מרגישים בחייהם כבר עכשיו.

 

חן מלול הוא כותב ועורך בספרייה הלאומית

תמונה ראשית: "אי-ודאות והסתברות", תצלום: רוברט קאוז-בייקר

מחשבה זו התפרסמה באלכסון ב על־ידי חן מלול.

תגובות פייסבוק

תגובה אחת על מלכת אי-הוודאות