הממלכה אינה רק המלך, והעיסוק בבגדי המלך הוא הסחת דעת ועידוד של תרבות העדר. מדרש על אגדה שלא נס ליחה.
X זמן קריאה משוער: 7 דקות
"המלך עירום!", צועק הילד למראה המלך הצועד בכיכר העיר כשהוא נטול מלבושיו. רגע קל לאחר מכן מתעשתים כל אנשי הממלכה ומצטרפים למקהלה הקוראת "המלך עירום". חיש-קל המלך המופתע מתעשת, קולט את מצבו המביך ונעלם במהירות מהבמה. כך מעביר הסיפור מסר חינוכי חשוב, בדמות מלך טיפש המאמין לצמד חייטים שרלטנים התופרים עבורו בגדים מבד מיוחד שרק אדם חכם כמותו יכול לראות. בזהירות ובבטחה מצטרפים לראיית הבגדים "המיוחדים" יועצי המלך ואנשי הממלכה. כל זה מתרחש כאמור עד לצעקתו של הילד, המביאה באופן דרמטי להתפוגגות השקר ולהיעלמו. הסופר הדני הנס כריסטיאן אנדרסן ביקש בסיפור מפורסם זה להראות את הסכנה הטמונה בלחץ חברתי ובנורמות חברתיות.
בחיים האמתיים, זה המבקש להתריע כי "המלך עירום" מקבל סטירת לחי מצלצלת, וננזף על טיפשותו המוחלטת וחוסר הבנתו בבגדים
אבל האופן שבו מסתיים סיפור הילדים הפופולארי אינו משקף את המציאות. לו היה האירוע מתרחש היום, הילד לא יכול היה לגרום להמון לשנות את דעתו. בחיים האמתיים, זה המבקש להתריע כי "המלך עירום" מקבל סטירת לחי מצלצלת, וננזף על טיפשותו המוחלטת וחוסר הבנתו בבגדים. "כשתגדל תבין" יאמר אחד, "חסר חינוך" יוסיף שני, "בושה להורים" יאמר שלישי ורביעי יאמר בבוז "פרי באושים של אידיאולוגיה אנטי-ממלכתית". יהיה מי שיזדעק ויקרא להשלכת ה"בוגד" לכלא. הילד יאחז בלחיו הכואבת ויבקש להיבלע במהירות בתוך ההמון הזועם. בינתיים, ההמון המריע למלך יגביר את קריאות העידוד "יחי המלך ובגדיו המופלאים". כך לצערנו מתנהל הסיפור האמיתי. שקר אינו נעלם במהירות וקונפורמיות אינה מתפוגגת בקלות.
באגדה של אנדרסן יש מלך טיפש וזוג חייטים נוכלים. אכן, ישנם מצבים שבהם מלך לוקח לו יועץ שרלטן, שמפיל אותו ואת הממלכה בפח השקר. האם זה מסיר מאחריותו של המלך? ממש לא, רק מקל קצת. אחריותו של המלך כלפי המונהגים מתבטאת גם בבחירת האנשים האמינים ביותר לתפקידי מפתח בממלכתו. הבעיה היא שבחלק גדול מהמקרים במציאות חיינו המלך הוא הנוכל והנתינים הם הטיפשים.
בגדי המלך החדשים מסמלים את האפשרויות הבלתי מוגבלות לרמות את הממלכה. "מי שמסוגל לראות את הבגדים הוא חכם" – זו סיסמה מתוחכמת שלוכדת אותנו רגשית. זו יצירת דיכוטומיה טוטאלית בין החכם לטיפש, בין האמת לשקר ובין הישרים למנוולים. אין גוונים בסיפור, רק שחור ולבן – אמת מוחלטת או שקר מוחלט. מי מאתנו אינו רוצה להיות חכם או לפחות להיחשב כזה? מפה ההתדרדרות לחלוקה טוטאלית בין אנשים ערכיים אל מול בוגדים מתרחשת בקלות מטרידה.
חלוקת הממלכה בין חכמים לטיפשים מעלה מיד את ערכו של היחיד המצטרף לקבוצת החכמים בעיני עצמו. דימויו העצמי יתפח עוד ככל שיפחית בערכם של הטיפשים ויתרגם את העמדה הזו לאמירה ולעשייה הפוגעות בקבוצה האחרת. זלזול בערכם של חברי הקבוצה האחרת תעלה את ערכה של קבוצתי שלי, ובד בבד את ערכי כחבר בקבוצה.
הסיסמה "מי שחכם מסוגל לראות את הבגדים" מפשטת מציאות המורכבת. בסיפורו של אנדרסן החוכמה הוצבה במרכז. בכל קמפיין מנהיגותי-מניפולטיבי ישנו בדרך כלל רק נושא מרכזי אחד. כל מלך מתמקד בנושא שהוא מרגיש שיוכל לתפעל וליצור סביבו משבר. נושא שניתן בקלות להפוך אותו לנושא הכי חשוב בממלכה, באופן המדגיש את יתרונותיו של המנהיג. למלך יש כוח רב בכל הנוגע להעלאת נושאים לסדר היום הציבורי, שכן הוא מחזיק במושכות השלטון ויכול לתפעל את המונהגים בקלות.
המשבר שיוצר המלך זורע את זרעי הכאוס, באופן שמפחית את הצורך במידע מורכב לטובת סיסמאות קליטות. ככל שהמצב יותר מורכב – כך הנתינים רוצים תשובות פשוטות יותר. הם רוצים שהמנהיג יפשט עבורם את המציאות המורכבת וייתן להם פתרונות פשוטים. מה אנחנו יודעים על הממלכה בסיפור בגדי המלך החדשים? מה היה מצבה הכלכלי? מה כלל הביטוח הרפואי של נתיניה? איך התנהלה התחבורה בממלכה? איננו יודעים דבר. אנחנו רק יודעים שהמלך הפך את בגדיו לנושא המרכזי. ממלכה שלמה התעסקה בסוגיית בגדי המלך החדשים, וכל כישלונותיו היו כלא היו. המלך שלנו לא בהכרח נולד שקרן, אולי אפילו להפך. ייתכן שבצעירותו היה לוחם צדק, אבל איכשהו חלחל השקר למהותו של המלך והפך אותו לשקרן ממש. זה אולי אפילו לא התחיל כשקר, אולי כשקר לבן, שאט אט לשקר אפרפר, אפור ואז לשקר מוחלט. זה היה תהליך איטי והדרגתי, שלא ברור בכלל מתי חצה את הגבול. לאט ובזהירות למד המלך לחיות בצלו ההולך וגדל של השקר, בלי לשים לב שהוא השתלט עליו לחלוטין.
המשיכה הקיצונית של המלך לבגדים חדשים ומפוארים מסמלת את החולשה האנושית בכללותה. לכל אדם יש חולשה אחת לפחות שעליו לרסנה. ריסון הדחפים הבסיסיים ועידונם הוא אחד מאתגרי חיינו
המשיכה הקיצונית של המלך לבגדים חדשים ומפוארים מסמלת את החולשה האנושית בכללותה. לכל אדם יש חולשה אחת לפחות שעליו לרסנה. ריסון הדחפים הבסיסיים ועידונם הוא אחד מאתגרי חיינו. הוא הופך אותנו לבוגרים מנטלית, כשאנו מגלים יכולת לבחור במטרות חיים גבוהות הדורשות דחיית סיפוקים. לצערנו, המלך שלנו לא הצליח לרסן את דחפיו. כשהיה נסיך צעיר הוא הצליח להסתיר את חולשתו, אבל הקלות שבלקיחה מקופת הממלכה לסיפוק צרכיו כמלך הייתה מפתה מדיי וכך התעצמה תאוותו עשרת מונים. כישרונותיו הרבים של המלך נעלמו מול אותה תאווה שאינה יודעת שובע. היכולות והכישורים של המלך, שהפכו לשם דבר, תועלו במהרה לטובת מאמצי התירוץ וההגנה על דחפיו הבלתי נשלטים.
למה לא התעוררו אנשי הממלכה למראה מערומי המלך?
הודאה בשקר היא פגיעה בדימוי העצמי של כל נתין בממלכה. ההודאה "טעיתי" היא פגיעה באגו. קשה להודות בטעות, בעיקר אם זו נמשכה ימים, חודשים ושנים. הדימוי העצמי שלנו אינו מניח לנו להודות, למשל, בחלקנו שלנו בשחיתות של המלך, ובהנאה העקיפה שלנו מהשקר שעליו מבוססת הממלכה. גם זה לא קרה בבת אחת, אלא בהדרגה. וכשאנו שומעים את הקריאה "המלך עירום", אנו רואים בעיני רוחנו את הדין והחשבון שאיננו מוכנים לתת. לכן על המלך המפיץ שקרים לדאוג לפירמידה של אנשים הנהנים מהשחיתות, אנשים שיש להם מה להפסיד ולא ירצו לוותר עליו, על התרנגולת שמטילה ביצי זהב.
בנוסף קיים גם הפחד מענישה. ישנה ענישה שבה אתם מוזהרים מפני הרחקה מהקבוצה, אולי אף בתוספת טקסי השפלה ולעיתים גם סנקציות כלכליות. הפחד ימנע מכם להגיד את אשר על ליבכם. מסיבה זו על המלך מפיץ השקר ויועציו להכפיש ולהעניש קשות את הילד – למען יראו וייראו ובכדי למנוע קריאת על המלך ויועציו בעתיד.
האגדה מתרחשת בממלכה, אבל במציאות, התרחשויות כאלה אפשריות בכל מקום. קונפורמיות, או "אפקט העדר", מתרחשים כאשר קבוצה של אנשים מיישרת קו עם עמדה הנראית להם כעמדת הרוב. היחידים בקבוצה משעבדים את חשיבתם ועמדתם האישית למען עמדתה האחידה של הקבוצה, והתוצאה היא לעתים קרובות שחיתות והסתאבות. קונפורמיות מתרחשת בקלות בקבוצות קטנות ובארגונים גדולים, בתאגידים ובממלכות. מרתק לגלות שלעיתים יחידים יוצאים נגד קונפורמיות של קבוצה דומיננטית ומגבשים בתגובה קבוצה אלטרנטיבית – שגם בה, בתוך פרק זמן קצר, מתפתחים תהליכי קונפורמיות.
ומה ימנע את הקונפורמיות?
התמדת הנונקונפורמיסטים והסיכון האישי שהם נוטלים נמצאו לאורך ההיסטוריה כגורמים המעוררים לאט-לאט סימני שאלה ובקיעים בעמדת הרוב
ראשית יש לעודד אינדיבידואליות בכל הרמות – האישית, הארגונית או ברמת המדינה. מי שאינו זקוק למחיאות הכפיים מן הסביבה, והוא בעל מצפן ערכי פנימי וחשיבה ביקורתית הוא האדם שיעצור את הסחף. אנחנו זקוקים לחברה של אנשים המעיזים להביע את דעתם ולקרוא "המלך עירום" כשזה המצב. כשמדובר בהגנה מפני קונפורמיות לא די בחינוך לאינדיבידואליות, ויש ליצור חברה שמעודדת דיונים בנושאי ליבה. קונפליקט עניני מונע מנבג הקונפורמיות לפרוח. חברה המעודדת שיח ופתיחות תאפשר בחינה של עמדות ותמנע מניפולציות על הציבור. מעבר לזה חשוב לזכור כי מנהיגים הם בני אדם בשר ודם ואינם כל יכולים. עלינו לבחור במנהלים ומנהיגים הפתוחים לביקורת. באירגונים ובמדינה יש ליצור ולהגן על מנגנונים אתיים ומשפטיים המווסתים ומאזנים את כוחם של מנהיגים. למנגנונים כאלו יהיה את הכוח לקרוא למנהיגים לסדר ואף להדיחם כשזה מתבקש.
אך בסופו של דבר הכול תלוי בעקביות ובאומץ ליבם של היחידים המוכנים להסתכן אישית. עובד המתריע על נוהל עבודה פסול המסכן חיי אדם או אזרחים המצביעים על שחיתות שלטונית. נקיטת עמדה נגד הקונפורמיות מעוררת תמיהה ולעיתים תוקפנות. אסור ל"נער" לצעוק "אתם טיפשים, המלך עירום" משום שפגיעה ישירה בדימוי העצמי של הקהל רק יחזק את קשר הקונפורמיות. על הנונקונפורמיסטים לתת אשראי למונהגים על טעותם ולומר שאף הם רק אתמול האמינו כמותם בשקר או כמעט נפלו לתוכו. עליהם לחשוף את המניפולציות שבהם משתמשים המנהיגים ולהדגיש את הערכים המרכזיים המשותפים להם ולקהל היעד, אלה שהם מעל ומעבר למנהיגים ומהווים את התשתית הערכית קיומית של הקבוצה. התמדת הנונקונפורמיסטים והסיכון האישי שהם נוטלים נמצאו לאורך ההיסטוריה כגורמים המעוררים לאט-לאט סימני שאלה ובקיעים בעמדת הרוב. כך יחלו האמיצים יותר מקבוצת הרוב להצטרף, ואולי בסופו של דבר תיפול חומת הקונפורמיות והמלך העירום יחד איתה.
[ support]
המחבר מודה לעדי באריל, סיוון בן חורין, יורם מלצר ומתן פוזננסקי על הערותיהם המועילות
תצלום ראשי: קולב. תצלום: ייבגן רומננקו, אימג'בנק / גטי ישראל
תגובות פייסבוק
9 תגובות על ממלכה עירומה
זה קשור לבחירות? לא,לא יכול להיות
מה עם We are all individuals של מונטי פייטון??
מעמיק ומחכים.
מאוד נהנתי לקרוא!!
לרגל שנת העשרים ללכתו של האקליפטוס הענק:
המלך העירום רוכב שנית בלחץ ההמון.
המלך העירום רוכב שנית בלחץ ההמון.
מבליט את הכתף הימנית
מוציא את הלשון.
כורסה שלי נפתחת לאחור אל מול פני המרקע.
כורסה שלי נפתחת לאחור אל מול פני המרקע.
היה לי יום אפור אם לא שחור
אני מול המרקע.
מה יהיה עם ההיומן רייס...
את "אגדה על מל עירום" כתבתי לפני שנים. אין מדובר בה על ראש ממשלה, אלא על מחדל וטיוח ארוך שנים.
אגדה על מלך עירום
אגדת אנדרסן, נכתבה אך אתמול
על מלך עירום, שטען שהוא "כל יכול";
המלך לבוש, יילל הסריס
את שלו לא תראו, מקנה ועד חריץ;
הוא לבוש - בפקודה! שלטון שאג בקול
את מבושיו לא תראו, הוא מכוסה מכל וכל;
ונער חייך, כי ראייתו חדה
ועיניו ומוחו, לא צייתו לפקודה;
וגם חוש ריחו, סירב לקבל
שניחוח חריץ, הוא בושם שאנל;
הוא ידע את האמת, לפניו מלך הערמה
שתחת מדיו, מסתתר אדם מפוחד, איש מזימה;
אתה עירום - צעק בלי חשש, הקנה שלך מדולדל
ובאור השמש היוקדת, אחשוף את המחדל!
שנים חלפו, ומסך הכזב נקרע
אך הציבור, לא ראה, לא דיבר ולא שמע....
קצת אירוני כשאתה בעצמך מסרב לצעוק שהמלך הוא עירום ולתת את ההוכחות שיש לך לציבור..
הצעקה נשמעת חזקה וברורה. הרלוונטיות לחיינו ברורה
מאמר יפה, חשוב ובעל מסר ברור. החלק הכי חשוב במאמר נמצא בעיני בסוף, במקום שבו המחבר מודה לאנשים שעזרו וכיוונו אותו בכתיבת המאמר.
קל להביע ביקורת על מישהו שנמצא בפוזיציה אחרת משלך. קשה לעומת זאת למצוא דוקטור או פרופסור שאומר תודה לאנשים שלקחו חלק בחידוד ושכלול המאמר שכתב. זאת על אף שאפילו מניסיוני האישי אני יודע שיש פרופסורים לא מעטים שישתמשו בעבודה של הסטודנטים שלהם כמעט בשלמותה ויציגו אותה כרעיון שלהם.
זה מאוד אמביוולנטי כאשר בפסקה האחרונה מוצע ״פתרון רציונלי״ שסותר את כל האמור לעיל במהותו כי עד עכשיו הסברנו למה זה לא תלוי באדם אחד וכיצד הקונפורמיות היא כמו אבן יסוד ביחסים חברתיים. מבולבלים ? גם אנחנו :)
איזו אחריות
בלשון, המשמעות עולה מהשימוש, ממופעי האמת והדוגמאות הממשיות שנוצרות בחיים, בפעילות הלשונית של הדוברים והדוברות. הם העומדים מאחורי הדברים הנאמרים והם האחראים לדוגמאות שאנו אוספים כדי לחקור את הלשון. מי שהלשון שגורה בפיהם, טבעי שלא יהיו מודעים למתרחש ועוד יותר טבעי שלא יהיו ערים לרבדים היסטוריים, למקורותיהן של מילים או לנפתולי ההתפתחות של מבנים בלשון. יתרה מכך, שימוש שגרתי ותדיר במילים ובביטויים נוטה לעמעם את האפשרות האינסטינקטיבית לנתח אותם, לחוש את הדי העבר הפועמים בהם ולהיות מודעים לקשרים ולקשרי הקשרים הגלומים בהם.
דוגמה טובה לכך הוא עניין "אחריות". המילה מופיעה לא מעט כבר בתלמוד, ולכן מוכרת בהקשרים משפטיים. בעולם המשמעות הזה "אחריות" היא ערבות, כלומר המחויבות לפצות על אובדן או נזק, הבטחה ומתן הבטחה לכך שדבר אינו עלול לרדת לטמיון או להיאבד. מילולית יש ב"אחריות" מובן של "אחרי", כלומר שמישהו עומד מאחורי הדברים, שהם אינם מוטלים הפקר או עלולים להיעלם, להיפגע או לאבוד בשל הזנחה או אי-טיפול בהם. באנגלית האמריקנית מקובל הביטוי "to have somebody’s back", כלומר להשגיח על גבו של אדם. הביטוי מדיף ריח של המערב הפרוע וסרטיו של קלינט איסטווד: בשעה שמישהו מסתער קדימה, חברו שומר עליו שלא יפגעו בו מאחור. בכל אופן, הגב, הצד האחורי הוא המקום שבו תמיכה נדרשת ומבוטאת, כמו בביטוי העברי "לתת גיבוי".
מאות שנים לאחר מכן, בעברית המודרנית, נותרנו עם "אחריות", ולא רק במובן המשפטי שנוגע ישירות לערבות, על אף שגם המובן הזה קיים בהחלט ונוכח באורח פעיל: אם משהו היה באחריותו של אדם מסוים, האדם הזה אמור לתת את הדין במקרה של נזק או אובדן. ובכל זאת, הצורות הנפוצות בשיח היומיומי הישראלי מוצאות "אחריות" בעיקר בפעלים מורכבים כמו "להטיל אחריות" ו"לקחת אחריות".
אין להתפלא ש"להטיל אחריות" מציב פחות בעיות לעומת "לקחת אחריות". כשאנו מטילים אחריות אנו קובעים שאדם או גוף מסוים הם שאמורים לשלם את המחיר או לתת את הדין על נזק או פגיעה, על כשל או כישלון. האחריות, כמו מרחפת בעננה של אי-ודאות, יתומה מייחוס ובעלים, מוטלת-מודבקת ומאותו רגע מי שהיא דבקה בו, נושאים בה, אכן כנטל (שגם עשוי להתגלגל ל"נטל ההוכחה").
מורכב יותר הוא עניין "לקחת אחריות". המציאות הלשונית, השימושים שאנו מוצאים בפועל, מתחלקים לשני סוגים, והחלוקה חדה וגם בעלת יותר מממד אחד. ראשית, "לקחת אחריות", לפחות לכאורה, פירושו ליטול על עצמך ולייחס לעצמך את האחריות, כלומר להעמיד את עצמך כמי שצריך לטפל בדברים, או כמי שהיה צריך לדאוג להם – הדבר תלוי במועד לקיחת האחריות. גוון משמעות נוסף נוגע למצבים שבהם לא ידוע, לפחות רשמית, מי עשה משהו, עד שהדבר מתברר בעקבות אמירה מפורשת של אדם או גוף מסוים: "חיזבאללה לקח אחריות על הירי בצפון" משמעו שהארגון מייחס את הירי לעצמו ופותר את התעלומה מי הורה על הירי או מי ביצע אותו. במובן הזה נאמר ש"חיזבאללה עומד מאחורי הירי" בהדהוד היסטורי לקשר בין "אחריות" ו"אחרי". במקרים כאלו, הספק מוסר ו"לקיחת אחריות" מביאה את הדברים לכלל בהירות, ולסיום מסוים.
לעומת זאת, יש "לקחת אחריות" אחר, שמציב בפנינו אתגרים נוספים. מדובר במצב שבו אדם הנושא בתפקיד ושבידיו מסורה האחריות לבצע אותו לדאוג לדברים, קם ואומר שהוא "לוקח אחריות" על כשל, כישלון, נזק או אסון. מבחינת הניתוח הלשוני, לכאורה אין הבדל לעומת "חיזבאללה לקח אחריות על הירי בצפון": בשני המקרים יש קישור ברור בין אדם או גוף מסוים ובין המעשה ותוצאותיו. אלא שבמישור לשוני אחר, קיים הבדל חשוב: מדובר בשתי פעולות דיבור שונות בתכלית. במקרה הראשון מדווחים שחיזבאללה ייחס לעצמו את הירי, שדובר מטעם הארגון אמר שהארגון שלו הוא שירה. במקרה השני אדם ניצב בפני מיקרופונים ומצלמות ומכריז "אני לוקח אחריות". במקרה זה, אנחנו בתחום המכונה "פרפורמטיביות", כלומר אמירות שביצוען במציאות משנה דבר מה באותה מציאות עצמה. הדבר מוכר לנו בהקשרים אחרים, מימי קדם. למשל, החשש לומר מילים שתפעלנה באורח מאגי במציאות ושעצם אמירתן תגרום לאפקט. כך אומרת אשתו של איוב לבעלה המוכה במכות הנוראות שפקדו אותו: " בָּרֵךְ אֱלֹהִים וָמֻת". היא אינה מציעה לו לברך את האל אלא לקללו, אך כל מי שמתקרבים לטקסט הזה – הדמות בסיפור (האישה), הכותבים וגם הקוראים במסגרת הדתית-מסורתית חוששים לומר את הצירוף "קלל אלוהים..." פן עצם האמירה תישא תוצאות נוראות מבחינת האומר, ויהי זה אפילו רק קורא תמים בספר איוב.
ב"אני לוקח אחריות" הפרפורמטיבי יש בדיוק את זאת, בהיפוך. מי שכך קם ומכריז, מבקש ליצור אפקט במציאות, לשנות בה משהו מעצם האמירה. אכן מדובר בטכס, שבו המבע הלשוני הוא בעל תפקיד מרכזי, ואפילו אפשר לראות בו דמות בפני עצמה. אין משמעות ל"אני לוקח אחריות" בלי שהאדם יבצע את האמירה בקולו, אל תיבת תהודה ציבורית משמעותית. טכסים מאפיינים חברה ומקבלים תוקף ממנה. לכן גם אי ביצוע טכס הוא אמירה, פעולה לשונית מובהקת. וכשמדובר בפרפורמטיביות, גם השתיקה היא מבע לשוני, וגם לה יש אפקט במציאות. עניין של אחריות, של עמידה מאחורי הדברים וערבות לעניינים מוחשיים במציאות.
שורש הבעיה
מלינדה וֶנֶר מויירשתי תיאוריות בריאותית נאבקות על תמיכתנו: האחת טוענת שעדיף להמנע מפחמימות ולצרוך...
X רבע שעה
קונצרט השינה
דפנה לויהאפשרות להירדם בהופעות וקונצרטים הולכת והופכת נוחה יותר. אבל אצל המוזיקאי הבריטי...
X 3 דקות