אחד מעשרים: המו״ל של אלכסון, יעקב בורק, על האנשים שמושכים את הקרון
X זמן קריאה משוער: 3 דקות
חמישה אחוזים מהאוכלוסייה אינם שואבים כל הנאה ממוסיקה. חוקרים באוניברסיטת ברצלונה שעסקו במיון מועמדים למחקר שהיה אמור להעריך את השפעת ההאזנה למוסיקה על רגשות הופתעו לגלות כי אחד מכל עשרים מועמדים שפגשו אינו מגיב כלל מבחינה פיסיולוגית למנגינות שהושמעו לו, אינו מחזיק בביתו נגני מוסיקה מכל סוג שהוא ואינו מאזין לה במחשב. זה גם שיעורם באוכלוסייה של עיוורי הצבעים ושל הסובלים מאלרגיה כלשהי למזון.
יש משהו מרתק במינון שבו הטבע בוחר להגדיר את היוצאים מהכלל, ואפילו מאפייני אישיות חשובים מתארגנים בהתאם: אחד מכל עשרים אמריקאים סובל מבעיה נפשית חמורה כמו סכיזופרניה, דיכאון עמוק או הפרעה דו-קוטבית. בנסיבות אלה איש אינו מופתע עוד ממחקר אחר הטוען כי כמעט אחד מכל עשרים מנהלי עסקים בכירים עשוי להיות פסיכופט.
יש קסם ביחס של אחד לעשרים, כאשר הוא משקף בחירה אישית. כשאתם משתייכים לחמישה אחוזים באוכלוסייה מתוך בחירה, אתם מיוחדים, לטוב ולרע, אך אינכם לבד. אחד מכל עשרים מאזרחי ארצות הברית בוחר בצמחונות. ואחד מכל עשרים – לא אותו אחד, כנראה - בוחר להאמין כי בן לאדן חי.
"מודל חמש התכונות" בפסיכולוגיה מייחס מגוון רחב מההתנהגות האנושית לצירוף של חמישה ממדי אופי או מאפייני אישיות בסיסיים, וטוען כי אפשר להגדיר את אישיותנו על פי הדירוג שלנו בסולם כל אחת מהתכונות האלה. אחד הממדים האלה, מוכוונות (האחרים הם מוחצנות, נועם הליכות, יציבות רגשית ופתיחות מחשבתית), מייצג את נכונותנו לעבודה קשה, את מידת המיקוד והאחריות שלנו, ובקיצור - את כל מה שמגדיר בעינינו "אנשים רציניים".
הבדרן והסופר האמריקאי ראש לימבו ניסה להגדיר את שיעורם של הטיפוסים הללו בחברה, כשאמר: "אתה מצפה מחמישה אחוזים מהאוכלוסייה להיות רציניים. אותם חמישה-שישה אחוזים נושאים את השאר על כתפיהם". לימבו התייחס למימרה הישנה, שעל פיה "חמישה אחוזים מהאנשים מושכים את הקרון, והשאר יושבים בתוכו".
ואמנם, כאשר אנו מתייחסים לאחריות חברתית ואישית, המקום שהמערכת הערכית, המוכוונות וכוח הרצון שלנו משתקפים בו, היחס של אחד לעשרים מקבל ביסוס ממקומות בלתי צפויים: רק אחד מעשרים, למשל, נוטל את ידיו כראוי לאחר שיצא מהשירותים. חוקרים מאוניברסיטת מישיגן עקבו אחר 3,749 מבקרים בשירותים ציבוריים וגילו לחרדתם כי עשרה אחוזים מהם ויתרו על רחיצת ידיים מכול וכול, שליש דילגו על הסבון ורק חמישה אחוזים טרחו להשתמש בו ולשטוף את ידיהם במשך יותר מחמש עשרה שניות, הזמן הדרוש להשמדת חיידקים ומזהמים שונים (אגב, הרגלי הניקיון של הנשים היו קפדניים יותר מאלה של הגברים). אחד מעשרים הוא גם חלקם באוכלוסייה של מי שרזו בעקבות דיאטה והצליחו לשמור על משקלם המופחת לאורך זמן. חמישה אחוזים הוא שיעורם של תורמי האיברים בקרב תושבי מדינה מערבית שאין בה תחיקה או תכניות עידוד מיוחדות בנושא זה. ואם עליי לנחש: אחד מעשרים בני אדם מנסח צוואה ומגלה בכך אחריות למה שצבר בחייו ולמה שיותיר אחריו.
נסו לדמות לרגע את מאגר ההון החברתי ואת רמת האמון הבין אישי בחברה מסוימת לאגם שהדגה בו מוגבלת, ואת הפרטים בחברה זאת לדייגים בכפר השוכן לחופי האגם. קל להבין מדוע עתיד הכפר מחייב להטיל מגבלות דיג על תושביו - כדי למנוע דילול של הדגה עד לסף מסוכן. דייג שיתפתה לחרוג מהמכסה ישפר מאוד את מצבו מבלי להשפיע מדי על האחרים, אך אם רבים ינהגו כמוהו, תידלדל הדגה במהירות וכולם ייפגעו, לרבות הדייגים שחרגו ממכסתם.
רבים לא עומדים בפיתוי לדוג מעל למותר, והשיטה החברתית הנוהגת אינה מגנה אותם ולעתים אף מהללת את הצלחתם. אך יש מעטים שלא זו בלבד שאינם חורגים ממכסת הדיג שהוקצבה להם, אלא שהם מנסים לשכנע אחרים לנהוג כמוהם ושוקדים בחריצות על דרכים להעשיר את הדגה ולהבטיח את קיימותה לטווח הארוך. אני מכנה אותם "מסדר שומרי האגם", וכבר ברור לי שמדובר באחד מכל עשרים בני אדם.
האתר כולל עמוד המיועד למבקשים לתמוך ב"אלכסון" ולהבטיח את שימור רמתו המקצועית ואת איכותו. כמגזין המחויב לקוראיו שלא להסיח את דעתם בפרסומות, ומוותר בשלב זה על גביית דמי מנוי, תמיכתכם הכלכלית חשובה לנו. אך לא פחות מכך, אנו רוצים לראות בכם שותפים לדרך חברתית שעיקרה מסר הומניסטי ומשקל נגד לים הסחות הדעת המתנחשל סביבנו. היו אחד מעשרים והצטרפו למסדר שומרי האגם עכשיו.
תגובות פייסבוק
12 תגובות על מסדר שומרי האגם
הייה והיו ברכה על בשורת האלכסון הזאת!
Always fascinating to read borak's articles .
Thanks .
בורק, אתה כותב מוכשר ומקורי. כל הכבוד.
אפשר בבקשה רפרנס ?
"חוקרים באוניברסיטת ברצלונה שעסקו במיון מועמדים למחקר שהיה אמור להעריך את השפעת ההאזנה למוסיקה על רגשות הופתעו לגלות כי אחד מכל עשרים מועמדים שפגשו אינו מגיב כלל מבחינה פיסיולוגית למנגינות שהושמעו לו, אינו מחזיק בביתו נגני מוסיקה מכל סוג שהוא ואינו מאזין לה במחשב. "
נסה לעיין בהפניות במאמר הזה
https://alaxon.co.il/thought/%D7%9E%D7%AA%D7%A0%D7%92%D7%9F-%D7%9C%D7%99-%D7%91%D7%9E%D7%95%D7%97/
תודה בר
הכתבה מתייחסת לתכונות הנמדדות (ושתוצאתה הקסומה של מדידתן היא דווקא 5% ולא 17% למשל), כאל יישים טבעיים, או אמיתות מוסריות חקוקות בסלע.
כל אחת ואחת מהתכונות המוזכרות בכתבה היא מושג שרירותי, מוסכמה חברתית ותו-לא. אפשר לומר שתכונה המאפיינת מוסכמה חברתית היא שקיים פער גדול בין ההסכמה המוצהרת (מספר האנשים שיאמרו שיש לרחוץ ידיים בהקפדה אחרי ביקור בשירותים, למשל) ובין ההסכמה בפועל (מספר האנשים שאכן יקפידו על הנוהל המוזכר). אין זה אומר בהכרח שההצהרה נכונה אובייקטיבית, או אפילו נכונה-חברתית. זו דרכם של בני אדם להיות הרבה יותר קונפורמיים בדיבור מאשר במעשה, ולהסכים עם דעות אופנתיות ופופולריות מן השפה-ולחוץ בעוד שמעשיהם נוטים לשמרנות ואינרציה וקשים הרבה יותר לשינוי.
מה שהחוקרים הללו מדדו הוא, אם כן, שונה בתכלית ממה שחשבו שהם מודדים. אבל כידוע מה שחשוב באמת הוא הפירסום.
Enjoyed it, well written
מישהו מאחד החדרים של צט וואלה המליץ לי על המאמר הזה שלך בורק,
שמחתי לקרוא אותו..מקווה להכנס שוב ולהתרשם.\
האם לא הגיע הזמן לנטוש את החשיבה הדיכוטומית ולהתחיל לראות תכונות שונות כרצפים? ברגע שמביטים על התכונות האנושיות באופן שכזה הנתון של 1 מ-20 אולי פחות מרשים, אבל נקודת המבט הרבה יותר הומנית. אחרי הכל, תפיסת התכונות האנושיות כרצף מותירה לנו את התקווה שאפשר לשנות את ההתנהגות האנושית ואילו הראיה הדיכוטומית היא שמובילה פעמים רבות לניכור אליטיסטי (או כזה הרואה את עצמו כאליטיסטי).
סבון לא הורג חיידקים, אלא רק גורם להם "להחליק" מהידיים.
http://www.todayifoundout.com/index.php/2015/01/plain-old-soap-doesnt-kill-bacteria-can-really-effective-getting-rid/
סבבה בוא נשחק קצת עם התיאוריה הזו.
נתחיל ונאמר: אחד מכל כך וכך אנשים שונה במשהו מהותי מהשאר;
ונמשיך צעד הלאה: קבוצה בגודל נתון מסוגלת להכיל שוני מסויים או סיכון מסויים או אתגר מסויים אם הוא מופיע רק באחוז מסויים ולא יותר;
לחילופין: שוני או סיכון או אתגר מסויים באחוז מסויים ולא פחות, הוא חיוני לקבוצה;
ועוד צעד הלאה: לגבי כל תכונה נתונה, קיים גבול אופטימלי בין יציבות-יתר לאי-יציבות, והוא נמצא באזור ה אחת ל כך וכך.
יופי. תיאוריה אסתטית אפשרית לבדיקה. אבל אני חושש שלא הרבה יותר מזה. זה מביא שתי שאלות: 1. אם זה כך, היחס הזה חייב להופיע די הרבה והגיוני שנמצא אותו במקומות רבים אחרים ולא רק בחברה האנושית אלא בביולוגיה בכלל. קיים דבר כזה? 2. מספרים שמתחלקים בעשר או בחמש אמנם מופיעים בביולוגיה אבל לא הרבה מדי. למה לא 1/14 או 1/27?
כראוי ושלא כראוי
בתחום הלשון, ה"מה" הוא אדיר בהיקפו. מספר התופעות, העובדות, המרכיבים והמבנים עצומה מאוד. קשה להקיף את הכול. אפילו ביחס לשפה אחת, נדרשים לכך יותר מחיים שלמים של אדם, וגם חדי העין ועמוקי התפישה ביותר יחמיצו חלקים מן המכלול. קשה לחשוב על יצירה אנושית מורכבת יותר: כל שפה מגלמת פעילות של אינספור בני אדם על פני פרק זמן ארוך ביותר, שרובו הגדול אינו מתועד בכתובים. האנלוגיה המיידית, הטבעית – תרתי משמע – היא הביולוגיה, מערכות החיים.
מתוך כל ה"מה" העצום הזה, יתכן שנוכל לדבר מעט על דברים מתחום ה"איך". כשה"איך" מתייחס לציר הזמן, האפשרויות שלנו להשיב עליו יהיו מוגבלות מאוד. לעומת זאת, כאשר ה"איך" מתייחס למכלול של מבנים, אולי נוכל להשיב על ידי צירוף של מספר תופעות, עם נימוק סביר לכך שאנו מציגים אותן ביחד. או-אז נעמוד מול מה שכיניתי כאן בעבר "סעיף בספר הדקדוק של הלשון" ולומר פשוט: "הנה, כך".
ברמה האתית, העיסוק התיאורי בלשון דורש צניעות ומלמד אותנו ענווה. תמיד נצטרך לזכור שמולנו יש תמונה חלקית, נתונים ספציפיים, צלליות והשתקפויות של אינספור השפעות ותהליכים, בעוד אנו מנסים לתאר את המכלול שמעניין אותנו: קטע מסוים ממבנה ענק, שגם משתנה כל העת. כשאנו מוצאים את עצמנו מול טקסט, אנחנו מול מה שמכונה בצרפתית état de langue, כלומר מצב נתון של שפה, ששונה ממצבים אחרים – כלומר מהעולה מטקסטים אחרים, ובוודאי בתקופה אחרת. וגם מול טקסט מסוים, או מול קורפוס של טקסטים שיש היגיון לצרפם יחד לצורך התחקות אחר תופעה, מתגלה לנו שהכול מורכב מאוד, ולא פעם גם מפתיע. ובכל זאת, אין מדובר בעבודה סיזיפית, אלא בהתקדמות איטית ורבת יופי ביערות עד של עושר מופלא, שבהם אנחנו פוסעים בזהירות, מביטים, רושמים, מתעדים ולאחר מכן מסדרים.
ההקדמה התאורטית הזאת טובה לכל רשימה מהרשימות במדור הזה, ויש לקוות שכל זמן טוב לה גם מבחינת הקוראים והקוראות. והנה מיד דוגמה לתופעה שאפשר להעלות קווים ל"מה" שלה, אך ה"איך" והרבה יותר מכך ה"למה", הם מעבר לאופק, אם בכלל.
ובכן. חברת כנסת בשם אסנת מארק עמדה להתמנות לתפקיד ממשלתי בכיר. וכך נכתב בעיתון:
"לדברי מקורות המעורים בפרטים, ועדת המינויים תכננה שלא לאשר את המועמדות של מארק, והח"כית לשעבר בחרה למשוך אותה בטרם התבשרה על כך".
חברת הכנסת "בחרה למשוך אותה [= את המועמדות]", לאחר שוועדת המינויים "תכננה שלא לאשר את המועמדות". בשתי הפסוקיות, יש לנו מקור פועל שמשמש כמושא: "בחרה למשוך" ו"תכננה שלא לאשר". אלא שבמקרה הראשון מופיע מקור הפועל, "למשוך" כך כפי שהוא, ואילו במקרה השני, "לא לאשר" מופיע כשלפניו "ש-".
נפנה מיד לדוגמה נוספת, מעיתון אחר, יום למחרת הידיעה על חברת הכנסת מארק. הפעם מדובר בעיתון ספורט, שעוסק בעתידו של אסף נמני, מאמן קבוצת הכדורגל הפועל חדרה: "בחדרה החליטו שלא לדון בעתידו של אסף נמני". הם לא החליטו לדון, אלא החליטו שלא לדון.
דוגמאות כאלה אפשר לאסוף מדי יום, ודומה שברור למדי שכשמדובר במקור פועל שלול, יכולה להופיע לפניו "ש-", ואילו כשמדובר במקור פועל שאינו שלול, לא תופיע לפניו "ש-" בשום מקרה. עד כה, מדובר במקור פועל שהוא מושא לפועל נטוי: החליטו לדון או החליטו שלא לדון, בחרה למשוך או תכננה שלא לאשר. הפיתוי לשאול "למה קיים הבדל כזה?" ברור וטבעי. ויש מי שעבורם ברור וטבעי עניין נוסף: שאמורה להיות סימטריה בין חיוב ושלילה. כלומר שתת-מערכת של צורה חיובית תהיה סימטרית לתת-מערכת של צורה שלילית. והנה, הדוגמאות, שתי הדוגמאות הקטנות, מראות אנטי-סימטריה ברורה: לפני מקור פועל חיובי אין "ש-" ולפני מקור פועל שלול יכולה להיות "ש-". ואני אומר "יכולה להיות" כי יש דוגמאות למקור פועל שלול ללא "ש-", עניין שכל מי שייגש לתאר את התופעה באורח מלא יצטרך להתמודד איתו.
הנה: התיאור של ה"מה" קודם, והוא רחוק מלהיות שלם. האם אכן בחיוב אין "ש-"? האם בשלילה יש "ש-" תמיד? ואם לא, מה התנאים שבהם יש "ש-" לעומת התנאים שבהם אין "ש-"? אנחנו עמוק בניסיון ראשוני לגשת לתיאור ה"מה", וכבר ברור שהעבודה רבה וככל הנראה היא אינה פשוטה.
זאת ועוד: אפילו לא מיצינו את קמצוץ הדוגמאות שהבאתי כאן. בשתיהן ראינו מקור פועל כמושא של פועל נטוי. האם ה"ש-" מופיע או לא מופיע במקור הפועל השלול בתלות בפועל הנטוי, בסוג הפועל מבחינה סמנטית? ובכלל, האם יש תת-קבוצה הניתנת לאפיון של פעלים שאם יש להם מושא שהוא מקור הפועל הוא יופיע כשלפניו "ש-"? יכול להיות. את זאת נוכל לבדוק לאחר שנאסוף הרבה מאוד דוגמאות מתוך קורפוס של טקסטים. דרישה בסיסית והכרחית.
ואולי אנחנו מחפשים מתחת לפנס צר מדי? יש בעברית המודרנית מצבים של "ש-" שלעתים מופיע ולעתים אינו מופיע, שגם הם ראויים לתיעוד, למיפוי, לבירור ולתיאור. למשל, "הם עובדים כראוי" לעומת "הם מתנהגים שלא כראוי". שוב נראה, במבט ראשוני וחטוף, שה"ש-" ייטה להופיע עם הצורה השלילית. עוד "מה" לעבוד עליו. ורק לאחר מכן יתכן שנוכל לקשור בין תופעות דומות בשני מבנים שונים.
יתכן שבמהלך הניסיון להבין את המבנים הללו נפנה לביטויים כמו בכותרת המאמר הזה, או לביטויים קדומים יותר המעלים תהייה בעניין שימושים ב"ש-", כמו "מתוך שלא לשמה בא לשמה", ששייכים ל-état de langue אחר, ואולי יוכלו להאיר לנו מנגנון שעינינו אינן רואות מיד, ואולי לא. עסק מורכב, אמרנו. תענוג.
אמהות עובדות
מרשה אנג'לעקרת בית הוא מקצוע שהולך ונעלם מהעולם המערבי, ובייחוד מהמעמד הבינוני-גבוה. אבל...
X 20 דקות
כשאני אינני אני
מה קורה כשחלק מהותי בנו נעלם או משתנה באורח קיצוני? האם אנחנו עדיין אנחנו?
בכך עוסק הפרק Me Minus Me של הפודקאסט This American Life, והפעם במושב הטייסת יושבת בים אדוונמי (Bim Adewunmi) שמחליפה זמנית את המנחה הקבוע איירה גלאס.
אדוונמי משוחחת בפתיח עם מונה צ׳לבי, אמנית, עיתונאית העוסקת בנתונים ומידע (בעיקר ב״גארדיאן״ הבריטי), שאם עדיין לא ביקרתם באינסטגרם שלה, כדאי לכם למהר. אבל הסיפור המעניין ביותר בארבעת חלקי הפרק הוא סיפורו של סנדי אלן. סנדי הוא טרנסג׳נדר שעבר את השינוי רק בשלהי שנות העשרים לחייו, ובילדותו, כילדה, היה לו קול בדולח. הוא החל לשיר בגיל צעיר ממש, ואט אט השירה והמופעים על הבמה הפכו לחלק מרכזי מחייו ולחלק עצום מן ״העצמי״ שלו. הוא ידע שזריקות טסטוסטרון ישפיעו באופן דרמטי על קולו, ולפני שהתחיל להשתמש בהן הקליט שירים שנהג לבצע, שירים שאהב בנעוריו ושירים שחלם לבצע כשקולו יישמע גברי יותר. הקלטת נשמעת - לדבריו - כמו טקס זיכרון, ובעצם סוג של טקס פרידה, בימים שבהם היה בטוח שלא יוכל יותר ליהנות משירה. תהליך ההסתגלות היה מורכב מאוד וארוך, ובמהלך הראיון עמו אפשר לשמוע את השינוי מתרחש - פיזית ובעיקר נפשית.