מדוע אנחנו חוגגים ימי הולדת? מה משתנה ביחס שלנו אליהם עם חלוף הזמן?
X זמן קריאה משוער: 6 דקות
כשעלה אבי מעיראק, בשנות החמישים, הוא הגיע לחברת נוער בקיבוץ. אחרי זמן מה הוא שם לב כי על אף שהיו אלה ימי מחסור קיבל מדי פעם אחד הילדים יחס מיוחד מהמטפלת. הוא או היא קיבלו עוגה. זה לא היה דבר של מה בכך. פעם אחת העז אבי לשאול על מה ולמה קיבל אותו ילד עוגה מתוקה. ענו לו "יש לו היום יום הולדת".
"מה זה יום הולדת?" שאל הילד מעיראק. המטפלת הסבירה לו את פשר החגיגה. אז "נזכר" אבי כי מחר הוא יום הולדתו...
למחרת קיבל עוגה ואף "זכה" לתאריך לידה, יום הולדת משלו.
ימי הולדת על מנהגיהם הם מסקרנים ובמידה רבה מעוררי תמיהה. ידוע כי זמננו על פני האדמה מוגבל וכל שנה שחולפת מקרבת אותנו ליום מותנו. אם כך, נשאלת השאלה מה בעצם אנחנו חוגגים? בילדותנו נראה כי יש סיבה למסיבה. אנחנו ומשפחתנו שמחים שגדלנו בשנה והתקרבנו לזמן עצמאותנו. אך בבגרותנו, וודאי בזקנתנו, על מה ההתרגשות?
יום הולדת מפקיע את זרימת הזמן המאלחשת, משבש לרגע את הרגל החיים. מחייב אותנו להתבונן בעצמנו ולברר איפה היינו ולקראת מה אנחנו הולכים
יום הולדת מפקיע את זרימת הזמן המאלחשת, משבש לרגע את הרגל החיים. מחייב אותנו להתבונן בעצמנו ולברר איפה היינו ולקראת מה אנחנו הולכים. ניתן לכנות יום זה בשם "ראש שנה" פרטי. אצל רבים נמצא מנהגי עריכת סיכומים וטווית תכניות עתידיות, מנהגי שמחה וחגיגה לצד קורטוב של עצב. יש המקיימים טקסי יום הולדת, מפתחים מסורות משפחתיות ופרטיות ויש מי שאינם אוהבים את תשומת הלב או לא אוהבים שיזכירו להם בני כמה הם והם מתעלמים מיום זה, לפחות ברמה הפומבית שלו.
כל חיינו אנחנו נעים בין תפישת זמן מחזורית לתפישת זמן ליניארית. יום הולדת הוא צומת שמדגיש הן את העניין המחזורי, על ידי הטקסים החוזרים בכל שנה, והן את ההבנה שאנחנו נעים בכיוון אחד.
עוד מעט אחגוג שישים. נדמה כי מעבר להיותו יום הולדת עגול יש משהו נוסף בתאריך זה.
בגיל שישים סיימנו משהו, השלמנו "מעגל", או במילים של מסכת אבות "בן שישים לזִקנה" – כלומר עברנו לזמן אחר, זמן הזקנה
יחידות הזמן שבהן אנו מונים את חיינו בפרטים הקטנים והיומיומיים מחוברות למספר שישים באופן הדוק. נראה כי בהיותנו חברה החיה לאור זמן השעון, ה"שלם" מורכב בתודעתנו משישים חלקים קטנים, שכן מניינה של שעה הוא שישים דקות ודקה כוללת שישים שניות. בגיל שישים סיימנו משהו, השלמנו "מעגל", או במילים של מסכת אבות "בן שישים לזִקנה" – כלומר עברנו לזמן אחר, זמן הזקנה.
גיל שישים הוא גם ציון מחצית פנטזיית אריכות הימים "עד מאה ועשרים". בגיל זה ברור גם לאופטימיים הגדולים לאן אנחנו מתקדמים. האופק – שמשום מה הרגשנו אותו תמיד כאופק – הולך ומתקרב אלינו. הזמן נתפש יותר ויותר כקו הנע לקראת סיום.
גיל זה מיוחד כבר בתקופת המקרא. בספר ויקרא נכתב כי אם נדרנו לתרום לבית המקדש סכום כסף כערכנו, הרי שבמלאת לנו שישים ירד ערך זה. וְהָיָה עֶרְכְּךָ, חֲמִשִּׁים שֶׁקֶל כֶּסֶף -בְּשֶׁקֶל הַקֹּדֶשׁ. וְאִם-נְקֵבָה, הִוא--וְהָיָה עֶרְכְּךָ, שְׁלֹשִׁים שָׁקֶל. וְאִם מִבֶּן-חָמֵשׁ שָׁנִים, וְעַד בֶּן-עֶשְׂרִים שָׁנָה - וְהָיָה עֶרְכְּךָ הַזָּכָר, עֶשְׂרִים שְׁקָלִים; וְלַנְּקֵבָה, עֲשֶׂרֶת שְׁקָלִים (ויקרא, כ"ז). כבר אז הבחינו בכך שבגיל שישים קורה לאדם דבר מה: הוא עומד מול שערי הזקנה הנפתחים לקראתו.
והזקנה מעוררת פחד. חולשת הגוף והנפש, פרידות מיכולות, מהרגלים ומבני אדם. על אף הקשיים והאתגרים שתקופת גיל זו מציבה לנו, נראה כי איננו מכינים את עצמנו לקראתה. זאת בניגוד להשקעה בהכנה למצבי חיים אחרים היוצרים בנו שינוי, כמו הורות, תחילת הלימודים בבית ספר, הגיוס לצבא וכדומה. חוסר הכנה זה פוגע לעתים ביכולת שלנו להתמודד עם הזקנה המגיעה, לכאורה, בהפתעה.
חגיגת יום הולדת שישים בפומבי יכולה לשמש סוג של הכנה, או לפחות הכרזה על תקופת החיים החדשה. ואכן, בעולם היהודי יש הנוהגים לקיים ביום ההולדת השישים סעודת מצווה, אשר במהלכה מברכים ברכת "שהחיינו" ומודים על הנס. לא רק על עצם היותנו חיים עדיין ולא רק משום שלא נמות צעירים, אלא על נס הפטור שניתן לנו מאחד העונשים החמורים שעלול לבוא על אדם מידי שמים, עונש "כרת". זהו מוות בטרם עת והוצאת הנפש לא רק מחיי העולם הזה אלא גם מחיי העולם הבא.
אם כל עשור משול ליום, אז היום טוב ביותר בשבוע הוא היום השביעי, כלומר העשור שבין שישים לשבעים. שנות השבת קרי שנות הנשמה, ולא שנות הגוף שאותן חיינו עד היום
השמחה, על פי המסורת, נובעת גם מהעובדה שאנחנו נכנסים ל"תקופת השבת" של החיים. אם כל עשור משול ליום, אז היום טוב ביותר בשבוע הוא היום השביעי, כלומר העשור שבין שישים לשבעים. שנות השבת קרי שנות הנשמה, ולא שנות הגוף שאותן חיינו עד היום.
גיל שישים מכריח את רובנו לעשות שינויים. העשור הבא בחיינו טומן בחובו האטה מסוימת בעבודה ואף פרישה לגמלאות. עבור רבות ורבים מאתנו העבודה היא מסגרת וזהות. שינוי בה מחייב הערכות אישית, משפחתית וחברתית. אך גיל שישים מחייב בעיני גם שינוי תודעתי.
המשימה החשובה ביותר שלנו עכשיו היא ללמוד לשלב בין שתי גישות תרבותיות לחיים, שלכאורה נראות מנוגדות זו את זו. האחת אומרת "carpe diem" – מקורה בשורה משירו של המשורר הרומי הוראטיוס, והיא מבקשת מהאדם החי לנצל את הרגע הנוכחי בלי לחשוב על הבא אחריו, כלומר לחיות בלי לחשוב על העתיד.
גישת "memento mori" מבקשת מאתנו לזכור את הסוף המחכה לנו, כלומר מנכיחה את יום מותנו בכל רגע מחיינו
הגישה השנייה, "memento mori" – מבקשת מאתנו לזכור את הסוף המחכה לנו, כלומר מנכיחה את יום מותנו בכל רגע מחיינו. אף היא שורשיה ברומא, עת שב המצביא עטור ניצחונות, היו לוחשים לו על אזנו ״זכור כי בן תמותה אתה״. זו תפישה הבאה מאז לידי ביטוי בספרות בהגות ובאמנות. בציורי הרנסאנס נראה בהשפעתה שילוב של סמלים כמו גולגולת או שעון חול, המזכירים למתבוננים את המוות המחכה להם.
רובנו מתעלמים מהמוות. אנחנו חיים את ההווה ונמנעים מהתבוננות בקצה. בגיל שישים, בשערי הזקנה, כדאי לאמץ בו זמנית את שתי הגישות הללו לחיים. אולי לחדש את מה שעשו במשך שנים יהודי הבלקן בירושלים, לקיים למי שמלאו לו שישים טקס "מדידת התכריכים".
בגיל שישים עלינו להנכיח את גבול עתידנו בשמחת ההווה
זו הייתה מסיבה שבה המשתתפים רקדו, אכלו ושתו. הם חגגו את חיי ההווה, חיו את הרגע של יום ההולדת ובד בבד התבוננו בפניו של המוות (או במה שמייצג אותו). בני נחמיאס בספרו "חמסה" מתאר כי כך הבהילו החוגגים את המוות והזהירו אותו מלהתקרב אל בעל השמחה, בן השישים. יתכן כי עשו זאת כשבידם ייצוג מטונימי של המוות: תכריכים.
נראה לי, שיש לחזור ולמדוד תכריכים. מדידה היא הכנה. אנחנו מודדים בגדים לפני לבישתם, מודדים מטרים לפני הקמת הבניין או הכנסת רהיט חדש.
בגיל שישים עלינו להנכיח את גבול עתידנו בשמחת ההווה. מיום הולדתו השישים סבא רבא שלי החזיק בארון הבגדים שלו את תכריכיו, מקופלים ומחכים במדף התחתון. בכל יום הוא ראה אותם. בכל יום הוא בחר להפוך את יומו לחיים שלמים. לא דחויים. מלאים. והוא זכה לאריכות ימים.
אני מזמינה אתכן ואתכם למסיבת "מדידת תכריכים".
רחל היימן היא סופרת המלמדת תאטרון, ספרות ויסודות התרבות לבני נוער ולוותיקים/ ספרה "את היא אני" יראה אור במהלך שנת 2021.
תמונה ראשית: מה שחלף. תצלום: גאל מרסל, unsplash.com
Photo by Gaelle Marcel on Unsplash
תגובות פייסבוק
3 תגובות על מסיבת מדידת התכריכים
מצער שהכותבת בחרה להדהד מהמקרא מה שלפי הפשט נראה היום חשוך: שאשה שווה בעשרות אחוזים פחות מגבר, וכך גם ילדה ונערה.
בנוסף, יש גישה הטוענת שבתקופתנו התווספה תקופת חיים בין הבגרות לזיקנה, סביב גילאים 60-80. בחרו לכנותה "תקופת התבונה".
מילדות היה לי מנהג להנכיח הזמניות. לבדוק אם היום היה מלא. לא ידעתי שאני עושה זאת כנצר למסורות עתיקות. במאמר קצר, מחובר לשורשים ולסיפורים המשפחתיים שלך, נתת לי מתנה. תודה.
מילדות היה לי מנהג להנכיח זמניות. לבדוק אם היום היה מלא. לא ידעתי שאני עושה זאת כנצר למסורות עתיקות. במאמר קצר, מחובר לשורשים ולסיפורים המשפחתיים שלך, נתת לי מתנה. תודה
חיי שוקולד
סבסטיאן פרסלמה יכולים האצטקים ללמד אותנו על טעם החיים ועל אנושיותנו? | בסמסטר הסתיו...
X 5 דקות
מי בכלל צריך בית מלוכה?
לרגע נדמה היה שכל אמצעי התקשורת בבריטניה חוגגים בצהלות שמחה את יובל ה-70 לשבתה של אליזבת השנייה על כס המלוכה. אפילו Eastenders, אופרת הסבון הוותיקה שאינה מאוכלסת, בלשון המעטה, בטיפוסים מבית הלורדים, אירחה את צ׳רלס וקמילה וכרכרה סביבם בלחיים ורודות, ובכל מרחבי הבי בי סי לא נשמעו ולו ציוצים קלושים של ביקורת על עצם מוסד המלוכה, או תהיות מדוע מדינה דמוקרטית מחזיקה בו עדיין בשנת 2022.
ההיסטוריונית ד״ר קאשה טי (Dr Kasia Tee) ושותפה להגשת הפודקאסט Cursed Objects, ״חפצים מקוללים״ דן הנוקס (Dan Hancox), לקחו על עצמם את המטלה, ובפרק שכותרתו A Jubilee Catastrophe, ״קטסטרופת היובל״ הם מנתחים לעומק את משמעות קיומו של בית המלוכה הבריטי, תוהים איך זה שחלק מבית המחוקקים נתון בידיהם של מי שאינם נבחרי ציבור אלא שכבות עלית מדושנות (הם, למען האמת, השתמשו בביטוי המחמיא פחות ״פרזיטים״), שואלים אם הגיע הזמן שבריטניה תחקה את צרפת, ומנסים לברר איך יתכן ששאלת המונרכיה אינה מטרידה את השמאל הבריטי.
האמת היא שטי והנוקס מנהלים דיון אינטליגנטי, לא מתלהם, אבל ביקורתי מאוד, חכם ומנומק, כפי שהם נוהגים בכל אחד מפרקי הפודקאסט שלהם. השיחות שלהם יוצאות תמיד מחפץ (הוא ״החפץ המקולל״), במקרה זה דוגמאות להדפסת שרשראות קישוט לרחוב שהוצעו באתר ממשלתי (כלומר על חשבון משלמי המיסים) לכבוד חגיגות היובל - ונודדות אל ההשלכות הפוליטיות, כלכליות, פסיכולוגיות וחברתיות, חלקן גלויות לעין ואחרות נסתרות.
רדיקלים חופשיים
ג'יימס ברוק-סמיתהאידיאלים של ז'אן ז'אק רוסו, המציבים את הילד במרכז, נפוצים כיום, אבל...
X 19 דקות