מעבר לגבולות המטריקס

במקביל לחוויית המציאות עצמה, לבני אדם מאז ומתמיד היתה גם היכולת להכיר בקיומה של אותה חוויה, כלומר, להכיר בעצם התודעה וגבולותיה. זו מחשבה שמסבכת לנו את החיים במידה מסוימת, כי היא נוטעת בנו את הספק לגבי יכולתנו לתפוס את המציאות כפי שהיא. מכאן קל להבין מנין נבעה הנחתו המפורסמת של רנה דקארט לפיה הוודאות הראשונית היחידה היא "אני חושב משמע אני קיים". צ'וּאנג-דזה, ההוגה הסיני שחי בשנים 369 – 286 לפנה"ס לא היה בטוח גם בכך. לפי הסיפור הנודע, צ'ואנג-דזה חלם שהוא עצמו פרפר המעופף באוויר ואשר אינו יודע כלל על צ'ואנג-דזה. כשהתעורר, תהה האם זה עתה חלם כי הוא פרפר, או שמא הפרפר חולם כעת כי הוא ג'ואנג-דזה.

בשני העשורים האחרונים הולך וגובר העיסוק במחשבות מהסוג הזה בשדה האמנות בכלל ובקולנוע בפרט (עיר אפלה, המטריקס, הקומה ה- 13, אקזיסטנז, אם לציין כמה דוגמאות). ואין זה פלא, בהתחשב בהתפתחויות בתחום המחשוב, האינטרנט והבינה המלאכותית. שכן אם זוהי אפשרות מוחשית לפתח סימולציה של בינה מלאכותית, אז הגיוני לחשוד שזה בעצם כבר קרה בעבר, וכי גם הקיום שלנו הוא סימולציה שכזו. ואם אפשרי שהקיום שלנו הינו סימולציה, אז הגיוני גם לחשוב שהסימולטור שבתוכו אנו חיים, גם הוא מתקיים בתוך סימולציה, כמו חלום בתוך חלום. בתחילת העשור הקודם, הפילוסוף ניק בוֹסטרוֹם מאוניברסיטת אוקספורד ניסה לבסס רעיון זה בצורה לוגית ומאז, השעשוע הפילוסופי הלך ונעשה לאפשרות שמדענים לוקחים בחשבון ברצינות.

קשיים מתודולוגיים ופילוסופיים רבים עומדים בפני פיסיקאים המנסים לאשש את התיאוריה לפיה אנחנו קיים במטריקס. אם הקיום הקולקטיבי שלנו והיקום סביבנו הם אכן לא יותר מתוצאה חישובית של מכונת סימולציה, כיצד בכלל נוכל לזהות זאת? כיצד נוכל להבין את מאפייניה של מכונה שאנחנו חלק ממנה? איך, למשל, נוכל להכריע בין האפשרות שהאובייקטים בחלל נוצרים על ידי הסימולציה בזמן אמת תוך כדי התצפית שלנו בהם (ונעלמים כשאנו מסיטים מהם את המבט), לבין האפשרות שהם חלק אינטגראלי ממערכת הסימולציה?

פיסיקאים המנסים לאשש את תיאוריית המטריקס, נסמכים על ההנחה כי כל מכונה מלאכותית חייבת לכלול הפרעות או שיבושים כלשהם. במיוחד מכונת בינה מלאכותית המתפתחת כל הזמן וזקוקה ל"עדכוני גרסאות". על כן, אם היבטים שאמורים להיות קבועים בטבע (למשל: מהירותו של כל אובייקט לא תעלה על מהירות האור) מתגלים כבלתי קבועים, תהיה לנו סיבה להטיל ספק ב"טבעיות" של המציאות. אחד הניסיונות האחרונים (וגם הראשונים) למצוא עדויות שיסייעו לנו להטיל ספק שכזה, נערך לאחרונה באוניברסיטת וושינגטון על ידי סילאס בין, חוקר פיסיקה גרעינית.

ההנחה הרווחת לגבי היקום היא, שמדובר בחלל רציף, אולם כל ניסיון לערוך סימולציה של חלל כזה עלתה בתוהו. בִּין מניח כי כל ניסיון ממוחשב, מתקדם ככל שיהיה, לערוך סימולציה של היקום, תגרום לחלל שבו להיות בלתי רציף, מפוקסל במידה כזו או אחרת. מסימולציות מחשוב סריגי שפיסיקאים בעצמם עורכים, עולה כי חלל בלתי רציף ישפיע על רמת האנרגיה של הקרינה שכביכול עוברת דרכו. בִּין ועמיתיו מקווים להראות אי-תאימויות בין רמת האנרגיה של הקרינה הקוסמית לבין מה שהיא אמורה היתה להיות בחלל רציף ובלתי מפוקסל. בנוסף, אם החלל הוא רציף, הקרינה הקוסמית אמורה להגיע אלינו באופן אקראי מכל הכיוונים. ולכן, לדעת בִּין, זיהוי פיזור לא מאוזן של קרינה זו ידליק עוד נורה אדומה.

לא חסרה ביקורת על ניסיונותיהם של בין ועמיתיו. לטעמו של פיטר מיליקן, פילוסוף מאוקספורד, יש בעיה בעצם הניסיון להשליך את המוטיבציות האנושיות שלנו ואת הטכנולוגיות שלנו על אותן סופר-ישויות שכביכול בנו את הסימולציה בתוכה אנו מתקיימים. זהו דפוס מחשבה מעט נאיבי, הדומה לאופן בו כל הדתות מתארות את אלוהיהן בתור דמות אנושית מאוד, עם יצרים ותשוקות אנושיים כמו נקמה, קנאה, תאוות כוח וכולי. אם קיימות ישויות מתוחכמות שביכולתן ליצור סימולציה מורכבת כמו היקום שלנו, הן חייבות להיות שונות מאוד מאתנו. ואם כך, תוהה מיליקן, מי אמר בכלל שהן חולקות את התשוקה האנושית לייצר סימולציות? וחשוב מכך, מי אמר שהן משתמשות בטכנולוגיית מחשוב כמו זו שלנו, שתגרום ליקום להיות בלתי רציף?

בסרט "המטריקס" ניאו מקבל את הבחירה בין הכדור האדום, שבליעתו תגלה לו את האמת אודות המציאות האשלייתית בה הוא חי, לבין הכדור הכחול, שיגרום לו לשכוח את הספק שהתעורר בו מלכתחילה. המבקרים של בין ועמיתיו סוברים כי גם אם האפשרות קלושה ומגוחכת, והכדור האדום לא יוביל לשום מקום, עדיין משתלם לבחור בו. "זה בריא לתת מקום לרעיונות משוגעים", אומר מיליקן, "אנחנו לא רוצים לצנזר רעיונות לפי המידה שהם נראים לנו הגיוניים או לא, משום שלעיתים התקדמות משמעותית תלויה באותו רעיון התחלתי משוגע". אינספור דוגמאות בהיסטוריה של המדע תומכות בגישה זו. אלכימיה, למשל, שהחלה כניסיון משוגע למציאת שיטה שתאפשר להפוך מתכות זולות לזהב, סללה את הדרך להישגים בלתי צפויים רבים, ביניהם גילוי מאות חומרים חדשים ויצירת שיטות להכנתם. אם בִּין ועמיתיו יגיעו לממצאים מעניינים, גם אם הם לא יפריכו את עצם קיומנו האובייקטיבי, הם עשויים לגרום לנו לעדכן תיאוריות חשובות ובכך להעמיק את הבנתנו את העולם.

מקורותעל המחקר של בין והמשמעויות העולות ממנו בטלגרף וגם במגזין דיסקבר.