מעולם לא היינו חופשיים יותר

אחת ההשפעות רבות העוצמה של מגפת הקורונה, מעבר למחיר הנורא שהיא גבתה בחיי אדם, הייתה הגבלת החירות שלנו. בכול העולם, תנועתם של בני האדם הוגבלה מאוד, והופעלו עליהם מעקוב וניטור. הייתה לכך השפעה על יכולתנו להתפרנס, ללמוד ואפילו לבלות עם קרובינו בסוף חייהם. החירות היא כנראה אחת הנפגעות הקשות ביותר מן הנגיף.

אבל מאמר שכתב ז׳אן פול סארטר בכתב העת ״אטלנטיק״ בשנת 1944 גורם לי לתהות אם מדובר באמת באובדן ותו לא. הפילוסוף הצרפתי ניסח כך את מחשבותיו: ״מעולם לא היינו חופשיים יותר מכפי שהיינו תחת הכיבוש הגרמני״. התובנה העיקרית של סארטר הייתה כי רק כשמונעים מאיתנו פיזית לפעול, אנחנו ממשמשים את החירות שלנו במלואה. אם הוא צודק, אז המגפה היא הזדמנות ללמוד מחדש מה פירוש להיות חופשיים.

לא יכולתי לטייל בכפר, לבלות ברוגע בבר או במסעדה, לשבת על ספסל בפארק, לבקר את מי שארצה ואפילו לצאת מהבית יותר מפעם ביום

ברור שהמצב שלנו אינו קיצוני כמצבם של הצרפתים תחת הכיבוש, אשר, כהגדרתו של סארטר ״איבדנו את כל זכויותינו, החל בזכות לדבר״. ובכל זאת, כמו רבים מאיתנו, מצאתי את עצמי לעתים לא מסוגל לעשות כמעט דבר מכל מה שנראה לי מובן מאליו. במהלך תקופת הסגר המוקפדת ביותר, בוטלו האפשרויות לבלות בתיאטרון, באולמות קונצרטים ובבתי קולנוע. לא יכולתי לטייל בכפר, לבלות ברוגע בבר או במסעדה, לשבת על ספסל בפארק, לבקר את מי שארצה ואפילו לצאת מהבית יותר מפעם ביום.

מגבלות בפריס, 2020. תצלום: אורליאן למאסון תאובלד.

עם זאת, לא הייתי היחיד שחווה שחרור, ולו חלקי. הבנתי פתאום כמה דברים אני ״בוחר״ לעשות מתוך הרגל, ועושה אותם פשוט כיוון שהם שם או משום שהתרגלתי לעשות אותם. אחרים שמו לב שהם פשוט נוהגים כפי שאחרים נוהגים. בחברה צרכנית המתנהלת במהירות ויש בה אינספור אפשרויות, אנחנו נעים בקלות מגחמה לגחמה, מתומרנים על ידי פרסומות ואנשי שיווק. מעט מאוד ממה שאנו עושים מדי יום הוא תוצאה של החלטה שקולה. היכולת לעשות מה שאנחנו רוצים, ללא מגבלות, אבל גם ללא מחשבה, היא הצורה הנחותה ביותר והכי פחות בעלת ערך של החופש.

היכולת לקבל החלטות לאחר מחשבה עמוקה היא צורת החירות הנעלה ורבת הערך ביותר שיש לבני האדם

בזמן הסגר, למדתי שאני מתגעגע להרבה פחות דברים בחיים הישנים הללו מכפי שחשבתי. נזכרתי כמה מן ההעדפות שלנו הן שטחיות מאוד. כשמספר האפשרויות שלי הצטמצם, וכל פעילות תבעה יותר תכנון, הבחירות שבחרתי הפכו לאותנטיות יותר, משום שהן נאלצו להיות שקולות יותר. היכולת הזו לקבל החלטות לאחר מחשבה עמוקה היא צורת החירות הנעלה ורבת הערך ביותר שיש לבני האדם.

בקצרה, המגפה מאפשרת לנו לראות בבהירות רבה יותר את ההבדל בין החופש חסר התוכן לפעול ללא מגבלות, ובין החירות האמיתית לפעול בהתאם לשיפוט השקול שלנו. הפילוסוף האמריקני הארי פרנקפורט (Frankfurt) הצביע בשנת 1971 על ההבדל הזה כשהבחין בין הדברים שאנחנו פשוט רוצים, ואלה שאנו רוצים לרצות, לאחר שיקול דעת. למשל, אם אני רוצה סופגנייה ואוכל אותה, אני פשוט ממלא את תשוקותיי, את הרצונות שעולים בי בכל רגע נתון. אבל אם, לאחר מחשבה, אני לא רוצה לאכול אוכל זבל (לפחות לא לעתים קרובות), אז יש לי יכולת לסרב לרצונות הללו לאור מה שאני יודע שאני רוצה לרצות. החירות הזו תובעת ריסון עצמי. בני אדם נטולי יכולת כזו אינם חופשיים באמת, אלא הם מה שפרנקפורט מכנה בשם ״מופקרים״ (Wanton): עבדים לתשוקותיהם.

חברת הצריכה מעודדת אותנו לפעול כמו מופקרים. לכן כשהיא מופרעת, על ידי מלחמה או מגפה, מופרע גם הרגל העצל להיענות לתשוקות ללא הרהור מעמיק. בכל פעם שיכולתנו לפעול בהתאם לדחפים שלנו מוגבלת באורח ניכר, יש לנו הזדמנות לשבור את קשר ההרגל שבין התשוקה למעשים, ולברר האם התשוקות שעל פיהן אנחנו פועלים רצויות לנו, לאחר שיקול דעת.

החשיבות הרבה של יכולתנו להיות חופשיים מודגשת על רקע חומרת הנסיבות. במהלך הכיבוש, סארטר כתב:

״בכל רגע הגשמנו את מלוא הכוונה הטמונה במשפט ההגיוני הקטן הזה: ׳האדם הוא בן אלמוות!׳ והבחירה שכל אחד מאיתנו בחר לחייו וקיומו הייתה בחירה אותנטית, כי היא נעשתה פנים אל פנים עם המוות...״

רבים גילו שהם חיים חיים שמעולם לא בחרו, אלא פשוט נסחפו לתוכם

בשנת 1944, הדבר היה נכון מכפי שהוא היום, בגלל שרבות מן הבחירות היו אכן בחירות של חיים או מוות. לוחמי המחתרת מצאו עצמם חושבים ״עדיף למות מאשר...״ היום, מעטות מבחירותינו הן בעלות השלכות חמורות ומידיות כל כך. אבל התזכורות היומיומיות למוות מכריחות אותנו לשקול ברצינות את הבחירות שלנו, בנוגע לעבודה, למערכות יחסים, לאורח החיים. רבים גילו שהם חיים חיים שמעולם לא בחרו, אלא פשוט נסחפו לתוכם. בהילות חדשה זועקת זאת לעומתנו. אלא אם נחולל שינוי, זה יהיה גורלנו עד שנמות, וזה עלול לקרות מוקדם מכפי שנדמה לנו.

חופשיים ואותנטיים: לוחמי מחתרת בפריס, תחת הכיבוש הנאצי. תצלום: RV1864

אז במקום לצעוד בנתיב הקל ביותר, אני מנסה לבחור בחירות שקולות יותר, ופירושו לומר ״לא״ לעתים תכופות יותר ולבחור את הפרויקטים שלי בזהירות רבה יותר. רבים מאיתנו מקבלים כעת החלטות קשות, האותנטיות ביותר שנאלצנו לקבל מזה שנים, כדי לנסות לחיות חיים המתאימים יותר למה שאנו מעריכים באמת, למה שאנו רוצים באמת. אף שהמטפורה הצבאית של המלחמה בנגיף הקורונה משומשת מדי, ולעתים קרובות אינה מתאימה, היא פועלת היטב בהקשר למשפט מדהים אחר של סארטר: ״עצם האכזריות של האויב דחפה אותנו לקיצוניות, כשהכריחה אותנו לשאול את עצמנו שאלות שבימות שלום איש אינו שואל״.

שורה נוספת המדברת אליי אומרת: ״אחריות מושלמת בבדידות מושלמת – האין זו הגדרתה של החירות שלנו?״ עבור סארטר בשנת 1944, הבדידות הייתה בדידותו של לוחם המחתרת, שפעל לבדו למען הטוב הכללי. ״בעומק בדידותם, הם הגנו על אחרים, על כל האחרים...״ הבדידות שלנו בימי המגפה הזו היא קיצונית פחות, וכך גם הסיכונים והקורבנות שאנו נדרשים להקריב. ולמרות זאת, אותה תובנה מוסרית מהותית תקפה גם כאן. האופן שבו אנחנו מתנהגים בחיינו הרגילים אינו מדד הולם לאומץ הלב המוסרי שלנו, כיוון שרק לעתים נדירות אנו נקראים להתאמץ במיוחד, או מקבלים הזדמנות להפר את האמנה החברתית בלי להיענש. אולם כעת, הבחירות המבודדות חברתית שלנו חושפות את אופיינו האמיתי.

אנשים שהתנדבו לפעול בחזית ולסכן את חייהם, הפגינו אומץ לב. אחרים, שיצאו להאכיל את הנזקקים או לתת להם מחסה, במקום רק להתבצר בבתיהם, הפגינו חמלה ואכפתיות. מצד אחר, מי שהפרו את הכללים לשם נוחיותם בלבד, חשפו את אנוכיותם, ולעתים קרובות את תחושת ה״מגיע לי״ שלהם. כמו רובנו, אני מוצא את עצמי באמצע. איני גיבור, אבל גם לא רשע, רק אחד מן האנשים הפשוטים שאינם ראויים לשבחים או גינוי מיוחדים.

המגפה מלמדת אותנו על החירות גם באופנים החורגים מן הדיון של סארטר ביחיד. מבחינה פוליטית, אם להשתמש באבחנה של ישעיה ברלין, אנחנו מדברים על ״החירות השלילית״ לעסוק בעניינינו ללא מגבלה, ועל ״החירות החיובית״ לעשות דברים שמאפשרים לנו לשגשג ולמקסם את הפוטנציאל שלנו. למשל, חברה שבה אין חינוך חובה בבתי ספר מעניקה להורים חירות שלילית לחנך את ילדיהם כרצונם. אבל, בדרך כלל, הילדים אינם זוכים בחירות חיובית לקבל השכלה ראויה.

מה שעלינו ללמוד משנת 2020 הוא שללא שירותי בריאות, הסדרה אפקטיבית ולעתים גם כללים נוקשים, החירות השלילית שלנו היא חסרת תועלת, ולעתים אף הרסנית. בלי ״התערבות״ של המדינה, היו אובדים חיים רבים עוד יותר, ומשרות ועסקים היו נהרסים

במהלך העשורים האחרונים במערב, השתפר מעמדה של החירות השלילית, ואילו החירות החיובית הושמצה כאילו היא חלק מהתערבות יתר של המדינה. מה שעלינו ללמוד משנת 2020 הוא שללא שירותי בריאות, הסדרה אפקטיבית ולעתים גם כללים נוקשים, החירות השלילית שלנו היא חסרת תועלת, ולעתים אף הרסנית. בלי ״התערבות״ של המדינה, היו אובדים חיים רבים עוד יותר, ומשרות ועסקים היו נהרסים.

התערבות של המדינה, אפילו רגולציה. תצלום: קיי פילגר.

כעת יש לנו הזדמנות למצוא איזון חדש בין חירות שלילית וחיובית. אין מדובר בשקלול תמורות בין ממשלה מתערבת וחירות אישית: חירויות רבות תלויות במדינה לעצם אפשרותן. מה שמדעני המדינה ניל וברברה גילברט כינו בשנת 1989 בשם ״מדינה מאפשרת״ (enabling state), והכלכלנית מרינה מצוקאטו הגדירה בשנת 2013 בשם ״מדינה יוזמת״ (entrepreneurial state), הוא מצב חיוני כדי שתהיה לנו הזדמנות להגשים את מלוא הפוטנציאל והחירות שלנו.

החוויה העיקרית שלנו היא של מגבלה, אובדן חירות. ובכל זאת, בעזרת מחשבה ורפלקציה, אנחנו יכולים למצוא מובן חדש ואמיתי לחירות, לחשיבותה ולאופן שבו אנו יכולים להשתמש בה כדי ליצור עתיד טוב יותר

דרך נוספת ואחרונה שבאמצעותה אנו מגלים את החירות שלנו היא התרחבות התפישה שלנו באשר למה שאפשרי. ניתן לבנות בתי חולים בתוך שבועות ספורים, ולא שנים. אפשר לשפר את איכות האוויר כמעט בין לילה. ממשלות יכולות לסבסד עובדים ולא לשלם דמי אבטלה. חבורת פרטיות, כמו רשתות של חנויות מזון, יכולות להיתפש כשירותים ציבוריים ולא רק כעסקים פרטיים. חלון אוברטון נפתח לרווחה. האפשרי גדול ורחב מכפי שדמיינו.

החופש לפעול ללא אמונה באפשרות לפעול הוא ריק. עינינו נפקחו לראות יותר עתידים אפשריים מכפי שחשבנו שישנם. האתגר הוא להיענות להזדמנות בלי ליפול לחשיבה אוטופית תמימה או למשאלות לב בלבד. ההבנה שלנו אינה האמונה הפשטנית שיש לנו פחות מגבלות מכפי שחשבנו, אלא שהמגבלות הממשיות שלנו אינן אלה שחשבנו.

אני לא משווה את מוראות החיים תחת הכיבוש הנאצים לחיים בעת התפרצות נגיף הקורונה. אבל על אף ההבדלים הרבים והחשובים, המסר של סארטר באשר לחירות נשמע אמיתי כיום לא פחות משהיה בשנת 1944. החוויה העיקרית שלנו היא של מגבלה, אובדן חירות. ובכל זאת, בעזרת מחשבה ורפלקציה, אנחנו יכולים למצוא מובן חדש ואמיתי לחירות, לחשיבותה ולאופן שבו אנו יכולים להשתמש בה כדי ליצור עתיד טוב יותר. אולי נביט בקרוב לאחור ונאמר, כפי שסארטר אמר: ״הנסיבות, נוראות ככל שהיו לעתים קרובות, אפשרו לנו סוף סוף לחיות, ללא העמדת פנים או אשמת שווא, את הקיום ההומה והבלתי אפשרי הידוע כגורלו של האדם״.

ג׳וליאן באגיני (Baggini) הוא סופר ופילוסוף. ספרו האחרון The Godless Gospel: Was Jesus a Great Moral Teacher? ראה אור בשנת 2020.

AEON Magazine. Published on Alaxon by special permission. For more articles by AEON, follow us on Twitter.

תורגם במיוחד לאלכסון על ידי דפנה לוי

תמונה ראשית: ילדה רוקדת בערפל. תצלום: אנטה המרסמיט, unsplash.com

Photo by Ante Hamersmit on Unsplash