מריבה על חירות וצדק

הם היו שני חברים בפריס שלאחר מלחמת העולם השנייה. הם הפכו לאיקונות של תרבות לדורות של צעירים מתלבטים. ביו אוטופיה מהפכנית ומתינות מעשית, נפלה ביניהם מחלוקת
X זמן קריאה משוער: 6 דקות

הם היו זוג מוזר. אלבר קאמי היה צרפתי-אלג'ירי, pied-noir שנולד למשפחה ענייה ושהקסים את זולתו ללא קושי בזכות מראהו שדמה למראה של המפרי בוגרט. ז'אן-פול סרטר, בן לאליטה החברתית של צרפת, אשר איש מעולם לא טעה וחשב שהוא גבר נאה. הם נפגשו בפריס במהלך הכיבוש הנאצי, והקרבה ביניהם גברה לאחר מלחמת העולם השנייה. באותו ימים, כשאורותיה של העיר שבו בהדרגה לדלוק, קאמי היה חברו הקרוב ביותר של סרטר: "כמה אהבנו אותך אז", כתב סרטר לאחר מכן.

הם היו איקונות זוהרים של תקופה. העיתונים דווחו על תנועותיהם היומיומיות: סרטר הסתגר בבית הקפה "Les Deux Magots", ואילו קאמי היה ההלך המשוטט ברחבי פריז. ככל שהעיר השתקמה, סרטר וקאמי ביטאו את רוח התקופה. אירופה נשרפה, אך האפר שנותר בעקבות המלחמה יצר מרחב שאיפשר לדמיין עולם חדש. קוראים נשאו עיניהם אל סרטר וקאמי כדי שהם ינסחו את האופן שבו העולם החדש עשוי להיראות. הפילוסופית סימון דה-בובואר זכרה לימים: "היינו אמורים לספק לעידן שלאחר המלחמה את האידאולוגיה שלו".

פריז, בית קפה, Les Deux Magots

קפה "Les Deux Magots", עיבוד בדיו ועט דיגיטליים, Charles W. Bailey Jr.

סרטר, קאמי וחבריהם האינטלקטואלים דחו את הדת, העלו על הבמה מחזות חדשים וטורדי-מנוחה, אתגרו את הקוראים שלהם לחיות באורח אותנטי וכתבו על האבסורדיות של העולם – עולם ללא מטרה וללא ערך

והאידאולוגיה באה בדמות האקזיסטנציאליזם. סרטר, קאמי וחבריהם האינטלקטואלים דחו את הדת, העלו על הבמה מחזות חדשים וטורדי-מנוחה, אתגרו את הקוראים שלהם לחיות באורח אותנטי וכתבו על האבסורדיות של העולם – עולם ללא מטרה וללא ערך. "[יש] רק אבנים, בשר, כוכבים ואותן אמיתות שהיד יכולה לגעת בהן", כתב קאמי. עלינו לבחור לחיות בעולם הזה ולהשליך עליו את המשמעות והערך שלנו כדי למצוא בו משמעות. משמעות הדבר היא שבני-אדם הם חופשיים וגם נושאים את המשא שלו העולם, שכן עם החירות יש אחריות נוראה, אפילו מחלישה: האחריות לחיות ולפעול באורח אותנטי.

רעיון החירות קשר בין קאמי וסרטר מהבחינה הפילוסופית, והמאבק למען הצדק איחד אותם מהבחינה הפוליטית. הם היו מחויבים להתמודדות עם העוולה וחוסר הצדק, ולניסיון לרפא את הנגעים הללו, ובעיניהם לא הייתה קבוצה של אנשים שזכתה ליחס בלתי הוגן יותר מאשר הפועלים, הפרולטריון. קאמי וסרטר חשבו עליהם כעת מי שכבולים לעבודה, אנשים שאנושיותם נגזלה מהם. כדי לשחרר אותם, יש להקים מערכות פוליטיות חדשות.

באוקטובר 1951, קאמי פרסם את "האדם המורד". בספרו הוא העניק קול ל"פילוסופיה של התמרדות", שאותה הוא תיאר בקווים גסים. לא היה מדובר בשיטה פילוסופית כשלעצמה, אלא בצירוף של רעיונות פילוסופיים ופוליטיים: כל אדם הוא חופשי, אך החירות עצמה היא יחסית; על האדם לאמץ גבולות, מתינות, "סיכון מחושב"; ערכים אבסולוטיים הם אנטי-אנושיים. ובעיקר, קאמי הוקיע את האלימות המהפכנית. אפשרות לעשות שימוש באלימות בנסיבות קיצוניות (בסופו של דבר, הוא הרי תמך במאמץ המלחמתי הצרפתי), אך השימוש באלימות מהפכנית כדי לדחוף את ההיסטוריה לכיוון שאתה מעונין בו הוא אוטופי, אבסולוטיסטי, ובגידה בעצמך.

"חירות אבסולוטית היא זכותם של החזקים ביותר לשלוט", כתב קאמי, בעוד ש"צדק אבסולוטי מושג על ידי דיכוי של כל ניגוד: לכן הוא הורס את החירות". העימות בין צדק וחירות דרש איזון מחדש מתמיד, מתינות פוליטית וקבלה ואף העלאה על נס של הדבר שמגביל אותנו יותר מכל: האנושיות שלנו. "לחיות ולתת לחיות", הוא אמר, "כדי ליצור את מה שאנו".

אלבר קאמי

אלבר קאמי. תצלום: דיטריך ליאאו, Imagens Portal SESCSP

סרטר קרא את "האדם המורד" בתחושה של גועל. ככל שהדבר היה תלוי בו, אכן יש אפשרות להשיג צדק וחירות מושלמים – זה בדיוק מה שמתאר את ההישג של הקומוניזם, לשיטתו. תחת הקפיטליזם, ובחיים של עוני, הפועלים אינם יכולים להיות חופשיים. הברירות שלהם בלתי נסבלות ובלתי אנושיות: לעבוד בעבודה חסרת רחמים ומנכרת, או למות. אך על ידי סילוק המדכאים ועל ידי השבה של האוטונומיה הנרחבת לידיהם של הפועלים, הקומוניזם מאפשר לפרט לחיות ללא מחסור חומרי, ולכן לבחור את הדרך הטובה ביותר עבורו לממש את עצמו. וכך הוא הופך לאדם חופשי, ובאמצעות השוויון הבלתי מתפשר הזה, הוא גם הופך לאדם צודק.

הבעיה היא שמבחינתו של סרטר ומבחינתם של רבים אחרים בשמאל, הקומוניזם דרש אלימות מהפכנית, כי ראשית יש לרסק את הסדר הקיים. מובן שלא כל אנשי השמאל תמכו באלימות כזאת. החלוקה הזאת בין אנשי שמאל נוקשים ומתונים – חלוקה שהייתה פחות או יותר בין קומוניסטים וסוציאליסטים – לא הייתה דבר חדש כלל ועיקר. אלא שבשנות ה-30 וראשית שנות ה-40, השמאל התאחד באורח זמני במאבק נגד הפשיזם. עם החרבת הפשיזם, הקרע בין אנשי השמאל הנוקשה שהיו מוכנים לצדד באלימות ובין המתונים שהוקיעו אותה, שב והתבטא. הפיצול נעשה עוד יותר דרמטי נוכח ההיעלמות המעשית של הימין ועלייתה של ברית המועצות – שהעצימה את אנשי השמאל הנוקשה ברחבי אירופה, אך גם העלתה שאלות מטרידות מבחינת הקומוניסטים במערב, כך שזוועות הגולאג, הטרור ומשפטי הראווה התגלו ברבים. השאלה, מבחינתו של כל איש שמאל בתקופה שלאחר מלחמת העולם השנייה, הייתה פשוטה: באיזה צד אתה?

קאמי היה מזועזע מהסיפורים שהגיעו מברית המועצות: זאת לא הייתה ארץ של קומוניסטים הצועדים יד ביד וחיים בחופש מלא, אלא ארץ ללא כל חירות

עם פרסום "האדם המורד", קאמי השמיע הכרזה ברורה בעד סוציאליזם של שלום, כזה שלא יפנה לאלימות מהפכנית. הוא היה מזועזע מהסיפורים שהגיעו מברית המועצות: זאת לא הייתה ארץ של קומוניסטים הצועדים יד ביד וחיים בחופש מלא, אלא ארץ ללא כל חירות. בינתיים, סרטר נאבק למען הקומוניזם, ולשם כך היה מוכן גם לצדד באלימות.

הקרע בין שני החברים היה סנסציה עיתונאית. "Les Temps Modernes" – כתב העת בעריכתו של סרטר, שפרסם סקירה ביקורתית של "האדם המורד" – מכר פי שלושה מהרגיל. "Le Monde" ו-"L´Observateur" התחרו בסיקור המריבה. קשה לדמיין סכסוך אינטלקטואלי שילכוד עניין ציבורי כזה היום, אבל במחלוקת הזאת, קוראים רבים ראו שיקוף של המשברים הפוליטיים של התקופה.  הייתה זאת דרך לראות את הפוליטיקה כשהיא מתרחשת בעולם הרעיונות, ולכן היה בכך גם ביטוי לערכם של רעיונות. אם אדם מחויב באורח עמוק לרעיון מסוים, האם הוא מוכרח להרוג למענו? מהו המחיר לצדק? מהו המחיר לחירות?

ז'אן-פול סרטר

ז'אן-פול סרטר, קריקטורה. תצלום: Junior Cracko

עמדתו של סרטר הייתה מלאת סתירות, והוא נאבק בהן עד סוף ימיו. סרטר, האקזיסטנציאליסט, שאמר שבני-האדם נידונו להיות חופשיים, היה גם סרטר המרקסיסט, שחשב שההיסטוריה אינה מותירה מרחב רב ביותר לחירות אמיתית, במובן האקזיסטנציאלי. על אף שהוא מעולם לא הצטרף למפלגה הקומוניסטית הצרפתית, הוא היה עתיד להמשיך להגן על הקומוניזם ברחבי אירופה עד ל-1956, כשטנקים סובייטים בבודפשט שכנעו אותו, סוף סוף, שברית המועצות אינה מסמנת את הדרך קדימה. (הוא אמר שאכן, הוא חש ייאוש לאור נוכחות הסובייטים בהונגריה כיוון שהם פועלים כמו אמריקנים). סרטר ימשיך להיות קול רב עצמה בשמאל כל ימי חייו, והוא בחר בנשיא צרפת שרל דה גול כשעיר לעזאזל שלו. (לאחר מתקפה מרושעת במיוחד, ביקשו מדה גול לעצור את סרטר. לכך דה גול השיב: "לא אוסרים את וולטייר"). אך סרטר המשיך להיות בלתי-צפוי, ובתקופה שלקראת מותו, ב-1980, הוא היה שקוע בהתעסקות ארוכה ומשונה עם המאואיזם בגרסתו הנוקשה. על אף שסרטר התרחק מברה״מ, הוא מעולם לא נטש לחלוטין את הרעיון שאלימות מהפכנית עשויה להיות מוצדקת.

האלימות של הקומוניזם שלחה את קאמי לדרך אחרת. "סוף סוף בחרתי בחירות. שכן אפילו אם הצדק אינו ממומש, החירות משמרת את הכוח למחות נגד העוולה ושומרת על תקשורת פתוחה", הוא כתב ב"האדם המורד". כיום, לאחר סיום המלחמה הקרה, קשה לא להזדהות עם קאמי, ולהשתומם נוכח הלהט שבו סרטר נותר קומוניסט נאמן. קאמי אימץ את המציאות הפוליטית המפוכחת, את הענווה המוסרית, את הגבולות של האנושיות ואת היותה לא מושלמת – וכל אלו נותרו כמסר עכשווי שראוי מאוד להקשיב לו. אפילו הרעיונות המכובדים והראויים ביותר צריכים להישקל זה לעומת זה. אבסולוטיזם, והאידאליזם הבלתי-אפשרי שהוא מעורר, הוא דרך מסוכנת קדימה – והסיבה לכך שאירופה נחרבה ונותרה באפר, בשעה שקאמי וסרטר התאמצו לדמיין עולם הוגן יותר וחופשי יותר.

 

סאם דרסר (Sam Dresser) הוא עורך ב-AEON. הוא מתגורר בניו-יורק.AEON Magazine. Published on Alaxon by special permission. For more articles by AEON, follow us on Twitter

תורגם במיוחד לאלכסון על ידי אדם הררי.

תמונה ראשית: מגדל אייפל על מפה של פריז. תצלום: הנס וולף, unsplash.com

Photo by Hannes Wolf on Unsplash

מחשבה זו התפרסמה באלכסון ב על־ידי סאם דרסר, AEON.

תגובות פייסבוק

תגובה אחת על מריבה על חירות וצדק

01
סילפן

האדם, בסופו של דבר, תמיד מוותר על האידיאה הנצחית, האבסולוטית שלו ובוחר לשקוע אל קונכיית הרעיונות המתונים..זו הסיבה שעל אף תבונתו החריפה הוא אינו מסוגל להתעלות מעל לטבעו המיידי.. האבסולוטיות מצויה יחד עם התקווה, באותו מישור, והם נעים לאותו הכיוון; הגאולה. עלינו לשמור על הדרך הזאת בכל מחיר, ואל מול כל מציאות יומיומית מייאשת.