שקרים מהחיים ניק קייב הרס הכול

זה לא היה אירוע חשוב במיוחד בתולדות העולם, ואני לא מתכוון להעמיד פנים שהייתה לו חשיבות אדירה בחיי, ובכל זאת קשה לי להתנער מהמחשבה על מותו של ארתור קייב, 15, הבן של ניק. ב-14 ביולי הוא נפל מצוק בברייטון ומת מפצעיו בבית החולים אחרי כמה שעות, אחרי שנה שבה אני מקשיב למוזיקה של אבא שלו יותר מבכל תקופה אחרת בחיי.

אם לומר את האמת, בכלל לא ידעתי שהיה ארתור, עד שמת. לא ידעתי שהיה לו אח תאום, ארל, ואמא סוזי, דוגמנית לשעבר. ידעתי רק על קיומו של ניק קייב, המוזיקאי, הזמר, היוצר היחיד במינו, שבטיפשותי כמעט לא הקשבתי למוזיקה שלו עד השנים האחרונות. המעט שהכרתי הוא האלבום הביזארי Murder Ballads, שידוע בעיקר בזכות הדואט המפורסם עם קיילי מינוג, אבל הפנינה האמיתית בו היא שיר מכשף באורך רבע שעה. ופתאום, כשהתממשו הנסיבות הנכונות, למדתי להכיר את השירים שלו עוד ועוד ונזכרתי שלא רק בגיל צעיר ומחוצ'קן אפשר לבנות חיבור עמוק למוזיקה, כזה שמתפתל בין הכלים, נשזר בעיבוד ובהגשה ומכה שורשים בין המילים.

בשלב הזה, אף שלא היה לי מושג לגבי חייו האישיים, ציירתי במוחי תמונה ברורה מאוד של ניק קייב. היה לי ברור לחלוטין מי האיש, אין צורך בקורות חיים, כיוון שהאינטרנט רוקם אשליה של קרבה, של שייכות: אני מדלג שוב ושוב בין קטעים מהופעות ומנסה לזהות הבדלים קטנים בין הביצועים החיים להקלטות המקוריות, מנסה ללמוד את המניירות שלו, את החולשות שלו. תווי הפנים הגסים-משהו קורנים מרוב עוצמה כשהוא שר על מערכות יחסים עקומות ומספר על הגיבורה של Hiding All Away המחפשת אותו נואשות בכל מקום אפשרי.

You searched through all my poets / From Sappho through to Auden /I saw the book fall from your hands / As you slowly died of boredom.

אבל אני לא מת משעמום למרות שהשיר, כמו רבים אחרים שכתב, נמשך ונמשך וטוחן את קצות העצבים. אני מביט מהופנט עד הקתרזיס האדיר שבסיום.

There is a war comin'.

כמה עלוב וחסר תחכום מצדי למצוא עכשיו במילים האלה משמעות חדשה המנותקת מן ההקשר של השיר, ולחשוב שהמלחמה שלו הגיעה, כי ארתור החליק, או מעד, או לא יודע מה.

וזה מרגיז אותי, להידרדר לקלישאות, רק כי איזה ילד לא שם לב לאן הוא הולך. כן, איזה ילד! כי מה אכפת לי בעצם מארתור קייב. אנשים מתים כל יום, כל דקה. אבל הילד הזה היה מבחינתי במקום הלא נכון בזמן הלא נכון. כל המילים של אבא שלו, שהלהיבו אותי עד לא מזמן, שהיוו בחיי עוגן קטן של יציבות הנובעת מכך שאני יודע, כן, יודע בוודאות מה ניק קייב מנסה לומר לי ומה אני אמור להרגיש כשאני מקשיב לו, כל המילים האלה נמסות והופכות לאמירות נבובות כי כולנו נמסים בסופו של דבר וזה מעיק ובלתי נמנע. אני עוקב אחרי הסיקור הצנוע של המוות, מביט בתמונות של המשפחה המבקרת במקום האירוע, בוחן את ההודעה הקצרה והנוגעת ללב שהם שיחררו לעיתונות:

"הבן שלנו, ארתור, מת ביום שלישי בערב. הוא היה הילד היפה והשמח והאוהב שלנו. אנו מבקשים לקבל את הפרטיות שהמשפחה זקוקה לה על מנת להתאבל בתקופה הקשה הזו".

וניק קייב האדם, האב הָאָבֵל, פולש לחיי ומתחיל לסדוק את ניק קייב שבניתי לי בעבודה קשה מול מסך המחשב.

אני מתכונן בנחישות להדוף את הפלישה. בזמנים של שינוי אי אפשר לוותר בלי מאבק על אף נכס של נחמה, קטן ככל שיהיה. אני שואף לשלוט בדימוי שלו בעיני רוחי. אז אני פותח יוטיוב, מרחיב את היריעה, קורא את המילים של כל אחד מהשירים המתנגנים באוזניי ומנסה לפרש אותן בדרכי. אבל הניסיון אבוד מראש כי עם כל דקה שאני משקיע בקרב, ניק קייב של עצמי מתערבב עוד ועוד בניק קייב של עצמו. הדיאלקטיקה עושה את שלה ומניעה את אמות הספים. ובמקום לחשוב על המילים אני מוצא את עצמי חושב על היוצר: הוא כותב המון על מוות, אבל ברור לי לחלוטין שהוא עוסק בו מתוך אהבה גדולה לחיים. רק שלא יפסיק לאהוב אותם. והוא עוסק המון באלוהים (בישות מפקחת בלתי מוגדרת, הוא אומר בריאיון). רק שלא ייתן לדת הדכאנית להשתלט על חייו. והוא נובר המון בנפש. ואת הדברים שהוא מתכוון לומר אני מבין. ואני לא רוצה שהקלישאות שממתיקות את המוות ירדדו את הכוונה שלו, ואת ההבנה שלי, ושעוגן היציבות יתנתק מן האדמה, כי מסובך כל כך למצוא עוגנים טובים בתקופה הקשה הזו.

אז כן, המוות של ארתור קייב מעציב אותי, ועצב הוא עצב גם כשהוא נובע מסיבות אנוכיות. הוא מעציב אותי כי הוא מנפץ את הדימוי, משבש את ההאזנה, מזעזע את הקרקע. הוא מעציב אותי כי מת נער שאת אביו אני מכיר ואוהב ולפעמים אפילו צריך. כי דברים משתנים וזה בכלל לא תלוי בי. כי שינוי הוא לא תירוץ לקלישאות המטביעות את העומק והאמת. כי המוזיקה אמורה להתנגן לנצח, ואם גם היא משתנה, אי אפשר לסמוך עוד על שום דבר ואף אחד.

It ain't that in their hearts they're bad
They can comfort you, some even try
They nurse you when you're ill of health
They bury you when you go and die
It ain't that in their hearts they're bad
They'd stick by you if they could
But that's just bullshit, baby
People just ain't no good