נפש של אלקטרון

האם נפש ותודעה עצמית קיימים רק אצל יצורים חיים? ההיגיון אומר את ההפך הגמור
X זמן קריאה משוער: 4 דקות

השכל הישר אומר לנו כי רק ליצורים חיים יש חיי נפש. לארנבים, לנמרים ולעכברים יש רגשות, תחושות וחוויות. לשולחנות, לסלעים ולמולקולות – אין. הפנפסיכיסטים סבורים שהשכל הישר טועה. על פי הפנפסיכיזם, חלקיקי החומר הזעירים ביותר – כמו אלקטרונים או קווארקים –  חווים חוויות, במובן הבסיסי ביותר שלהן. לאלקטרונים יש חיים פנימיים.

הביקורת החריפה ביותר על התיאוריה הפנספסיכית גורסת כי היא "מטורפת" ו"ברור שהיא שגויה". המחשבה שלאלקטרון יש חוויות פנימיות – בסיסיות ככל שיהיו – נחשבת מנוגדת לגמרי לאינטואיציה, ולכן גם מעלה ספקות עמוקים בנוגע לאמיתות הפנפסיכיזם. עם זאת, ישנן תיאוריות מדעיות מקובלות רבות שגם הן נוגדות את השכל הישר. אלברט איינשטיין אומר לנו שהזמן מתנהל בקצב איטי יותר במהירות גבוהות. על פי הפירוש המקובל למכניקת הקוונטים, מקומם של חלקיקים נקבע רק בעת שמודדים אותו. ועל פי תיאוריית האבולוציה של צ'רלס דארווין, מוצאנו מן הקוף. כל התיאוריות הללו נוגדות לגמרי את האופן שבו השכל הישר תופש את העולם, או כך לפחות נדמה היה כשהן הועלו לראשונה, אך איש אינו חושב שמשום כך אין צורך להתייחס אליהן ברצינות. למה שנניח לשכל הישר להדריך אותנו בכל הקשור לטיבה האמיתי של המציאות?

אין ספק שהנכונות של רבים לקבל את תורת היחסות הפרטית, הברירה הטבעית ומכניקת הקוונטים, על אף שבמבט ישר-שכל וקדם-תיאורטי הן נראות מוזרות ביותר, משקפת את הכבוד שאנו רוכשים למחקר המדעי. אנחנו מוכנים לשנות את האופן שבו אנחנו רואים את העולם כשאנו סבורים שיש לכך סיבה מדעית ראויה. אבל בהיעדר הוכחות מוצקות שמקורן בניסויים, אנשים אינם ממהרים לייחס מודעות לאלקטרונים.

המחקר בתחום הפיזיקה מעניק לנו מידע עשיר על אודות התנהגות החומר, אבל בכל הקשור לטבעו הפנימי של החומר, אנחנו נותרים באפילה מוחלטת

עם זאת, הביסוס המדעי של תיאוריה אינו נובע רק מהעובדה שהיא מסבירה ממצאים, אלא מכך שהיא מספקת את ההסבר הטוב ביותר לאותם ממצאים – תיאוריה נחשבת "טובה יותר" כשהיא יותר פשוטה, אלגנטית ומהודקת מתיאוריות יריבות. נניח שיש לנו שתי תיאוריות – תיאוריה א' ותיאוריה ב' – ושתיהן מסבירות את התצפיות שלנו. תיאוריה א' מניחה מראש את קיומם של ארבעה סוגים של כוחות בסיסיים, בעוד תיאוריה ב' מניחה את קיומם של 15 כוחות כאלה. אף ששתי התיאוריות מסבירות את כל הנתונים שאספנו בתצפיות, נעדיף את תיאוריה א', משום שהיא מציעה הסבר מהודק יותר של הנתונים. תורת היחסות הפרטית של איינשטיין היא דוגמה לכך. זוהי תיאוריה שדחקה את רגליה של התיאוריה שקדמה לה, פרי פיתוחו של הנדריק לורנץ, לא משום שהתיאוריה של איינשטיין הסבירה ממצאים שהתיאוריה של לורנץ לא יכלה להסביר, אלא משום שאיינשטיין סיפק הסבר יותר פשוט ויותר אלגנטי של אותם ממצאים.

לדעתי, הפשטות הזו היא טיעון רב עוצמה לטובת התיאוריה הפנפסיכית. הטיעון מתבסס על טענות שנתמכו על ידי ברטרנד ראסל, ארתור אדינגטון ורבים אחרים – לפיהן הפיזיקה אינה מסבירה לנו מהו החומר, אלא רק כיצד הוא מתנהג. תפקידה של הפיזיקה הוא לספק לנו מודלים מתמטיים שיאפשרו לנו לחזות בדיוק רב ככל האפשר כיצד החומר יתנהג. זהו מידע שימושי להפליא. הוא מאפשר לנו להפעיל את העולם בדרכים משוכללות ביותר, וליצור את אותם פיתוחים טכנולוגיים ששינו את החברה שלנו לבלי הכר. אבל הכרת התנהגותו של אלקטרון אינה דומה בשום צורה להכרת טבעו האמיתי: להבנה מהו בעצם האלקטרון. המחקר בתחום הפיזיקה מעניק לנו מידע עשיר על אודות התנהגות החומר, אבל בכל הקשור לטבעו הפנימי של החומר, אנחנו נותרים באפילה מוחלטת.

למעשה, הדבר היחיד שאנחנו יודעים על טבעו המהותי של החומר הוא שחלק ממנו – החומר שממנו עשוי המוח – קשור לחוויות. כעת עומדת בפנינו בחירה תיאורטית. או שנניח שטבעם של החלקיקים הבסיסיים קשור לחוויות, או שנניח שיש להם איזו מהות פנימית לגמרי בלתי מוכרת לנו. ההנחה הראשונה מאפשרת להניח שטבעם של דברים מַקרוסקופיים הוא תוצר רציף של טבעם של דברים מיקרוסקופיים. ההנחה האחרת מובילה אותנו למורכבות, אי רציפות ומסתורין. ההכרח התיאורטי ליצור השקפה פשוטה ואחידה ככל האפשר תואם את המידע המוביל אותנו באופן ישיר למדי לעבר הפנפסיכיזם.

בעיני הציבור, הפיזיקה עומדת להעניק לנו תמונה מלאה של טבע החלל, הזמן והחומר. מנקודת מבט כזו, פנכפיסיכיזם נראה בלתי סביר, משום שהפיזיקה אינה מייחסת חוויות לחלקיקים הבסיסיים. אבל ברגע שנבין שהפיזיקה אינה מספרת לנו דבר על מהותן של אותן ישויות שעליהן אנחנו מדברים, ושהדבר היחיד שאנו יודעים בוודאות על מהות החומר הוא שלפחות לחלק מהדברים החומריים ישנה מודעות, הדברים יראו לנו אחרת לגמרי. כל מה שהפיזיקה מספקת לנו הוא מבנה מופשט גדול בשחור ולבן, שאנו צריכים לצבוע איכשהו בצבעים של מהות פנימית. אנחנו יודעים איך לצבוע חלק אחד: מוחם של אורגניזמים צבוע בחוויות, במוּדעות. איך עלינו לצבוע את כל השאר? האפשרות הכי אלגנטית, פשוטה והגיונית היא לצבוע את שאר העולם באותו צבע.

פנפסיכיזם היא תיאוריה מטורפת. אבל סביר מאוד להניח שהיא אמיתית.

 

פיליפ גוף (Goff) הוא מרצה לפילוסופיה ב-Central European University בבודפסט. מחקריו עוסקים בעיקר בהכרה. הוא מפרסם רשימות בבלוג Conscience and Consciousness.

AEON Magazine. Published on Alaxon by special permission. For more articles by AEON, follow us on Twitter

תורגם במיוחד לאלכסון על ידי דפנה לוי

תמונה ראשית: השתקפות של אור מפנס משרדי. תצלום: מרכוס קסטרו, unsplash.com

Photo by Marcus Castro on Unsplash

מחשבה זו התפרסמה באלכסון ב על־ידי פיליפ גוף, AEON.

תגובות פייסבוק

> הוספת תגובה

14 תגובות על נפש של אלקטרון

08
פנחס פוירשטיין

כפיסיקאי, המאמר מביך ביותר. ברור לכל בר דעת שתורת היחסות הפרטית חוזה תופעות שטרנספורמציית לורנץ לא חוזה. תחזיות אלה נחקרו בצורות מגוונות ושונות והוכחו כמדויקות ביותר. לא נמצאו סתירות נסיוניות מתחזיות של תורת היחסות (הפרטית והכללית) וממכניקת הקוונטים, למרות שחלפו יותר ממאה שנה של ניסויים מדעיים מדוקדקים.
לצערי, מסתבר שהכותב, יהא מקצועו אשר יהא, מסתמך על דוגמאות בתחום בו אינו מבין דבר.

הערה: לימדתי את תורת היחסות וכן את טרנספורמציית לורנץ בקורסים באוניברסיטה.

09
ניסים מחלב

היפוטזה מענינת .... אבל המחשבה שאני ועמיתי מהנדסי החשמל עוסקים במשך שנים בניצול מחפיר של אלקטרונים באמצעות שדות חשמליים מדכאים ולא חושבים על נפש האלקטרון ועל רצונו מטרידה אותי מעט. זה גם נותן משמעות חדשה למושג "נושא מטען חופשי" כמה הוא חופשי באמת?, האם יש אלקטרון ננקונפרמיסט שלא מסכים לניצול הציני של החברה המודרנית וצרכיה...

12
עמי

הייתי לוקח את הדיון הלאה: עד כמה בני האדם באמת ישות עצמאית מודעת?
הרי אנו חלק מחברה בדיוק כמו שהאלקטרון חלק מגופינו, וכמו שלאלקטרון הבודד אין יכולת השפעה על הגוף, כך גם אנו חסרי יכולת אמיתית. במבחן התוצאה האמפירי, אין הבדל אמיתי.
החברה האנושית התקדמה כמו אוכלוסיית הוירוסים, כואב בורחים, אוכל באים...

13
דבורה

נכון שיש תיאוריות מדעיות שנוגדות את השכל הישר, ונכון שלעתים מתבררות כנכונות תיאוריות שחורגות מהמקובל. אבל מכאן עד לטענה שכל מה שחורג מה maimsteam הוא נכון- המרחק רב. במקרים אלה יש להביא עוד ועוד הוכחות, ולא לטעון: זה חריג- גם תיאוריות אלו ואלו היו חריגות ועכשיו התקבלו, משמע מה שאני טוען הוא נכון. זו טעות או הטעיה מכוונת...

14
דני

מופרך לגמרי (וזאת לאחר שניסיתי בכל כוחי לקרוא עד הסוף ברצינות). להסיק מהעובדה שלמוח, שמורכב מחומר, יש חוויות, את המסקנה שזה מחייב משהו לגבי חלקיקים תת- אטומיים היא אנטי היגיון ואנטי פיזיקה. זה מה שקורה כאשר "לחשוב מחוץ לקופסה" הופך למנטרה אופנתית.