נשים כתבו, גברים לא

הן כתבו, הן חתמו על כתביהן, הן היו בעלות כוח והשפעה, הפעילו כוחות על-טבעיים והיו ידעניות ונועזות, ומזה מאות שנים גברים ממשיכים להתעלם מהן
X זמן קריאה משוער: 12 דקות

לפני 150 שנה, נחשף בחפירה ארכיאולוגית שנערכה בניפור שבעירק, קמע חמר מיוחד במינו בן 1500 שנה. הקמע מגלה את סיפורן של נשים – נשים סופרות מן העת העתיקה.

קיים קונצנזוס הקובע שנשות העבר לא היו אורייניות ושהן ישבו בבית פנימה, לפחות לפי הגדרה של ״האישה הטובה״ שנקבעה בתלמוד. עקרונית, קשה למצוא עדות על פועלן של נשים ובעיקר קשה למצוא עדות לקולן, למילותיהן ולכתיבתן. חומרי ההיסטוריה המוכרים בעידן שלנו, ידועים לא רק כי הם השתמרו, אלא משום שהם עברו תהליך של סלקציה לאורך הדורות.

קערת ההשבעה היא מעין תמונת פולרואיד, המשקפת אינפורמציה ייחודית המערערת על דעות קדומות למיניהן לגבי הנשים היהודיות, משלח ידן ותרומתן לתרבות

הקמע שבו מדובר נקרא קערת השבעה. קערת ההשבעה היא קמע חמר גדל ממדים (קוטרו הממוצע 13-20ס"מ; עומקו 3-8 ס"מ) בצורת קערה פשוטה, שהנוסחה המאגית שלו מתעגלת כספירלה על הדופן הפנימית של הקערה, לעיתים סביב איורים של דמויות אנתרופומורפיות אזוקות. מטרתהּ של קערת ההשבעה היתה להרחיק ולהרתיע שדים, רוחות וליליות ולשפר את גורלם של הלקוחות. נוסחת הקערה מהווה קורפוס מאגי הכתוב בכתב מרובע, לרוב בארמית ולעיתים במנדעית ובסורית. טקסט מאגי זה הוא בעל מוטיבים יהודיים שלתוכם ארוגים מוטיבים מקומיים. מיד לאחר כתיבת הנוסחה המאגית, נקברה הקערה, בדרך כלל כשהיא הפוכה ופניה מטה, מתחת לסף ביתם של רוכשי הקמע. עובדה זו היא חשובה במיוחד מכיוון שמשמעות הדבר היא שהטקסט של קערת ההשבעה, בניגוד לטקסט התלמודי שנכתב באותה תקופה של האימפריה הסאסאנית (224–651), לא צוּנזר ולא שוּנה. כלומר: הקערה משמרת את התרבות היהודית בנקודת זמן מוגדרת ובמקום גיאוגרפי ספציפי. אם כן, ניתן לומר שקערת ההשבעה היא מעין תמונת פולרואיד, המשקפת אינפורמציה ייחודית המערערת על דעות קדומות למיניהן לגבי הנשים היהודיות, משלח ידן ותרומתן לתרבות.

שפע של שמות כתובים בנוסחה המאגית: שמותיהם של רוכשי הקערה והכינויים שבהם הם השתמשו; שמות השדים המטרידים אותם (שידין, דיוין, פגיעין, סטנין, אישתר, לילית); שמות של מהויות מסייעות ומלאכים, חלקם פופולריים (גבריאל, מיכאל, רפאל, נוריאל ומטטרון); שמות של דמויות תנ״כיות (משה, שלמה המלך, אליהו הנביא, אסתר) ושמות של רבנים בעלי הילה מאגית (חנינה בן דוסא ויהושע בן פרחיה). לעומת זאת, שם אחד כמעט לעולם לא ניתן למצוא בקוסמוס מאגי זה – את שמו של הסופר שניסח וכתב את הקערה. מעט מאד נכתב על סופרי קערות ההשבעה. למרבה הפלא, קיים קונצנזוס לגבי היותו של אותו סופר אנונימי גבר. המסורת המקובלת במחקר קערות ההשבעה, קובעת שרבנים או גברים מהמיליה הרבני, כתבו את קערת ההשבעה, אף שעד כה לא הובאה לכך ולו הוכחה אחת. כאמור, שמו של סופר הקמע המופיע בנוסחה המאגית הוא נדיר ביותר ובכל זאת – במספר זעיר של קערות השבעה, ניתן למצוא את שמו של הסופר ולרוב  הסופר היא סופרת.

לילית

דמותה של לילית, באדיבות המחברת

פשפוש בין עיגולי הספירלה, מראה שמספר סופרות כתבו את הנוסחאות המאגיות שלהן בגוף ראשון ובשמן המטרונימי המלא: "היום מכל יום, שנה ודור עולם, אני כומיש בת מחלפתא מעזיבה ופוטרת ומגרשת אותך, את לילית, לילית מהמדבר הלוכדת והחוטפת..." (קערה  CBS 2922), כך מצהירה הסופרת של קערה זו מניפור, הכותבת נוסחה שהיא למעשה כתב גירושין – גט מאגי מהשדה לילית. סופרת אחרת כותבת היסטוריולה (נרטיב) ובה היא מתארת מאבק בשלוש רוחות רעות המסתיים כשידהּ על העליונה: "אני יושבת בשער, אני גושנזדוכת בת אחת, אני דומה לבבלית. אני יושבת על הסף אני גושנזדוך בת אחת. אני היא הארץ הפתוחה שאיש לא מכופף, אני השמים הרמים שאיש לא מגיע. אני (עשב) הרזיפא המר, שאיש לא אוכל, אני הנהר המר שאיש לא שותה ממנו..." (קערה  135563BM).

בין דפי התלמוד, שכאמור, נכתב באותה התקופה שבה נכתבו קערות ההשבעה, ניתן למצוא עדות לכך שנשים – שפע נשים – היו מומחיות למאגיה. מבחינת הרבנים, נשים וכשפים זה היינו הך

חשוב לציין שטקסט קערות ההשבעה מכיל לעיתים קרובות מוטיבים שאינם חלק מן השיח הרבני והם מהווים אלמנטים סינקרטיסטיים הזרים ליהדות מבחינה דתית ותרבותית. האיורים של מהויות מאיימות הניצבות על בסיס הקערה, הן דוגמה אחת לכך. האיורים מעוצבים כסכמה מסופוטמית קבועה של תיאור המהויות המאיימות, שאינה מקור למידע ואינה מוטיב קישוטי, אלא אלמנט מאגי שנועד לתת משנה תוקף לטקסט העוסק בנטרול השדים והרוחות המייסרים. לעיתים מופיעים בקערות ההשבעה אלמנטים מסופוטמיים וקטעי ריטואלים עתיקי יומין. יש והנוסחאות המאגיות משקפות, בין היתר, רעיונות שבחברה שבה אנו מדברים נתפשו כחילול השם. לכן, קשה להאמין שגבר מהמיליה הרבני יאמץ לעצמו פסבדונים של אישה או תואר כמו ״אמת השמים״ ויכתוב טקסט השבעה שכזה.

בין דפי התלמוד, שכאמור, נכתב באותה התקופה שבה נכתבו קערות ההשבעה, ניתן למצוא עדות לכך שנשים – שפע נשים – היו מומחיות למאגיה. הרבנים מרבים להשמיע אמרות כנף בסגנון: "רוב נשים מצויות בכשפים" (בבלי סנהדרין סז ע"א), או "בנות ישראל מקטרות לכשפים" (בבלי ברכות נג, ע"א). מבחינתם, נשים וכשפים זה היינו הך. יתכן שהדבק משקף את המציאות באותה התקופה, שבה נשים רבות עסקו במאגיה והיו מומחיות בתחום. עולה השאלה מדוע החוקרים אינם מתייחסים לפן זה של ידע נשי מאגי החוזר ונשנה בתלמוד שוב ושוב.

אמימר, אמורא בבלי מראשי חכמי ישיבת נהרדעא, מצטט נוסחה מאגית שאותה הוא קיבל מאישה העוסקת למחייתה במאגיה. הוא מגדיר את הסטטוס של אישה זו כ"רישתינהי דנשים כשפניות". משתמע מדברי אמימר שאנו עוסקים בתופעה חברתית של ארגון העוסק במאגיה. הוא נותן עדות אישית על מפגש עם מנהיגה של גילדה או אחווה של נשים מרפאות. היום לבטח אישה זו הייתה זוכה לתואר "מנכ"ל אגודת הנשים הכשפניות במרחב פרת וחידקל".

קערת השבעה, ניפור, שד, ארמית

קערת השבעה שנמצאה בניפור, מהמאה ה-6 או ה-7 לספירה. הטקסט הארמי כתוב סביב דמות של שד. תצלום: Marie-Lan Nguyen, ויקיפדיה

המאגיה אינה לחש העומד בפני עצמו אלא צירוף של נוסחה וחפץ, כדוגמת קערות ההשבעה. הלחש והחפץ פועלים להשגת השפעה בעולמות עליונים, שתקרין שינוי בעולם הארצי

רמז נוסף שמספק לנו התלמוד על נשים שהתמחו במאגיה ועבדו בצוות הוא ז'אנר של סיפורי תחרות כשפים בין רבנים ונשים. אחד הסיפורים על תחרות כשפים שכזו, מתרחש בפונדק דרכים שנוהל על ידי אישה:

"רבי יינאי נזדמן לאכסניה אחת. אמר להן השקוני מים והביאו לו דייסה. ראה שמרחשת שפתותיה של בעלת האכסניה. השליך מעט ממנה לארץ ונהפכה עקרבים. אמר להן, אני שתיתי משלכן, שתו גם אתן משלי. השקה אותה ונהפכה לחמורה ורכב עליה לשוק. באה חברתה והתירה את הכישוף וראו אותו רוכב על אישה בשוק״ (בבלי סנהדרין סז: ע"ב).

רבי ינאיי חושד שבעלת הפונדק מנסה לכשף אותו. לכן הוא מקדים ויוזם תחרות כשפים. כוחו של הרב בא לידי ביטוי, בהפיכת בעלת הפונדק לאתון שעליה הוא רכב בשוק. זה אינו סוף פסוק. המילה האחרונה נתונה לנשים, ואכן הכישוף מתפוגג בעזרתה של אישה נוספת, שכנראה היתה חלק מהגלדה שעל אודותיה דיבר אמימר. צריך לשים לב שהסיפור מסתיים בשוק. מרחב זה חשוב כאשר מביטים על התחרות מפריזמה מגדרית ומאגית. תחרות הכשפים המתוארת אינה תחרות מילולית בלבד. המאגיה אינה לחש העומד בפני עצמו אלא צירוף של נוסחה וחפץ, כדוגמת קערות ההשבעה. הלחש והחפץ פועלים להשגת השפעה בעולמות עליונים, שתקרין שינוי בעולם הארצי. בסיפור מתקיים מאבק על מכירה של מוצרי מאגיה. ניתן להניח שגברים יודעי ח"ן ישבו בשוק ועסקו במכירת קמעות, בשעה שהנשים עסקו במכירת קערות השבעה. כלומר, אנו עוסקים במסחר ושיווק ובניסיונם של הרבנים ליצור מונופול על שוק המאגיה. אפשר להגדיר זאת כתחום שבו היה קיפוח מגדרי שהתבטא במגמה של פסילת מוצרים שהפקתם דרשה ידע אורייני. הרבנים פעלו ליצור אווירה של דה לגיטימציה בכל הקשור לעשייה המאגית הנשית. במושגים עכשוויים ניתן לומר שהם יצרו פרסום אגרסיבי והשתמשו ב"שיימינג" כדי לעצב תדמית שלילית לנשים בכלל ולנשים הכשפניות בפרט. בד בבד עם הניסיונות למשטר ולמשמע את הנשים הכשפניות, נראה שהרבנים – ואמימר שבו פגשנו זה עתה הוא דוגמה לכך – אימצו את הטכניקות המאגיות של הנשים. אף שהרבנים והנשים הכשפניות עסקו במעשי מאגיה זהים, מקורו של הכוח לפעילות זו נתפש כשונה. כוחם של הרבנים הוכרז כלגיטימי, מכיוון שהוא נבע מכוחה של התורה ומשמותיו של האל. המעשים המאגיים של הנשים הכשפניות נפסלו, מכיוון שלשיטת הרבנים הם היו שעטנז של כוחות אקלקטיים סינקרטיסטיים, שכללו אמנם ציטוטים מן התרבות היהודית, אלא שלאלה הולחמו לחשים וריטואלים מסופוטמיים.

דמות תלמודית שגם היא מצביעה על כך שנשים יהודיות שלחו ידן בכתיבה כמקצוע, היא אישה יהודייה המוזכרת בתלמוד הבבלי בענייני רפואה ושמה אֵם. אביי, אמורא בבלי וראש ישיבת פומבדיתא, מצטט בתלמוד את אֵם 27 פעמים, תמיד כחלק מנוסחה קבועה העוסקת ברפואה: "אמרה לי אם". מתוך הנוסח הייחודי של הציטוט, ניתן ללמוד על האוטוריטה של אישה זו ולהסיק שאֵם הייתה רופאה בעלת טווח ידע רחב ביותר. לעיתים הציטוטים של אם הם מתוך ״רפואה קונבנציונאלית״ מקובלת ולעיתים מתוך ״רפואה אלטרנטיבית״ מאגית. נראה שאת מרשמיה רקחה אֵם בעצמה והעלתה על הכתב כמקובל בתקופה זו. המחקר מפחית מחשיבותה של הרופאה ומניח כי אֵם היא אמו המאמצת או האומנת או המינקת של אביי. פרופסור טל אילן, שכתבה לקסיקון של שמות האנשים בתקופה זו, מדגישה כי אֵם אינו כינוי אלא אחד השמות הפופולריים של נשים יהודיות בתקופה שבה אנו עוסקים.

"אני יושבת בשער, אני גושנזדוכת בת אחת, אני דומה לבבלית", תצלום באדיבות המחברת.

הנשים הכשפניות והרופאה אֵם, הן חוליות אחדות בשרשרת של נשים השייכות לתרבות אוריינית שהתקיימה בעולם העתיק בכלל ובממלכה הסאסאנית בפרט

הכתיבה הנשית לא התפתחה בוואקום ולא ניתן להגדיר אותה כתופעה יחידאית. בעת העתיקה חיו נשים ששלטו במלאכת הכתיבה, נשים שכתבו כמקצוע או כאמצעי לשיפור חייהן. סופרות קערות ההשבעה, הנשים הכשפניות והרופאה אֵם, הן חוליות אחדות בשרשרת של נשים השייכות לתרבות אוריינית שהתקיימה בעולם העתיק בכלל ובממלכה הסאסאנית בפרט.

במאה השלישית לספירה, התקופה שבה החלו לכתוב כתיבת קערות ההשבעה, חל משבר דמוגרפי בממלכה הסאסאנית בשל מצב מלחמתי בלתי פוסק, קובע החוקר יעקב אלמן. מצב זה יצר מחסור חמור בגברים בני המעמד העליון. הנשים האריסטוקרטיות החלו לשמש בתפקידים שבעבר היו מופקדים בידי גברים. תופעות דומות התרחשו למשל בימי מלחמת העולם השנייה וגם ברואנדה לאחר רצח העם. במקומות אלו כמו בממלכה הסאסאנית, הצרכים היומיומיים יצרו מצב שבו חלו עם הזמן שינויים בחוקים הקשורים לנשים וקודמו חוקים שקידמו את מעמדן והטיבו את מצבן. נשים אריסטוקרטיות סאסאניות רבות, ניהלן את החוות המשפחתיות שלהן ללא פטרון, ניהלו עסקים ושמשו כעורכות דין. נשים זורואסטריות יצאו להתמחות במסגרת לימודי דת ב"מכללות" של לימודים גבוהים, ולאחר מכן הן שירתו את הקהילה ככוהנות וכמורות. כל אלו עיסוקים שדרשו, כמובן, בקיאות במלאכת הכתיבה.

הכתיבה הנשית לא התקיימה בנקודה אחת בלבד על פני הגלובוס והאימפריה הסאסאנית לא הייתה יוצאת דופן מבחינת הופעתן של נשים סופרות על במת ההיסטוריה. נשים משכילות, יודעות קרוא וכתוב, חיו באימפריה הרומית בעת העתיקה, במצרים ובאזור הים התיכון. באזור זה התיעוד רב יותר ומחקרים חדשים המתבססים על תרבות חומרית וכתובות אפיגרפיות למיניהן, מרחיבים את הידע באשר לתרומת הנשים לתרבות.

אנו מכירים בתחומי האימפריה הרומית, מדעניות שהתמחו במתמטיקה ובפילוסופיה, בתיאולוגיה, באלכימיה, באסטרונומיה ובגאומטריה, וגם רופאות שכתבו ספרים והעלו את מרשמי הטיפולים, המרקחות והתרופות שלהן על הכתב. אליהן ניתן להוסיף את המיילדות. על פי ספרים שנכתבו במאה השנייה לספירה, התכונה הראשונה שהגדירה את איכותה של המיילדת היתה אוריינות. גם בעולם היהודי של האימפריה הרומית ניתן למצוא מדעניות, רופאות, מנהלות בתי כנסת ואף תלמידות חכמים.

למרות העדויות הבונות גוף הוכחות המשקף מצב בו נשים ידעו קרוא וכתוב – מצב שבו לא כל הנשים היהודיות היו בורות ולא כולן ישבו בבית פנימה – למרות ה"חתימה" על נוסחאות מאגיות בצורה של הצהרה שמית של סופרות בגוף ראשון על בעלוּת על קערת ההשבעה ושלל הוכחות נוספות - רוב חוקרי קערות ההשבעה משוכנעים שלא יתכן שנשים כתבו בכלל ואת קערות ההשבעה בפרט

קערות ההשבעה מגלות לנו סודות נוספים על הנשים היהודיות של העת העתיקה בממלכה הסאסאנית. שמם של רוכשי הקערות היה חלק מן הנוסחה המאגית. מבט בשמות הרוכשות והרוכשים מגלה יחס של 55% גברים לעומת 45% נשים. את העובדה שקיימים שמות רוכשים רבים יותר משמות רוכשות, ניתן להסביר בעובדה שאנו עוסקים בחברה פטריארכלית שבה עיקר המשאבים הכספיים של המשפחה היו מרוכזים בידי הגברים. יחד עם זאת, מבט מעמיק יותר באוכלוסיית רוכשי הקערות, מגלה שתי תופעות: האחת – יש קערות המיועדות לזוג נשוי, שבהן שם האישה מופיע לפני שם הבעל. השנייה – נשים אחדות הזמינו מספר גדול של קערות לעצמן ושמן בלבד מופיע כרוכשות הקערה. מהדוך בת ניודוך למשל, הזמינה ארבעים קערות. מייקל מורוני (Morony) לקח נתונים אלו וערך מחקר מפרספקטיבה של ניהול משקי בית. הוא מצא ש 9% מסך כל רוכשי הקערות היו נשים נשואות, שניהלו את משק הבית בעצמן וכל הרכוש היה שייך להן. די מרשים יש לומר. לזאת יש להוסיף את מחקרה של פרופ׳ שולמית ולר. בספרה "נשים בחברה היהודית בתקופת המשנה והתלמוד" ולר כותבת על חלק מן הנשים הנשואות שהיו בעלות רכוש והן ניהלו בעצמן סוגים שונים של עסקים. כמו כן, היא מתארת חלק מאוכלוסייה של נשים גרושות ואלמנות, שגבו את כתוּבתן, נטלו את התמורה, קנו חלקות אדמה ופעלו בתחום המסחר.

למרות העדויות הבונות גוף הוכחות המשקף מצב בו נשים ידעו קרוא וכתוב – מצב שבו לא כל הנשים היהודיות היו בורות ולא כולן ישבו בבית פנימה – למרות ה"חתימה" על נוסחאות מאגיות בצורה של הצהרה שמית של סופרות בגוף ראשון על בעלוּת על קערת ההשבעה, למרות הדיסקורס השונה שבה כתובה הנוסחה המאגית ושלל מוטיבים של חתרנות המופיעים בקערות שנכתבו על ידי סופרות  – רוב חוקרי קערות ההשבעה משוכנעים שלא יתכן שנשים כתבו בכלל ואת קערות ההשבעה בפרט. נראה שדעה קדומה זו מגיעה מעידן התלמוד שבו קבעה חבוּרה של רבנים כי ״אישה גולם היא״ (בבלי סנהדרין כב ב). החוקרים של המילניום השלישי ממשיכים ללכת באותם נתיבים של סטראוטיפים שאותם סללו חז"ל – וחבל.

עד כה נמצא שפע של הוכחות לכך שנשים כתבו קערות השבעה. הוכחה לטענה כי גברים מהמיליֶה הרבני כתבו קערות השבעה - אַיִן.

 


ד"ר דורית קידר היא סופרת וחוקרת המתמחה בדת, מגדר וקערות השבעה. קידר פרסמה את הרומן ההיסטורי "כומיש בת מחלפתא – ביוגרפיה שקרית של אישה אמיתית" (2013) ואת ספר המחקר "לילית השדה היהודית – 1000 שנים של הפרעת אישיות גבולית" ( 2010).

ספרה "מי כתבה קערת השבעה?" (2019) הוא מסע הכולל חמש תחנות, שבכל אחת מהן מסירים את הרעלה מעל מלאכת הכתיבה של הנשים שפעלו בעת העתיקה, במזרח הקרוב הקדום. פסגת מסע זה היא קערת השבעה מאגית והסופרות שכתבו אותה. 

תמונה ראשית: מתוך עטיפת הספר של דורית קידר, "מי כתבה קערת השבעה?", ציור ועיצוב: סלעית קרץ

מחשבה זו התפרסמה באלכסון ב על־ידי דורית קידר.

תגובות פייסבוק

> הוספת תגובה

5 תגובות על נשים כתבו, גברים לא

01
ד"ר פנינית צפורי-בקנשטיין

תמהתני מדוע המחברת תמהה על ההתעלמות, האפליה וההדרה של נשים מאות בשנים. מה שהיה הוא שיהיה. גברים מרגישים נחותים לעומת נשים - ובצדק. כמובן בלי הכללות ויחד עם זאת, יכולתן והשגיהן של נשים בתחום ניתוח המציאות, החשיבה, הכתיבה והיצירתיות מהוות איום של איכות על גברים שרוב השגיהם הוא בגבריותם........ כוח פיזי שמאפיין גברים נובע מהיותם גברים כאשר הביולוגיה העניקה להם כוח זה. הם משתמשים בכוח (שלא לומר כוחניות ובריונות) כדי להשליט הגמוניה בכל מקום שהם יכולים. זה מסביר את ההתעלמות וההדרה של נשים מכל מקום שבו הגברים מנסים ומצליחים להשליט את עצמם. אינני רואה שזה הולך להשתנות בעתיד הקרוב. מי שמקדש את הכוח והבריונות כאמצעי לשליטה ושררה לא יתחשב בנימוקים של אמת, מוסר וצדק כדי להתחלק ביתרון המפוקפק שלדעתו ניתן לו על שום סגולותיו הנעלות....

03
אברהם

ידוע שבמסופוטמיה חיו יהודים בלבד, ולכן כל ממצא משויך לעם היהודי אציל הנפש מרכז היקום, ואף אם היו גויים במסופוטמיה, אין להעלות על הדעת כלל וכלל שעסקו בכשפים, ובוודאי ובוודאי שנשותיהם לא עסקו בכשפים, שכן אין הללו מתעלות בדרגת הנפש לעיסוק גבוה שכזה, וכי תעלו על הדעת שרבי ינאי ירכב בככר השוק על אישה בבלית כחמורה, והרי הוא בא לידי עבירה גמורה.

04
שירלי

מרתק, תודה על המאמר.
זו חוליה נוספת בידע שלמרות שהוא קיים, מתעלמים ממנו כי הוא סותר את התיזה ה״רשמית״.
ראוי להזכיר שהנשים האלה לא הגיעו משום מקום. התרבות האנושית התחילה עם הרבה כבוד לנשים - היו אלות שהיו ״העולם״ (גיאה למשל), הן היו אימהות גדולות, והתרבות העריצה נשים וכיבדה אותן על כח החיים שלהן, שהוא דומה לכח הבריאה. במיתולוגיות השונות יש אלות מרשימות לצד אלים.

05
עמינדב אליהו

אילו כותבת המאמר היתה מסתמכת אך ורק על אותן קערות השבעה, החרשתי. אך נעשית פה אי הוגנות בסיסית. לתפיסתי, חז"ל כתבו את דבריהם מתוך הבנה במהות הדברים, מתוך מסורות וכדו'. אולם כמדומני כותבת המאמר חולקת על הנחה בסיסית זו, ועל כן תמוה בעיני כיצד היא מקבלת את אימרות חז"ל "רוב נשים מצויות בכשפים", או "בנות ישראל מקטרות לכשפים" מחד, ומאידך מאשימה את אותה "חבורה של רבנים" כ"בעלי סטראוטיפים" באומרם "אישה גולם היא".
את שתי המימרות אפשר לתרץ, ולהעמיד להן אוקימתות, לא כאן המקום, אך להשתמש באחת כראיה ומהשנייה להתעלם - הרי זוהי דרך מסולפת להצגת הדברים.
נקודה נוספת, לא הבנתי אם ישנה ראיה מובהקת לכך שהקערות הנ"ל שימשו את האוכלוסיה הדתית האורתודוקסית ("פרושים") ולא קהילות שיצאו מהמסורת המקובלת של העברת התורה ("צדוקים" וכדו')? אדרבה, כותבת המאמר עצמה הביאה שהנוסח המופיע על הקערות מכיל ""אלמנטים סינקרטיסטיים הזרים ליהדות". דווקא בגלל עובדה זו, מובנת התנגדות הממסד הרבני לכל עיסוק במלאכת כשפים זו, שבוודאי לא הגיעה במסורת ממשה רבינו.
אוסיף ואומר, שברוריה, אישתו של ר"מ, ידועה היתה כאישה "תלמידת חכם" משכמה ומעלה, ובוודאי שלא כתבה "קערות השבעה" או חפצים מעין אלו. דמותה צריכה להילמד באריכות, ואכמ"ל.
נ.ב. תגובה קצרה לד"ר פנינית ציפורי-בקנשטיין: טענתך מגיעה ממקום של התמסכנות, שאין במה שאומר כדי לענות עליו. כל דבר שאומר "יקוטלג" כחלק מהרודנות הגברית, שכולה בריונות וכוח פיזי כמובן. "יכולתן והשגיהן של נשים... מהוות איום של איכות על גברים שרוב השגיהם הוא בגבריותם". כיצד מבוסס נתון מפוקפק זה? כאילו לא היו אלה הגברים שפיתחו את כל הטכנולוגיה, התעשייה והמדעים המדויקים. הגברים אולי יותר פיזיים וכוחניים, אבל הם לא טיפשים כלל וכלל. צר לי לאכזב אותך.