סוף העוני

בדרך לחיסולו האפשרי של העוני אולי נצליח להבין מה צריך כדי לחיות בכבוד
X זמן קריאה משוער: 5 דקות

מסתבר כי בניגוד לישו (ראו הבשורה על פי מתי, 26:11) יתכן שאנחנו קרובים לסיומו של העוני המוכר לנו.

אלה הבשורות הטובות שחלק לאחרונה ניקולס קריסטוף, בעל טור ב"ניו יורק טיימס": במילים פשוטות, מספר העניים בקרבנו צונח במהירות. מהנתונים האחרונים של הבנק העולמי, עולה כי בשנת 2011 רק 14% מאוכלוסיית העולם חיו בעוני "קיצוני", לעומת 35% בשנת 1993. השיפור בתנאים ברחבי תבל נמשך, ובשנת 2015, כשמדינות האו"ם הציבו לעצמן 17 "מטרות פיתוח בר קיימא" חדשות, הראשונה ברשימה הייתה להכחיד סופית את העוני הקיצוני עד שנת 2030. בשורות טובות דומות נשמעו מלשכת מפקד האוכלוסין האמריקנית, בנוגע לנתוני העוני שם.

אם נדמה לכם שזה לא הגיוני, אתם לא לבד. לדברי קריסטוף, 95% מהאמריקנים משוכנעים כי מצב העוני מחמיר, והם חולקים את התפישה הזו עם רוב תושבי המדינות המפותחות. קריסטוף עצמו אינו סוג של פוליאנה, ובמשך שנים רבות נהג להצביע על תחלואים חברתיים, כלכליים ופוליטיים שפגעו במקומות העניים ביותר בעולם. והתחושה שלו כי שינויים מרחיקי לכת עתידים להתרחש נשמעת משכנעת במיוחד, בהתחשב בעובדה שהוא נוהג להתמקד בשיפור התנאים עבור מי שנמצאים בתחתית. ואכן, יש בטור שלו נימה של בהילות, בהתחשב בכך שאת המטרה לשים קץ לעוני הקיצוני יהיה קשה הרבה יותר להגשים נוכח תחושה רווחת שמדובר במטרה חסרת סיכוי.

לאור זאת, ניתן לשאול מה זה בדיוק עוני, אותו עוני שאנחנו משוכנעים שביכולתנו למחות, לפחות בצורתו ה"קיצונית". ההתמודדות עם העוני מעלה מגוון של שאלות "מושגיות ומעשיות" שמולן גם אנשי מקצוע קובעי מדיניות נזקקים מדי פעם להדרכה, כפי שד"ר מונה מוואפי (Mowafi)  וד"ר מרוואן חוואג'ה (Khawaja) מציינים, במאמר קצר שכותרתו הפשוטה היא "עוני", בגיליון 2005 של כתב העת Journal of Epidemiology & Community Health . מוואפי וחוואג'ה מוותרים על הנתונים הסטטיסטיים והטבלאות הרגילות כדי לספק להדיוטות את מילון בסיסי (הרחוק מלהיות פשטני) של המונחים המרכזיים המעצבים את המחקר ואת המדיניות הנוכחית בנוגע לעוני.

הם מתחילים ב"עוני כלכלי", מושג שנדמה מיותר, למרות ההבדל המשמעותי בינו לבין עוני "אנושי", ועל כך בהמשך. למעשה, כלכלת העוני לבדה מספקת מורכבות עצומה, המתחילה בהבדל החשוב כל כך בין מדדים או "קווים" "מוחלטים" ו"יחסיים". כך קובע היום הבנק העולמי את קו העוני המוחלט  שלו ב-1.9 דולר אמריקני ליום. במילים פשוטות, זוהי רמת ההכנסה שמתחתה משק בית מן השורה במדינות העניות ביותר בעולם נכלל תחת הגדרת העוני ה"קיצוני". להבדיל, קו העוני הפדרלי בארה"ב עומד היום על כ-32.5 דולר ליום ליחיד.

על אף שברור כי מדובר במדדים יחסיים תלויי הקשר, שני הקווים האלה "מוחלטים", משום שהם מזהים את רמת ההכנסה הנדרשת על מנת למלא את הצרכים החומריים הבסיסיים. "בסיסיים" פירושו כאן לא רק השלישייה הקבועה, מזון, מלבוש ומעון (נקי), אלא גם מי שתייה נקיים, טיפול רפואי בסיסי והשכלה בסיסית. דרך אחת שבה ניתן לצקת יותר משמעות במושגים מופשטים יחסית כאלה, היא אולי לשאול את עצמנו על מה היינו נאלצים לוותר על מנת להתקיים ברמת חיים דומה לזו, ואז לחשוב על מאות מיליוני אנשים בעולם שעדיין מנסים להגיע לרמת קיום כזו.

ניסויים מחשבתיים כזה הם אמנם פרובוקטיביים, אבל אפילו הם לא מתמודדים עם מלוא ה"יחסיות" של מושג העוני. קודם כל, ההקשרים הכלכליים נבדלים זה מזה לא רק במחיריהם של מצרכים. קווי עוני היחסיים יותר (אך עדיין כלכליים) משקפים גם את הגורמים המקומיים ה"דינמיים" כמו "פגיעות" של משק בית נתון או מחסור "כרוני" או "תורשתי", ואת "עומקו" של "פער העוני" שבו הוא מצוי, כלומר מה נדרש על מנת לחלץ אותו ממעמד זה.

אבל מדדים של עוני יחסי מנסים קודם כל להגדיר את מה שאדם סמית' בעצמו זיהה (ב"עושר העמים") כגורם ש"על פי מנהג המדינה הוא לא ראוי שבני אדם, אפילו מן המעמד הנמוך ביותר, יחיו בלעדיו". כלומר, מעבר למילוי הצרכים החומריים והתנאים הכלכליים המייצרים צורך עז, למגר את העוני הקיצוני פירושו בסופו של דבר להבטיח שכל אדם או משק בית יוכלו לחיות בתנאים הנחשבים ראויים או מתאימים, או במילה אחת, "אנושיים". זהו בכל אופן הטיעון שמציגים בהרחבה מאז שנות התשעים המוקדמות הכלכלן אמרטייה סֶן והפילוסופית מרתה נוסבאום, ב"גישת היכולות" לפיתוח בינלאומי. סן ונוסבאום שניהם טוענים כי על מנת לשים קץ לעוני, המדיניות הציבורית חייבת לספק הרבה יותר ממשאבים כלכליים, ובכלל זה חרויות חברתיות ופוליטיות, הנחוצות על מנת להגשים מגוון שלם של יכולות אנושיות, או "תפקודים ראויים להערכה", כפי שכתב סן במאמרו משנת 1994, “Well-Being, Capability and Public Policy.” נוסבאום מצדה מדגישה את השאלות שמעלה גישה כזו בפני קובעי המדיניות, ובעיקר בכל הקשור למצבן של נשים מאחר שעיקר נטל העוני האנושי מונח על כתפי נשים, ולא גברים, גם בעולם "המפותח". במאמרה משת 2002,  “Capabilities and Social Justice”, היא טוענת כי לקובעי מדיניות ישנה חובה מוסרית לשאול לא "כמה משאבים [האישה הזו] צריכה כדי להתקיים?" אלא "מה היא בעצם מסוגלת לעשות ולהיות?". ואכן, כפי שמציינים מוואפי וחוואג'ה, נוסבאום האשימה את סן שלא התעקש על הגדרה של יכולות ספציפיות, וגם לא קרא לממשלות לתמוך בהן, כפי שהכרחי, באמצעים מעשיים החל ב"חיים" (כלומר, מניעה של מוות בטרם עת) ועד "שליטה עצמית בסביבה".

סקירה מהירה של רשימת "17 מטרות הפיתוח הבר קיימא" שקיבל לאחרונה האו"ם מגלה השפעה ניכרת של גישת היכולות. שתי המטרות הראשונות ברשימה הן "לא עוד עוני" ו"לא עוד רעב". שתיהן מוגדרות במונחים כלכליים מוחלטים. אבל בהמשך נמצא, למשל, "שוויון מגדרי" (מטרה מס' 5), "ערים וקהילות בנות קיימא" (11) ו"שלום, צדק ומוסדות חזקים" (16). יש מי שיראו ברשימה הזו חזון הגובל באופטימיות אוטופית. אבל מי יודע אילו הנחות פסימיות עלולות להתפוגג אם רק נוכל בקרוב להביט סביב ולגלות שאין יותר עניים (מאוד).

מקורות:

Poverty, M. Mowafi and M. Khawaja, Journal of Epidemiology and Community Health (1979-), Vol. 59, No. 4 (Apr., 2005), pp. 260-264, BMJWELL-BEING, CAPABILITY AND PUBLIC POLICY, Amartya K. Sen, Giornale degli Economisti e Annali di Economia, Nuova Serie, Anno 53, No. 7/9, POVERTÀ: ANALISI E POLITICHE (Luglio-Settembre 1994), pp. 333-347, EGEA SpACapabilities and Social Justice, Martha Nussbaum, International Studies Review, Vol. 4, No. 2, International Relations and the New Inequality (Summer, 2002), pp. 123-135, Wiley on behalf of The International Studies Association

סטיוארט פטרסון (Patterson) הוא פרופסור חבר למדעי הרוח ב-Shimer College, ומלמד היסטוריה חברתית ותרבותית של ארצות הברית.

הקטע המקורי הופיע באתר JSTOR Daily, כאן.

תורגם במיוחד לאלכסון על ידי דפנה לוי

תמונה ראשית: מתוך "עניים אומרי תודה", הנרי אוסאווה טאנר, Henry Ossawa Tanner, שחי בשנים 1859-1937. תצלום: Athenaeum.

מחשבה זו התפרסמה באלכסון ב על־ידי סטיוארט פטרסון, JSTOR Daily.

תגובות פייסבוק