סיפורי ידיים

למה אנחנו מדברים עם הידיים? מדוע אנחנו משתפים אותן בפעולת הדיבור? השאלה עתיקה, ודומה שיש הסכמה: מדובר בתופעה אנושית כללית. אמנם עמים שונים אוהבים לייחס לעצמם או לאחרים שימוש בידיים בעת הדיבור, לטוב או לרע, להביט בהומור או בלעג קל על השכנים המנופפים בידיהם בצורה זו או אחרת כשהם רוצים להתבטא, אבל לא נסתכן אם נאמר שאין עם או קבוצה אנושית שמקפידים לא להניד אצבע ולא להזיז זרוע בשעת הדיבור.

קיקרו, מגדולי הנואמים בכל הזמנים, ממליץ לנואם להשתמש בזרועותיו, לעשות תנועות גדולות כאשר הוא מדבר בעוצמה, מביע רעיונות חזקים ועמדות נחרצות

לא מזמן נדרש לשאלה עמנואל לוין בכתב העת הצרפתי "Philosophie". לוין ערך טיול קטן בכתביהם של הוגי דעות מהתקופה הרומית ועד ימינו, ומכל מה שהוא מביא עולה שאנחנו מדברים אם הידיים כי הן משמשות אותנו, כי אנחנו זקוקים להן. הידיים, כידוע, אינן משמשות רק להפעלת מכשירים, לאחיזה בחפצים או לנגיעה בעולם או בזולת. קיקרו דיבר על "צחות הדיבור של הגוף", ובבואו לתת עצות לנואמים, הבדיל בין אצבעות ובין זרועות. בעוד שהאצבעות בעיני קיקרו, מגדולי הנואמים בכל הזמנים, מבטאות טרגיות, וככל הנראה בהילות ולחץ, הוא ממליץ לנואם להשתמש בזרועותיו, לעשות תנועות גדולות כאשר הוא מדבר בעוצמה, מביע רעיונות חזקים ועמדות נחרצות. אם, לעומת זאת, הוא עובר לנימה רכה יותר, מוטב לנואם להשיב אליו את זרועותיו, ואולי לתת ליד לומר את המלה האחרונה.

לגישתו התועלתנית של קיקרו יש חסידים רבים גם כיום. איננו צריכים  להזכיר שמות כדי לראות לנגד עינינו זרועות מושטות אל האינסוף, אל העתיד, אל הנצח הרטורי בעת נאומים של מנהיגים פוליטיים או השואפים לעמדה פוליטית ברמה הלאומית. אך עם חלוף המאות, הוגים שאלו את עצמם מה בנו דורש הפעלה של הזרועות, הידיים והאצבעות.

למשל, מוריס מרלו-פונטי, איש המאה העשרים, אומר שהמשמעות מגולמת במחוות הגוף, וכי הריקוד של ידינו מסגיר את המתרחש בתוכנו, אך מעבר למלים. הגוף מבטא את רגשותינו: החיוך, הפנים המתרחבות ושמחת המחוות מכילים לדעתו את קצב הפעולות שלנו, את שמחת היותנו. מכלול התנועות שלנו מביע את מצבנו בעולם. נראה שמשמעות הדבר היא שכשנואם מנופף בזרועותיו במרץ הוא מבטא רצון, אפילו רצון נואש, להיאחז בעולם, לקנות לעצמו מקום ונחלה. ולעתים, הנפות הידיים הללו עשויות להזכיר לאחדים מאיתנו תנועות של אדם המנסה לא לטבוע. אכן, קונדיאק , פילוסוף צרפתי בן המאה ה-18, סבר שהידיים מביעות את הצרכים שלנו, ושהשימוש בהן הוא פעולה של תקשורת על העולם. מחוות מאפשרות לנו לדבר באורח מקוצר, הוא אומר, שכן מחווה מוכרת אחת שקולה למשפט ארוך. אכן, יש לנו צורך להיות מובנים, ואנחנו משתמשים לשם כך בכל הכלים שבידינו, בידינו ממש.

תנועות הידיים מתרגמות את הדימוי שאנחנו רוצים ליצור לעצמנו בפני הקבוצה ובמסגרתה: לדבר עם הידיים פירושו למצוא את מקומי בעולם

מקום מיוחד בקרב ההוגים שעסקו בהתנהגות שלנו בחברה שמור לסוציולוג האמריקני ארווינג גופמן. לפחות בעבודתו המוקדמת, גופמן פיתח מאוד את הרעיון לפיו באינטראקציות החברתיות שלנו, אנחנו שחקנים בהצגה. ושחקן תאטרון לגיטימי אינו מדקלם טקסט ותו-לא. לבושו, תנוחותיו, תנועותיו, נימת קולו, ההפסקות בדיבור, הנשימה, כולם נוטלים חלק בביצוע הבימתי שלו. כך אנחנו, בכל מגע חברתי, בכל שיחה, בכל הופעה שלנו בפני הזולת, בשניים או במסגרת קבוצה. גופמן סבר שמחוות הגופות, ובכללן תנועות הידיים, הן חלק מ"דיאלקט גופני", ושההבנה המשותפת המתקיימת בין דובריו של דיאלקט הגופני היא ממש סיבה לכנות את הדוברים בשם "חברה". המחוות שלנו הן קוד. אבל מה הן מבטאות? גופמן עמד על כך שהמחוות אינן הד או שכפול של מה שאנחנו אומרים. התובנה שלו הייתה שהמחוות שלנו, ובכלל תנועות הידיים, מתרגמות את הדימוי שאנחנו רוצים ליצור לעצמנו בפני הקבוצה ובמסגרתה: לדבר עם הידיים פירושו למצוא את מקומי בעולם.

וכך, במעבר קצר ולא מחייב, בין תועלת וסיבות מובנות, בין בחירה מושכלת במחוות מסוימות ובין הבעה שהיא על-כורחנו, שאלה ה"למה" נותרה במקומה. איננו יודעים מדוע אנחנו מדברים עם הידיים. בעיניי, זה בסדר גמור. שאלות של "למה" אינן מבטיחות הרבה, ולרוב יש יותר עניין, תועלת ותובנות בשאלות של "מה"  ושל "איך". מה אנחנו אומרים כשאנחנו משתמשים בידיים? איך אנחנו עושים זאת? אלו שאלות המעסיקות חוקרים בשורה לא קטנה של תחומים, מסוציולוגיה ואנתרופולוגיה, דרך פסיכולוגיה ורטוריקה וכלה בבלשנות. בעידן התיעוד המסיבי והפיקוח של "האח הגדול", יש אפילו מי שעוסקים בניתוח של קטעי וידאו כדי לנסות למפות את מחוות הידיים והגוף בכלל. ולגזור מכך מסקנות באשר להתנהגות הצפויה של המצולמים.

כולנו זוכרים קרובים מבוגרים, שרכשו את השפה העברית מאוחר בחייהם, מניפים זרועות, דופקים באגרופים על שולחנות וגם מאיימים לתלוש את שיערם בשעת ויכוח אידיאולוגי

על הדעת עולות תנועות הידיים גם כפיצוי על קושי להתבטא עד תום במלים. בחברה שבה ויכוחים מגיעים לטונים רמים ומחלוקות גורמות לתפיחתם של עורקי הצוואר, כולנו זוכרים קרובים מבוגרים, שרכשו את השפה העברית מאוחר בחייהם, מניפים זרועות, דופקים באגרופים על שולחנות וגם מאיימים לתלוש את שיערם בשעת ויכוח אידיאולוגי. במבט לאחור מתעוררת גם חמלה: אולי פשוט חסרו להם מלים. הימים ההם לא לגמרי חלפו.

תרגיל מעניין שבוודאי זמין לנו מול המסך הוא לבטל את הקול של השידור שמולנו, ולהביט רק במחוות, בתנועות הידיים, במיקוד העיניים, במנח הגוף, בהבעות הפנים. אם הפילוסופים והסוציולוגים למיניהם צודקים, נוכל לראות כך את הצרכים הבוערים של הדוברים, את המקום שהם מבקשים לעצמם בעולם, את מה שמסתתר בלבם מאחורי המלים – והרי המלים הן לא פעם מוצר שאפשר לקנות בכסף העובר לידי יועצי תדמית ומקדמי מכירות שכירי-חרב. יתכן שכצופים בתאטרון, נוכל לדעת יותר על השחקנים, על המחזה ועל הטרגי-קומדיות הממלאות את החלל שאנו שותפים לו אם נוותר לרגע על המלים ונעקוב אחר ידיהם של מי שמבקשים מאיתנו בקול עמוק או בקול ניחר, בחום או בבהילות, בשכנוע עצמי עמוק מתורגל היטב או בספונטניות קנויה – להקשיב להם, להקשיב לדבריהם, למה שהם רוצים לומר לנו.

תמונה ראשית: ידיים ותפוז באוויר. תצלום: טארה מור, אימג'בנק / גטי ישראל