עברית של כווולנו

בכל פעם שאני יוצאת לרחוב פונים אלי בלשון זכר. זה קורה עשרות פעמים ביום ואולי יותר, והאמת היא שכך זה היה מאז ומתמיד. גם בבית – כשאני מטלפנת לשירות לקוחות, כשאני ממתינה על הקו ושומעת לוּפּ מוקלט של ״שיחתךָ חשובה לנו״ כאלה. זה לא שאני נראית גברית במיוחד, לפחות לא על פי אמות המידה הנפוצות בחברתנו, וגם הקול שלי אינו עמוק במיוחד. במילים אחרות: איש אינו מתבלבל כאן. במרחב הציבורי מעדיפים לפנות אלי בלשון זכר מתוך שילוב של עצלות, התנשאות וחוסר התחשבות.

הזלזול מסתתר כמובן תחת כסות דקדוקית. כשאנחנו מסתובבות ברחוב, קוראות עיתונים, ממלאות טפסים, פותחות אתרי אינטרנט או מאזינות להודעות מוקלטות, אנחנו אמורות לזכור שמשפטים כמו ״הקש את הקוד״ או ״אנא המתן ותיענה״ מנוסחים כך כי ״זו דרכה של העברית״, כפי שנכתב לאחרונה באתר האקדמיה ללשון, ברשומה שנועדה להזים את השמועה (כך נטען שם) שלפיה ״החליטה האקדמיה שבמקרים שיש רוב נשי יש לנקוט לשון נקבה״. אבל לא, חלילה. אין לנו מין סתמי ומזה דורות ועידנים צורת הזכר ממלאת את מקומו, ״והמגמה ההיסטורית היא ביטול צורות הנקבה מפני צורות הזכר, ולא להפך״.

הסתמיות-הזכרית הזו, הממלאת שלטים, טפסים, ספרי לימוד, תכנים בתקשורת ועוד ועוד – ומעוררת תחושה של התעלמות והדרה מנשים – אינה נובעת מהקפדה על עברית תקנית

שמנו לב. אלא שמחוץ לספרי הדקדוק לשפה יש הרי תפקיד חברתי חשוב, ומאחר ששפתנו העברית היא שפה ממוגדרת מאוד, היא מסוגלת בקלות לקדם מגדר אחד ולדחוק אחר לשוליים. כשהטיות כמו ״הבטנה״ או ״תתמוגגנה״ מפנות את המקום ל״הביטו״ ו״יתמוגגו״, יש בזה חן, איזו התמזגות קומפקטית של מינים דקדוקיים. כאן ברור שהפנייה מופנית לכווולללם, ויש בה משהו קליל, כמו לפנות מהארון חפצים שכבר אין להם שימוש. גם נגד מינים דקדוקיים של שמות עצם אין לי טענות. מבחינתי ״רחם״ יכול להישאר זכר, ״שמש״ רשאית להציג את עצמה כגם-וגם, ו״שדה״? שיהפוך את מינה/ו כרצונה/ו, ברוך הבא.

לעומת זאת, הסתמיות-הזכרית הזו, הממלאת שלטים, טפסים, ספרי לימוד, תכנים בתקשורת ועוד ועוד – ומעוררת תחושה של התעלמות והדרה מנשים – אינה נובעת מהקפדה על עברית תקנית. היא מוקפת בים מבעבע של שגיאות, צורמות או מצחיקות ומעברים תכופים ממשלב גבוה לדיבוּריות של רחוב. הייתי רוצה לחשוב שלטים כמו ״אנא אל תניח נעליים על המושב״ (שנפוץ באוטובוסים, למשל) אינם טורחים לפנות אלי, מתוך הבנה שגבירה מעודנת אפילו לא תחלום להתנהג בגסות כזו. לעומת זאת, אני מקווה שלמנסחי הבקשה לסמן וי ליד ״דרג את שביעות הרצון שלך״ ברור שאני לא יכולה להיות שבעת רצון כשמתעלמים ממני. עצלות וזלזול, זה הכול. כי קל מאוד לכתוב ״נא לא להניח...״ או ״הסכמה לתנאים״ והרי כדי לפנות לציבור ב״נא להמתין״ אין צורך ביכולות מילוליות או אינטלקטואליות גדולות יותר מהניסוח ״אנא המתן״.

מחקרים מוכיחים כי תלמידות מצליחות יותר במתמטיקה ובמקצועות מדעיים כשהשאלות במבחן מנוסחות בלשון נקבה. כשהדיבור מופנה גם אלינו, קל לנו כנראה יותר לדמיין את עצמנו כחלק מהמרחב הזה

עצלות וזלזול, כאמור, וגם מיזוגיניה. אחרת קשה להסביר את הבהלה שאחזה בצה״ל כשהוצע שיעשה שימוש בעברית רב-מגדרית, בהלה שהובילה להכרזה רשמית כי בצה״ל נשמעים לאקדמיה, ולתגובות כמו ״השפיות ניצחה״. שפיות? האם זו מילה נרדפת חדשה לעלבון העמוק שחשים גברים כשפונים אליהם בלשון נקבה? או דרך עקיפה לבטא את החשש מפני דיבור רב-מגדרי שיפתח אפשרויות רב-מגדריות גם במציאות?

שלא במפתיע, מחקרים מוכיחים כי תלמידות מצליחות יותר במתמטיקה ובמקצועות מדעיים כשהשאלות במבחן מנוסחות בלשון נקבה. כשהדיבור מופנה גם אלינו, קל לנו כנראה יותר לדמיין את עצמנו כחלק מהמרחב הזה. הצורך האמיתי בהנכחה מכבדת יותר של נשים בעברית הביא לשפע הפתרונות המאולתרים – לוכנסים, נקודות, כפילויות וצורות אנדרוגיניות כמו ״אתןם״ ו״מוזמנותים״. זו התחלה נאה, שבוודאי תוביל, גם אם באיטיות, למהפכה משמעותית יותר. בגדר צעד קטן לאישה, צעד גדול לחברה שוויונית.

תמונה ראשית: ואיפה את נמצאת? תצלום: zeevveez