על אושר וכישלונות אחרים

הנה אני, עומד מחוץ לבית הקפה האהוב עליי. והנה דבורה. דבורה מצחיקה ושמנה. היא מזמזמת, שיכורה, נלהבת, בין שתי ערוגות פרחים. אלו הימים הראשונים של האביב, הכול שטוף באור השמש, הכול חמים. והנה הדבורה. היא כל כך שוצפת באושר נוכח כל הדברים שלפניה, עד שהיא בקושי מסוגלת להתאפק.

בהתחלה, אני לא שם לב אליה. אני מהרהר בדברים חשובים ביותר. בעולם, בכלכלה וכולֵי וכולֵי. ואז אני רואה אותה, ואני מצחקק. ואני גם מחייך. משהו קורה. ואני מרגיש אושר עילאי. הדבורה השמנה והמגוחכת הזאת, מזמזת לה מפה לשם, שיכורה מפרחים, הדבורה הזאת גורמת לי לאושר. מה לכל הרוחות דפוק אצלי?

ותחשבו: מה למדתי על אושר בחיים הקטנים האלו? הייתי על סף המוות וניצלתי. בחיים אחרים, לפני שכמעט מתתי, כשהפתעתי את כולם בכך שנותרתי בחיים, הייתי חושב... נו, לא הייתי חושב כלום על הדבורה. הייתי מביט בעצמי ואומר: תראו את הלוזר הדפוק הזה! עומד לו ומחייך לדבורה!

כלומר, פעם הייתי מתעלם ממחשבות מהסוג הזה, קובע שהן לא יותר מרגשנות מטופשת. דבורה! אושר! לא פחות! נו באמת! הרי אושר זה דירת לופט, זוגיות, צעצועים, מכוניות וכו'.

ובכל זאת, לא הייתי מבחין שכמו רוב האנשים, גם אני רדפתי אחר אושר, ונחלתי כישלון חרוץ בניסיון להשיגו. תמיד בריצה, תמיד במרוץ, עוד ועוד, מהר יותר, מהר יותר. חפצים יקרים, פרצופים יפים, גביעים נוצצים. ויחד עם זאת, הייתי אומלל, אכזרי ובסך הכול אדם די נורא. לא כך מוצאים אושר, נכון? אבל למה לא? האם חשבתם על זה?

הסיבה פשוטה. זה לא רק שתמיד יש משהו יותר נוצץ ופרצוף עוד יותר יפה. זה לא רק שהם גורמים לנו להשוות את עצמנו לאחרים. אלא שכל הדברים האלו מבוססים בהכרח על השוואה. יותר יפה. יותר נוצץ. יותר מהר, יותר גדול, יותר חזק. במובן הזה, אושר כזה הוא תמיד אשליה. מדובר בדברים שאנשים אחרים רוצים...כי אנשים אחרים רוצים אותם.. במעגל אינסופי של שטחיות, תחרות, כיבוש וחוזר חלילה.

כלומר: לעולם לא נהיה מאושרים, כי בדרך הזאת אנחנו משיגים לא יותר מהקלה זמנית, מסיפוק רגעי, מטשטוש חושים.

והנה האני החדש, שמצליח להגיע לאושר, בלי אפילו לנסות. והנה האני הישן, שנכשל בכך באורח מביש – ורודף אחר האושר בזעף, בייאוש. והכול בגלל דבורה שמנמנה. מצחיק, לא?

היום אני חכם מספיק כדי להיות מטופש. קודם לכן חשבתי: חוכמה היא עסק מסובך, מבוגר, רציני.

אז זהו, שלא. החוכמה היא לשמוט את כל הדברים האלו, ולראות מה היא האמת.

ובכן, מה היא האמת ביחס לדבורה ולאושר?

אתם עשויים לומר: הדבורה אינה מאושרת. לדבורה אין רגשות. הדבורה בסך הכול... מתנהלת כדבורה. היא עושה מה שדבורים עושות, יונקת צוף, מפזרת אבקה של אבקנים וכן הלאה. ואני בהחלט לא דבורה. אני יצור אנושי, מורכב, אינסופי, יש בי ריבוי של דמויות והיבטים וכן הלאה.

האם אתם באמת כל כך שונים מהדבורה? לא נראה לי. בואו נחשוב על זה. הנה אתם, חיים את החיים הקטנים שלכם, בדיוק כמוני, רודפים אחר כמה דברים. אנחנו יכולים לסכם את כולם במלה אחת: אהבה. כל הדברים הם תחליפים לאהבה.

ומה היא אהבה?

אחרי מה רודפת הדבורה? אתם יכולים לאמץ את נקודת המבט הכאילו מדעית-אבולוציונית ולומר: הדבורה פשוט עושה מה שדבורים התפתחו לעשות. אבל יש דרך אמיתית יותר לראות את הדברים. הדבורה כאן, לעונה או שתיים. והיא גם כאן כדי לתת חיים לעולם. זוהי אהבה, נכון? וכשהיא עושה כך, היא נרגשת. היא מזמזמת, היא מעופפת, היא מסתובבת, היא מתהפכת באוויר, שיכורה לגמרי.

וכך הדבורה סוף-סוף מרגישה בבית בעולם.

העובדה שהיא לא "מאושרת" במובן שלנו היא בדיוק העניין. בדיוק כיוון שהאושר הזה, כפי שכבר ראינו, הוא לעתים קרובות שקרי. ה"אושר" של הדבורה הוא לא הקלה של חרדה מנטלית וכו', מה שאנחנו טועים לחשוב שהוא אושר אמיתי. מדובר פשוט בהתרגשות של ההימצאות שם, באביב, תוך מתן חיים לפרחים. מדובר בלהיות בבית בעולם הקטן שלה. מדובר באהבה, במובן אמיתי ועמוק.

גם מבחינתנו, אושר אמיתי הוא בדיוק זה. לשמוט את כל המושגים והרעיונות שאנחנו מניחים ש"יגרמו לנו לאושר" – כשהאושר האמיתי מתחיל בוויתור על עצמם החשיבה הזאת. אז אנחנו פתוחים לאהבה. דרך אגב: זאת גם הסיבה שהאהבה מוצאת אותנו בדיוק כשאנחנו מפסיקים לחפש אותה.

וכעת אנחנו מגיעים לעניין המרכזי. מדוע אני מאושר, פשוט מלעמוד כך, בעוד הדבורה מזמזמת סביבי, שיכורה מהפרחים? אני מאושר כי הדבורה מסופקת.

אושר הוא תהודה. אני נותן חיים לחיים. אתם מרגישים את הסיפוק שלי. זה כל מה שאני מרגיש, כשאני עומד כך ליד הדבורה: את הסיפוק שלה, את המימוש של מטרת חייה. ובסיפוק הזה, אני קולט נצנוץ קטן של אושר. ואני שם, ממש בבית, במעגל הגדול הזה של הקיום, ואני עד ללידה, לחיים שניתנים ללא תמורה. אני עד לאהבה. אני מרגיש את הזכות העצומה הזאת של החיים. ולבי נפתח. כיצד יתכן אחרת?

חיים הניתנים לחיים הם מימוש וסיפוק. והדבר מעניק לכל צורת חיים העדה לכך מתנה של אושר.

האם זה נשמע הגיוני? אם כן, אושר הוא מעין אמפתיה, או תהליך אמפתי. אני מרגיש את הסיפוק והמימוש שלכם. הלב שלכם פועם בכף ידי. ואז, ורק אז, אני מאושר. האושר שלי הוא להרגיש את המימוש והסיפוק הפוער את לבכם כשהייעוד שלכם מתממש. בדיוק כמו הדבורה המעניקה חיים לפרחים באביב.

לכן אין לנו אפשרות למצוא אושר בדברים מתים. לכן איננו מוצאים בהם אושר וגם לא נמצא. רק בדבר חי. בדבר שיכול להעניק חיים לחיים, במעגל הגדול והנצחי של הקיום.

ולכן מצאתי יותר אושר בדבורה קטנה מאשר בכל הדברים שהיו לי אי-פעם.

עומייר חק הוא הוגה דעות, פרשן, בלוגר ודמות ציבורית, המרבה לכתוב על כלכלה, חברה, עסקים, חדשנות ותרבות עכשווית. הוא מחברם של ספרים אחדים ומחלק את זמנו בין לונדון וניו יורק.

תורגם במיוחד לאלכסון על ידי אדם הררי

תמונה ראשית: דבורה. תצלום: מאט קווין, unsplash.com

מחשבה זו התפרסמה באלכסון ב על־ידי עומייר חק.

תגובות פייסבוק

> הוספת תגובה

4 תגובות על על אושר וכישלונות אחרים