מחשבות רעות גורמות למחלות? תחשבו על זה שוב
X זמן קריאה משוער: 4 דקות
האמונה שמחלות יכולות להיות פסיכוסומאטיות או לנבוע ממקור נפשי הייתה תמיד בעלת כוח משיכה גדול ושלהבה את דמיונם של רופאים וסופרים כאחד. לתפיסה הזאת קיימות דוגמאות למכביר: החל במסמכים רפואיים שהותיר הרופא האישי של משפחת טיודור (Tudors) המלכותית במאה ה-16 באנגליה, דרך המחזה "החולה המדומה" (1673) של מולייר, וכלה בתיאורי תופעת ה"היסטריה" הנרגשים שכתב הנוירולוג הצרפתי שארקו (Jean-Martin Charcot) יחד עם עמיתיו בבית החולים Salpêtrière , בפריז של המאה ה-19. מעל לכל אי אפשר שלא לציין את כתבי המאה ה-20 של זיגמונד פרויד, שהיה תלמידו של שארקו. דמויות ספרותיות שחלו עקב מחשבות אכלסו לא מעט את ז'אנר הספרות הגותי, כמו למשל אצל הסופר הנרי ג'יימס שאחותו אליס אובחנה כ"היסטרית".
תחיה מחודשת של מושג ההיסטריה, המכונה כיום הפרעה קונברסיבית ( Conversion disorder), מאובחנת תדיר על ידי רופאים, ומקובלת גם על המטופלים. דוגמא לכך אפשר למצוא אצל הסופרת סירי הוסטווד (Hustvedt) שתיארה בספר זיכרונות שכתבה (The Shaking Woman ,2010), כיצד הלחץ הפסיכולוגי שבו הייתה שרויה, התבטא בשיתוק פיזיולוגי עמוק.
עלול להיראות בלתי מתקבל על הדעת לאמץ גישה ספקנית כלפי רעיון תרבותי ורפואי מבוסס כל כך. המחקר שלי טוען כי מתן הסבר פסיכולוגי למצב פיזיולוגי עלול להיות מסוכן. הסברים כאלו עשויים לכלול מספר לא מבוטל של רעיונות מבלבלים, נימוקים פגומים, ובעיות מתודולוגיות יסודיות שלא פעם מעוררים לעג בתביעתם להיתפס כ"מדעיים". הסברים כאלו גולשים בטבעית לחלל שנוצר בהעדר הסבר מדעי לתופעה, ומחזקים בעזרת עלילות מאגיות את האמונה הדתית שיד אלוהים בדבר. הם כוללים דעות קדומות על אנשים ועל האופן שבו הם חווים חולי ומרפא.
עם זאת, הטענה כי תחלואה פיזיולוגית נובעת מלחץ פסיכולוגי נפוצה מאוד הן בתקשורת הפופולארית והן בספרות הרפואית. להלן כמה דוגמאות: נגעים בעור, מיגרנה, כאבי מחזור, סרטן, טרשת, צרעת, מחלת ליים, פרקינסון, סוכרת, דלקת קרום המוח, כאבי ראש, כאבי בטן, בעיות פוריות ובעיות גדילה, בעיות בדרכי העיכול, בעיות במערכת החיסונית, עייפות, תת פעילות של בלוטת התריס, בעיות בכלי הדם והלב, שפעת והתקררות קלה. הרשימה השופעת הזו של תופעות שכביכול נגרמו בעקבות לחץ נפשי, דיה לעורר סימני שאלה מחקריים.
לצערנו בעיות, חרדה, ותסכול שכיחות בכל אחד משלבי החיים כך שהימצאותם בסמוך להתפרצות מחלה אינה מוכיחה דבר
יש כאן טעות לוגית בהסבר הסיבתי שהרי אירועים ותנאים מלחיצים מצויים סביבנו כל הזמן. הפסיכיאטר הבריטי אליוט סלייטר (Slater) הבין זאת כבר ב-1965 ואמר " לצערנו בעיות, חרדה, ותסכול שכיחות בכל אחד משלבי החיים כך שהימצאותם בסמוך להתפרצות מחלה אינה מוכיחה דבר".
יתרה מזאת, זיכרונות מאירועים מלחיצים יכולים להיות בלתי מהימנים, מכיוון שהם מושפעים מהציפיות של החוקרים. אנשים או משפחות שסבלו ממחלות שלא היה להם הסבר ברור, יטו לדמיין קשר סיבתי בין המחלה לאירועי חיים שליליים. כך לדוגמא, מחקר מ- 1960 מצא שמשפחות שיש להם ילד חולה בתסמונת דאון, דיווחו על התרחשותם של יותר "זעזועים" בזמן ההיריון מאשר קבוצת הביקורת. תסמונת דאון היא מחלה תורשתית המתרחשת בזמן ההיריון (למרות שבעת ביצוע המחקר עובדה זו טרם הייתה ידועה). באופן אירוני המשתתפים הבריאים בקבוצת הביקורת של המחקר, נטו לדיווח על פחות סימפטומים פיזיולוגים בהקשר לאירועי חיים שלילים והם העריכו יתר על המידה את יכולתם להתמודד עם המצב המלחיץ. אנשים חולים לעומת זאת נוטים לקשור יתר על המידה בין האירועים המלחיצים לבין מחלותיהם. לא מעט ספרים עוסקים כיום בחיבור בין מצוקה נפשית ותחלואה, כולל ספרה של Donna Jackson Nakazawa משנת 2015, "Childhood Disrupted". נקאזאווה מדווחת על קבוצת ילדים במצוקה ובני משפחתם, שהמרכז האמריקאי לבקרת תחלואה ומניעתה עקב אחר גדילתם לאורך שנים. למחקר היו אמנם כוונות טובות אבל הוא לוקה באותה בעייתיות המבלבלת בין סיבה לתוצאה, ועשויה לשמש ככלי לניגוח הקורבן.
הנטייה לקבל ללא פקפוק את המכניזם המעורפל שבה הנפש כביכול גורמת לתחלואה, משתקפת בשפה שאנו משתמשים לתיאור התופעה: קופסאות שחורות, מתגים, ציר היפותלמוס-פיטויטארי-אדרנל (שאחראי על הפרשה הורמונלית בזמן מתח), כל אלו הם רק דוגמא לכך.
מושגים אלו אומרים מעט מאוד. עדיין חסר הסבר תקף ומאומת כיצד לחץ נפשי יכול לגרום לתחלואה, החל מסרטן וכלה בהצטננות. אחת הפרשנויות לטיעון הזה הוא שאנשים בעלי סוג אישיות מסוים מועדים יותר ללקות במחלות מסוימות. לדוגמא "אישיות מסוג A", מאובחנים כבעלי סבירות גבוהה יותר ללקות במחלות לב. אבל הקשר בין סוג אישיות זה למחלות לב, הוא קשר חלש. לאחרונה זוהו סוגי אישיות נוספים כמועדים ללקות במחלות לב, כולל "אישיות מסוג D" שמכונה גם אישיות "דיכאונית לחוצה".
המשמעות היא שכל תגובה סובייקטיבית של אדם חולה הנתפסת כשלילית על ידי אחרים, עלולה להיחשב כפתולוגית וכגורמת לתחלואה.
סוג אחר של אישיות, אלו "הנמנעים מקונפליקט", אובחנו כבעלי סבירות גבוהה לפתח סרטן שד. בקטגוריה זו נכללות נשים הנמנעות מתחרות, סובלניות רגועות ונמצאות במערכות יחסים הרמוניות. יחד עם זאת, לנשים חולות בסרטן שד שמוגדרות כתוקפניות שאינן נוטות לשתף פעולה, יש סיכוי לשרוד זמן רב יותר מנשים פאסיביות ו"נעימות". אם נקצין השערות אלו אנו עשויים לפגוש נשים מסוג אישיות A שיהיו מוגנות מסרטן שד אך עשויה למות ממחלת לב.
במקום שבו חסר ידע או טיפול רפואי הולם, נכנסים ההסברים שמקורם נפשי ויוצרים פתולוגיזציה של האישיות והאשמה-עצמית.
סוגיה זו מעוררת בעיות אתיות רציניות. האם יהיה נכון לומר לאישה החולה בסרטן שסיכוייה להחלים תלויים בשינוי בהתנהגותה או אישיותה, כשרעיונות אלו טרם אוששו? על אותו משקל, האם אפשר לגרום לאנשים הסובלים ממחלות לב, והם בעלי אישיות מסוג A או אפילו מסוג D-החרד, להאמין שסבלם הנפשי גרם להם נזק בריאותי?
למרות הפיתוי הגדול הצפון בהסבר הפסיכוגני למחלות, והרעיון השכיח שמחשבות עלולות לגרום לתחלואה, זוהי עמדה שאין לה תימוכין במחקר. שימוש בהסברים הרצופים בנימוקים מופרכים עלול לגרום נזק למי שיסתמך עליהם.
AEON Magazine. Published on Alaxon by special permission. For more articles by AEON, follow them on Twitter.
תגובות פייסבוק
8 תגובות על על מחשבות שליליות וחשיבה מאגית
wake up call
מעולה
על הקשר בין תגובות לחץ לפעילות מערכת החיסון ולהתפתחות גרורות סרטניות
http://www.haaretz.co.il/news/science/1.1166796
בניגוד לטענת המחברת, לטיעון שיש קשר בין מצבים נפשיים רגשיים למצבים פיסיולוגיים יש סימוכין רב בספרות המדעית.
בניגוד לפירוש שבחרה מחברת לייחס להבנה זו כאל עוררות האשמה באדם או בחולה על כך שאישיותו היא שגרמה למחלתו, האמת המעצימה היא שהבנת העובדה העמוקה הזו מחזירה את הכוחות (האמיתיים) של האדם והחולה לעצמו על מנת לחולל שינוי בתודעתו ובחייו ולהחלים, ולא חסרות לאורך ההסטוריה הרחוקה והקרובה דוגמאות לאנשים שעברו את התהליך הזה בדיוק והחלימו ממחלות שאפילו הממסד "המדעי" הנוכחי עדיין לא יודע כיצד לסייע להן.
ענבל, מסכים עם כל מילה. וכפי שנאמר על ידי המחברת: "במקום שבו חסר ידע (...) נכנסים ההסברים שמקורם נפשי"
הסימוכין הן נסיבתיים בלבד ואינם מהווים הוכחה חותכת.
"שימוש בהסברים הרצופים בנימוקים מופרכים עלול לגרום נזק למי שיסתמך עליהם"
מומלץ מאוד לפתוח את האינציקלופדיה של הנטורופתית אילנה רוגל ׳על רוח וחומר׳ ולהבין על מקורה הרגשי התנהגותי של כל מחלה ומחלה. דחיקת הרוח, או כל מה שאינו מדיד לצד, אינה אומרת שהדברים לא קיימים. בעולמנו אנו הגיע זמן להתקדם ולעזור למפתח הזיכרון להיפתח.
לנתורופתיה אין כול סימוכין ומומלץ מאוד לא להסתמך על מקור שאין לו כול סמכות
אתה מסתכל עלי?
מתיו הטסוןמה חולף במוחנו כשאנו רואים גוף עירום? ככל שגופו של האדם שמולנו...
X רבע שעה
אמא יש לא רק אחת
קלריסה סבאג-מונטיפיוריאבא, אמא וילדים? האימהוּת משתנה עבור דור חדש של הורים טרנסים וילדיהם. |...
X 17 דקות
סיפורו של הקונקורד
לחברת התוכנה האוסטרלית ״אטלאסיאן״ יש פודקאסט. כמובן. והוא מוקדש, וגם זה לא מפתיע, לעבודת צוות וגם לטכנולוגיות ששינו את העולם, שמו Teamistry ומגישות אותו הבמאית גבריאלה קאופרת׳ווית (Gabriela Cowperthwaite), שסרטיה מוקדשים לנושאים חברתיים מטרידים, ביחד עם העיתונאית ואשת הרדיו נסטאראן טבקולי-פאר (Nastaran Tavakoli-Far).
העונה הרביעית של הפודקאסט מוקדשת למטוס הקונקורד, תחת הכותרת ״בניית המטוס הבלתי אפשרי״.
הקונקורד, מטוס הנוסעים העל קולי, המהיר ביותר בתולדות התעופה האזרחית, היה פיתוח משותף של בריטניה וצרפת, שנולד בשלהי שנות השישים. עלויות התפעול והמיצוב היוקרתי שלו, הפכו את הקונקורד, שחצה את האוקיאנוס האטלנטי והגיע מלונדון לניו יורק בשלוש שעות (במקום כמעט שבע), לתענוג של עשירים ומפורסמים, ובהתאם הוגשו בו קוויאר ושמפניה ולא ארוחות רגילות בחמגשיות. בכל השנים שבהן תופעל הקונקורד יוצרו רק 20 מטוסים כאלה, והוא הושבת סופית בשנת 2003, אחרי 27 שנים באוויר.
תולדותיו של הפלא ההנדסי ואייקון התרבות הפופולרית מסופרות בהרחבה, אגב דילוגים מתבקשים בין מדינות ויבשות ושיחות עם המוני מעורבים בדבר. מומלץ במיוחד הפרק המוקדש לסלבריטאים שאימצו את הקונקורד ככלי התחבורה המועדף עליהם, אף שהפרקים שלפניו, המוקדשים לפתרון הבעיות ההנדסיות הרבות והמפתיעות בדרך לבניית המטוס, מרחיבי אופקים הרבה יותר.