ענווה כלילת יופי

תרגום כמלאכה פואטית: לקחים מתרגום ספרותי מיפנית
X זמן קריאה משוער: 12 דקות

הפילוסוף פלוטינוס, בן המאה השלישית, כתב כי פילוסופיה היא "תנועת החושב לקראת הטוב שאליו הוא שואף". בכתביו המאוחרים התוודה ז'אן-פול סארטר כי "בפילוסופיה חבויה תמיד פרוזה בעמימות המונחים עצמם". בהתייחסו לשירתו של פול ואלרי, כתב מבקר הספרות אמיל אוגוסט שארטייה כי "כל חשיבה מתחילה בשיר". כלומר שבבסיס חשיבתנו מצוי המיתי והפואטי.

ברשימה זו אבקש לטעון כי שלוש התובנות הללו: התנועה לקראת, עמימותו של הנוכח וקדימותו של הפואטי, מאפיינות את עבודתו של המתרגם ורומזות על אפשרות שרטוטה של מתודולוגיית תרגום שאותה אכנה פואטית.

ככל שמונח הוא פשוט יותר ומובן מאליו יותר, כך קשה יותר להעבירו בשלמות משפה אחת לאחרת

כפי שהיטיב להראות במחקריו מבקר הספרות ג'ורג' שטיינר, ככל שמונח הוא פשוט יותר ומובן מאליו יותר, כך קשה יותר להעבירו בשלמות משפה אחת לאחרת. כיצד, למשל, נתרגם את הפועל היפני "מִירוּ" (見る)? האם להתבונן, להסתכל, להשקיף, להבחין או לראות? באותו אופן, כיצד ראוי לתרגם את אחד מהמונחים העתיקים והמרכזיים במחשבת אסיה בכללה – "הוֹ" (法)? האם חוק, תקנה, מנהג, שיטה, תורה או כפי שתורגם לרוב – "דרך"? כיצד ראוי לתרגם את כפל המשמעות המשתקף בשמה של הציפור "הוֹטוֹטוֹגִיסוּ"? האם בהתאם לסימניות שבהן היא נכתבת (時鳥), כלומר "ציפור הזמן", או שמא לפי שמה המקובל – קוקייה?

קוקייה, ציפור, אוסטרליה

קוקייה אוסטרלית: הציפור מדויקת, אבל אין בה סימן למטפורת הזמן. תצלום: JJ Harrison https://www.jjharrison.com.au, ויקיפדיה

באופן טבעי, קשיים אלה מחריפים בעת תרגום שירה. נקרא למשל את השיר הבא מאת המשוררת היפנית מיטסו סוזוקי על אודות בעלה המנוח: "אוכלת אפרסמון/נזכרת באיש/שאהב את הטעם" (柿食へば柿の好きなる人想ふ). כאן ניתן לתרגם את הפועל המסיים 想ふ כ"לזכור" אך גם "להרהר" ואף "לדמיין". האם המשוררת נזכרת בבעלה? האם היא מדמיינת אותו או מהרהרת בו? האם כלל ראוי למתרגם להתעכב על דקויות אלה? האם דין התרגום מחייב את פיצוחן?

ככל שמונח הוא יסודי יותר לתרבות, ככל שהוא שגור בפי אנשיה כמובן מאליו, כך הוא שזור ברשת סבוכה ועדינה של משמעות החורגת מן המילולי

ככל שמונח הוא יסודי יותר לתרבות, ככל שהוא שגור בפי אנשיה כמובן מאליו, כך הוא שזור ברשת סבוכה ועדינה של משמעות החורגת מן המילולי. חשבו למשל על מעגלי הפרשנות הרקומים סביב מילים כ"אמת" ו"אמונה". האם ניתן להצביע על פשר מוסכם להן? ומה מלמד אותנו הריבוי הפרשני סביבן על התכנות תרגומן לשפות אחרות?

נראה כי משום כך תאר שטיינר (כאן בתרגום יוסי מילוא) את מלאכת התרגום ככזאת שמתרחשת במרחב של אי-ודאות וספק מעצם מהותה:

״אין שתי שפות, אין שני דיאלקטים מקומיים בתוך אותה שפה, המזהים, מסמנים או ממפים את עולמם באותה דרך. הזיכרונות המאוחסנים בשפה, [...] היחסים החברתיים שהיא מסדירה [...] כל אלה שונים משפה לשפה, לפעמים שינוי קיצוני. [...] להיות דובר בשפה מסוימת פירושו לאכלס ולזכור תצורת עולם מסוימת. [...] בסופו של חשבון אי אפשר לתרגם שירה או טקסט פילוסופי״.

נריטה מִיצִ'יהִירוֹ (Narita), מבכירי חוקרי התרגום ביפן, שב והדגיש בחיבוריו את בסיס משנתו: תרגום אינו החלפת מסמנים. תרגום אינו חתירה לשקילות מילולית. מהותו של תרגום, טען נריטה, נעוצה במתן פרשנות הנובעת מן המילולי, והפיכת הפרשנות לטקסט העומד בפני עצמו בשפה המארחת. ההנחה כי ניתן לצמצם את עבודת התרגום לכדי טכניקה מתוחכמת של החלפת מסמנים, אינה ממצה את היצירתיות הפרשנית הנדרשת לה. במילותיו של פול ריקר, החריגה מן המילולי הופכת כל תרגום ספרותי ל"הימור קשה ולעיתים אף בלתי אפשרי".

כפי שהראתה ההיסטוריונית ואלרי הניוק (Heniuk), הספק הרב בנוגע להתכנות מעשה התרגום ניכר היטב בעבודתם של ראשוני מתרגמי ספרות יפן למערב. בשנת 1871, בפתח מהדורת תרגומיו לשירת יפן, התוודה ליאון דה רוסני (De Rosny) כי החשש שליווה את עבודתו כמתרגם נעוץ "בסכנה שבהצגת ספרות כה זרה לנו, שהציבור האירופאי לא יוכל לה". דברים דומים כתב באותה שנה המתרגם באזיל הול צ'מברלין (Chamberlain), מראשוני מתרגמי שירת הייקו לאנגלית:

״טעמה שונה במהותו מכל מה ששולט בפרוזה ובשירה האירופאית. [...] תשעים ותשע מאיות מספרות יפן חתומות בפני מי שלא יכול לקוראה במקור. מי שינסה להעניק לאירופאים מושג כלשהו בדבר סגנון הכתיבה של היפנים והאווירה הנפשית בה הם חיים, ייסוג מאוכזב מכמעט כל ספר שבמבט ראשון נראַה היה כי גלומה בו הבטחה של תרגום אפשרי״.

המובחר שבספרות יפן אינו ניתן לתרגום. כשספרות זו נוצקת לתבניתה של שפה זרה, יופייה הייחודי מתפוגג כדיו דהויה הנסחטת מגופה של מדוזה

עוד הראתה הניוק כי בשנת 1896, בפתחו של האוסף "סיפורי השמש העולה", כתבו המתרגמים ריורדן (Riordan) וטקינגי (Takayanagi) כי "המובחר שבספרות יפן אינו ניתן לתרגום. [...] כשספרות זו נוצקת לתבניתה של שפה זרה, יופייה הייחודי מתפוגג כדיו דהויה הנסחטת מגופה של מדוזה".

הר פוג'י

אמרת "הר פוג'י" ולא אמרת אלא קצה קצהו של מה שיש בו עבור היפנים. תצלום: Ningyu He

טענות כוללניות וקולוניאליסטיות אלה עוררו תרעומת מוצדקת בקרב משכילים יפנים רבים. מהבולטים שבהם היה אוֹקַקוּרַה קקוּזוֹ (Okakura), שכתב כך בחיבורו "ספר התה" (שתורגם לעברית על ידי יורם קניוק):

"אימתי יבין המערב, או ינסה להבין, את המזרח? [...] המידע שלכם מבוסס על תרגומים דלים של ספרותינו הכבירה."

אם כן כיצד ראוי לתרגם? כיצד ראוי לנסח את עמדתו של המתרגם ביחס לעמימות ומורכבות המקור? כיצד יש לגשת אל מלאכה הנעשית במרחב הפרוץ של חוסר אפשרות השוואה מילולית וסמלית? אני מציע מתודולוגיה פואטית לתרגום, המבוססת על שלושה לקחים שלמדתי מתוך עבודתי. אלה כמובן אינם ממצים את מורכבות חידת התרגום, אך אני מאמין כי הם יכולים לשמש כהצבעה יעילה אל עבר הלוך הרוח הראוי למבקשים לעסוק במלאכה.

הלקח הראשון הוא מידת הענווה כלפי כתב המקור. ענווה פירושה הכרה במרחק. הכרה זו אינה מעידה על חוסר בקיאות פילולוגית או היעדר מיומנות, אלא מתחייבת מהם: להכיר היטב את שפת המקור פירושו לדעת את מרחקה מן השפה המארחת ואת הזהירות שמרחק זה מחייב. מידת הענווה היא גם מידת הזהירות.

ממידת הענווה כלפי המקור עולה ההכרה כי תרגום הוא לעד פרשנות. ככזה, תרגום הוא יותר בבחינת בבואתו של המתרגם מאשר השתקפותו הצלולה של המקור

ממידת הענווה כלפי המקור עולה ההכרה כי תרגום הוא לעד פרשנות. ככזה, תרגום הוא יותר בבחינת בבואתו של המתרגם מאשר השתקפותו הצלולה של המקור. אמנם נוסח השפה המארחת מחייב בהירות, אך על המתרגם מוטל שלא להבהיר את שנועד להיוותר עמום במקור. כפי שטען פול ריקר, על המתרגם "לאזור אומץ וליטול על עצמו את הבעייתיות המוכרת היטב של הנאמנות והבגידה". לכן, וכפי שטענה חוקרת התרגום מריה טימוצ'קו (Tymoczko), התואר הראוי לתרגום ביחס למקור הוא "דומה" ולא "זהה".

במיוחד באשר לתרגום ספרותי וכתבי שירה, ענווה כלפי כתב המקור באה לידי ביטוי בנכונותו של המתרגם לשמש כמשמר עמימות. כפי שטען הפילוסוף היפני יַנַבּוּ אַקִירַה (Yanabu): "ראשית תרגום במפגש עם מסתורין המקור". כך שבשיאה, עבודת המתרגם אינה רק מקרבת בין עולמות אלא גם מבהירה את מרחקם. המתרגם יודע כי כשם שהוא אמון על מפגש כך הוא אמון על המרחק. במטפיזיקה של מלאכת התרגום, רק מי שמכבד את המרחק יוכל לקרב את קוראיו אל המקור. קרבה אל המקור תלויה בהערכה כנה למרחקנו ממנו. ענוות המתרגם מאפשרת את היצירתיות האחראית שבה כבוד המקור נשמר.

הלקח השני הוא כי תרגום ספרותי תמיד כולל שארית שאינה מושגת. במובן זה, מלאכתו של המתרגם היא תמיד לקראת תרגום. ככל שהמתרגם קולע בתרגומו, כך הוא מבין את שנותר בלתי מושג. ברוח דבריו של פלוטינוס, כי פילוסופיה היא "תנועת החושב לקראת הטוב שאליו הוא שואף", כך המתרגם הוא לעד בדרך; הוא תמיד לקראת.

מעולם לא קראנו "תרגום". קראנו ניסיון לתרגום; כוונה כנה ושאיפה לתרגום. כך שלעבודת התרגום ממד אתי עמוק המושתת על רצון טוב, יושרה אינטלקטואלית והשתדלות, כמו גם על יכולת הכרעה, למרות חוסר ההשגה

במובן זה מעולם לא קראנו "תרגום". קראנו ניסיון לתרגום; כוונה כנה ושאיפה לתרגום. כך שלעבודת התרגום ממד אתי עמוק המושתת על רצון טוב, יושרה אינטלקטואלית והשתדלות, כמו גם על יכולת הכרעה, למרות חוסר ההשגה.

כל התרגומים שבורים וחסרים, אך יש החסרים באופן הולם יותר. זאת מפני שהמתרגם מכיר באפשרות כישלונו. בפרפרזה לדברי קירקגור על אודות המאמין הדתי ביצירתו "חיל ורעדה", ניתן לומר כי מתוך ויתור אינסופי, ממצה המתרגם את "כוס העצב התהומי" אשר לעבודתו; יודע הוא את הכאב ואת הברכה שבבקשת התרגום המושלם, כמו גם את הצער וההשלמה שבוויתור עליו. ועם כל זאת, טעמו של תרגומו ערב לחכו. באבלו, המתרגם לומד כיצד אינו יכול אלא לוותר. אך בכך הוא מגלה כיצד מתוך הוויתור נגלה פלא התרגום המתממש בפועל. הד להלוך רוח זה ניתן למצוא ב"ספר הבהיר" שבו נאמר: "אלו דברים שאין אדם יכול לעמוד עליהם אלא אם כן נכשל בהם".

תובנה זו בדבר מרכזיותה של שארית שאינה מושגת, עולה גם מתוך אוצר האידאלים האסתטיים המאפיין את ספרות יפן העתיקה וביתר שאת את שירתה. לדוגמה, ניתן לציין את האידאל האסתטי "צער הדברים" (物の哀れ, מוֹנוֹ נוֹ אַוּוַארֶה). הכוונה לשובל הצער, העדין והנוגע, שמותירים אחריהם הדברים בהשתנותם; אותה כמיהה המהולה בעצב, העולה בליבנו כאשר הדברים הממשיים ביותר, הקרובים אלינו ואף המובנים מאליהם ביותר, מתגלים בארעיותם השברירית. כל מה שחשבנו שהוא כה קונקרטי, כה מתמיד בנוכחותו, נחשף בארעיותו. למרות הפיתוי, זו אינה תובנה ספקנית או ניהיליסטית. "צער הדברים" משמש באותה המידה שער לפליאה המאפשרת חמלה והערכה לקונקרטי ביותר בארעיותו ומסתוריותו.

צער התרגום, הכרוך בהכרה באותה שארית חומקת, הוא תנאי הכרחי להתפקחות מאידאל התרגום המושלם

מעצם היותה תמיד לקראת תרגום, מלאכת התרגום משמרת מסתורין דומה, המאפשר למתרגם לזקוף את גבו על אף (ויתכן שאף בחסד) כשלונו. במובן זה על המתרגם לדעת את "צער התרגום". אך לא בפשרו המערער, הכופר בהתכנות מלאכתו, אלא בפשרו המחייב – המאפשר את התנועה לקראת תרגום בד בבד הכרה בחמקמקותו. צער התרגום, הכרוך בהכרה באותה שארית חומקת, הוא תנאי הכרחי להתפקחות מאידאל התרגום המושלם.

אינפרא-אדום, עץ, ערמונים

תלוי איך מסתכלים ודרך איזו עדשה: חורשת עצי ערמונים באור אינפרא-אדום. תצלום: וולפגנג האסלמן.

הלקח השלישי הוא כי כל תרגום הוא מטאפורה. הענווה והוויתור, האבל וההעזה – אלה מלמדים כי מהותו של תרגום היא פואטית. ב"פואטית" כוונתי לתנאי קיומה הלא-מילוליים של מה שוולטר בנימין כינה במאמרו ״משימתו של המתרגם״ בתואר "מהותי" ליצירה הספרותית. מהות זו אינה ניתנת לביטוי הולם על ידי שקילות מילולית או הלימה תחבירית גרידא. ואם אכן שקילות מילולית אינה תנאי מספיק לתרגום ועל המתרגם להשתדל ולנסח את "המהותי", הרי יש להבין כל תרגום כמטאפורה.

אם להקיש מדברי אריסטו בחיבורו "פואטיקה", הרי שעל כל מתרגם להפוך לאשף המטפורה. "מטאפורות מסייעות בידנו לנסח את הבלתי ניתן לניסוח", טען הפסיכולוג סטיבן פינקר (Pinker). מבקר התרבות והפסיכולוג ג'יימס הילמן (Hillman) טען בצורה דומה כי "דימויים מטאפוריים הם שפתנו הראשונה והבלתי נלמדת." גם חוקר התרבות והתרגום מייקל קרונין (Cronin) סבור כי "אם מטאפורה מפגישה בין דומה ושונה, זר ומוכר, אז נראה כי מלאכת התרגום היא בעיקרה מלאכה מטאפורית".

התרגום תלוי במקור אך גם פונה ממנו. פנייה זו, המקפלת בתוכה נאמנות כמו פרשנות, היא יצירתה של מטאפורה

אך כאן ראוי לסייג: תרגום אינו אלגוריה למקור. בהגדרתי כי תרגום הוא מטאפורה, כוונתי לכך שתרגום הוא התחקות כה נאמנה עד כי יש בה מן האנלוגיה אך גם את הכרח האלגוריה. כפי שניסחה זאת המתרגמת היפנית קוֹנוֹ יוּקִיקוֹ (Yukiko), מלאכת התרגום היא "מעיין שופע" (豊潤な泉) המוהל מקור כמו חידוש לכדי יצירה שלמה, חיה ובוהקת, בשפה המארחת.

ברוח דומה לדימוי זה, חוקר התרגום גוֹפינת'ן (Gopinathan) מתאר זאת באופן הבא: דמיינו אלומות אור דקות וארוכות הנשברות לאורך הקיר ויוצרות צללים בפינותיו ובפנים שקעיו. כך גם מעשה התרגום: הוא תלוי במקור אך תלות זו אינה גורלו. התרגום תלוי במקור אך גם פונה ממנו. פנייה זו, המקפלת בתוכה נאמנות כמו פרשנות, היא יצירתה של מטאפורה.

כל כתיבה בעקבות מראה מסוים, תובנה או רגש דורשת התרחקות מן המקור – מרחק ממה שעורר אותה. לכן השירה עצמה מלמדת את המתרגם שההתרחקות אינה טעות אלא הפעולה הפואטית הבסיסית. שלושת הלקחים הראשוניים שציינתי: מידת הענווה כלפי כתב המקור, התנועה לקראת תרגום והיות כל תרגום מטאפורה השוזרת יחד את האנלוגי כמו האלגורי, הם הבסיסים המתודולוגיים שאני מציע למלאכת התרגום כמלאכה פואטית במהותה. לקחים אלה אינם ממצים את העמדה הפואטית, אך מכוונים את מעשה התרגום אל נתיב היצירה הראוי לו.

המאמר מבוסס על הרצאה שניתנה בכנס "משפה לשפה" בפקולטה למדעי הרוח באוניברסיטת תל אביב בנובמבר 2021. 

ד"ר איתן בולוקן עוסק בפילוסופיה השוואתית, בחקר הגות אסיה והמחשבה הבודהיסטית וכן בחקר התרגום והפרשנות. עמית הוראה בחוג ללימודי אסיה באוניברסיטת תל אביב.

מקורות בעברית

אוקקורה, קקוזו. ספר התה. תרגום: יורם קניוק. ת"א: הקיבוץ המאוחד, 2021.

בנימין, ולטר. "משימתו של המתרגם." תרגום: נילי מירסקי. בתוך: דרידה, ז'אק. נפתולי בבל. עמ' 127–141. תל אביב: רסלינג, 2002.

פלוטינוס. אנאדות: כרך 2. תרגום: נתן שפיגל. ירושלים: מוסד ביאליק, 1981.

קירקגור, סרן. חיל ורעדה: ליריקה דיאלקטית. תרגום: איל לוין. הקדים וערך: יעקב גולומב. ירושלים: מאגנס, 1986. 

ריקר, פול. על התרגום. תרגום: שי רוז'נסקי. ערכיה מדעית: עירן דורפמן. ת"א: רסלינג, 2006.

שטיינר, ג'ורג'. אראטה: מאזן של חיים. תרגום: יוסי מילוא. ת"א: הוצאת עם עובד, 2001. 

מקורות בשפות נוספות

Cronin, Michael. "Double Take: Figuring the Other and the Politics of Translation." In Translation – Reflections, Refractions, Transformations. Edited by Paul St-Pierre and Prafulla C. Kar, 253–262. John Benjamins Publishing Company, 2007.  

Gopinathan, Govinda Panicker. "Ancient Indian Theories of Translation. A Reconstruction". In Beyond the Western Tradition. Edited by Marylin Gaddis Rose, 165–173. New York: Center for Research in Translation, SUNY Press.

Heniuk. Valerie. "Squeezing the Jellyfish: Early Western Attempts to Characterize translation from the Japanese." In Thinking Through Translation with Metaphors. Edited by James St. andré, 144–160. Routledge, 2010. 

Hilman, James. The Soul's Code. Ballantine Books, 2013.

Kōno Yukiko. Hon no mura: honyaku no izumi. Tokyo: Sakuhinsha, 2013.

Narita, Michihiro. “Honyaku to ha nanika.” Dendō to honyaku. Nara: Tenri daigaku tenrikyō kaigaibu honyakuka (2016): 7–12.

Pinker, Steven. The Stuff of Thought: Language as a Window to Human Nature. Pinguin Books: Viking Press, 2007.

Sartre, Jean-Paul. Situations, IX Mélanges. Paris: Gallimard, 1972.

Shibasaki, Atsushi. "Translation, Culture, and Humanity: Implications of the thought and theory of Akira Yanabu for advancing the study of global relations". Journal of Global Media Studies 21 (2017), 41–52.

Tymoczko, Maria. "Translation Theory." In The Encyclopedia of Applied Linguistics.  Edited by C.A. Chapelle. Online Source: https://doi.org/10.1002/9781405198431.wbeal1224.

Valéry, Paul. La Jeune Parque précédé du Philosophe et la Jeune Parque: Édition Commenté par Alain. Paris: Gallimard, 1936.

 

תמונה ראשית: "מסך היקונה" (Hikone), מהשנים 1624-1644, של אמן לא ידוע, הוא ככל הנראה ציור ukiyo-e הקדום ביותר שנותר בידינו, והוא אוצר לאומי של יפן. תצלום: ויקיפדיה

מחשבה זו התפרסמה באלכסון ב על־ידי איתן בולוקן.

תגובות פייסבוק