מטרת החיים אינה האושר אלא התועלתיות.
המון זמן האמנתי שישנה רק מטרה אחת בחיים: להיות מאושר.
נכון? אחרת למה לסבול את כל הכאב והקושי? כדי יום אחד להגיע אל האושר.
ואני לא היחיד שהאמין בזה. למעשה, אם תסתכלו סביבכם, רוב האנשים עסוקים בחיפוש אחר האושר.
לכן כולנו קונים זבל שאף אחד לא צריך, שוכבים עם אנשים שאנחנו לא אוהבים ומנסים לעבוד קשה, כדי לזכות בהערכת הממונים עלינו, שאותם אנחנו לא סובלים.
למה אנחנו עושים את כל זה? למען האמת, לא אכפת לי מה בדיוק הסיבה. אני לא מדען. אני יודע רק שזה קשור איכשהו להיסטוריה, תרבות, תקשורת, כלכלה, פסיכולוגיה, פוליטיקה, עידן המידע ומה שלא תרצו. הרשימה אינסופית.
מי אנחנו
בוא פשוט נקבל את זה. רוב האנשים אוהבים לנתח למה אנשים אינם מאושרים או אינם מנהלים חיים מספקים. לי לא ממש אכפת מדוע.
לי אכפת יותר איך ניתן להשתנות.
לפני שנים ספורות בלבד, אני עצמי עשיתי כל מה שאפשר כדי לרדוף אחרי האושר.
- אתה קונה משהו, וחושה שזה יגרום לך אושר.
- אתה מוצא זוגיות, וחושב שזה יגרום לך אושר.
- אתה מקבל משרה שאתה לא אוהב, אבל השכר גבוה ואתה חושב שזה יגרום לך אושר.
- אתה יוצא לחופשה, וחושב שזה יעשה אותך מאושר.
אבל בסופו של דבר, אתה שוכב במיטה (לבד, או לצד בן הזוג) וחושב: "מה הדבר הבא במרדף האינסופי אחר האושר?"
אז אני יכול לומר לכם מה הדבר הבא: אתם, במרדף אקראי אחרי מה שאתם מאמינים שיגרום לכם אושר.
הכול העמדת פנים. תרמית. סיפור מומצא.
האם אריסטו שיקר לנו כשאמר:
"האושר הוא המשמעות והתכלית של החיים, המטרה וההצדקה של הקיום האנושי".
אני חושב שאנחנו צריכים להתבונן בציטטה הזו מזווית אחרת. משום שכקוראים אותה, ניתן לחשוב שהאושר הוא המטרה העיקרית. וזה בערך, כאילו, מה שהציטטה הזאת אומרת.
אבל זה העניין: איך משיגים אושר?
אושר אינו יכול להיות מטרה בפני עצמה ולכן הוא אינו ניתן להשגה.
אני מאמין שאושר הוא בסך הכול תוצר לוואי של תועלתיות.
כשאני מדבר על התפישה הזו עם חברים, בני משפחה, עמיתים – אני מתקשה תמיד לנסח אותה במילים. אבל אנסה.
- אתם יוצאים לחופשה.
- אתם הולכים לעבודה.
- אתם עורכים קניות.
- אתם שותים אלכוהול.
- אתם אוכלים ארוחת ערב.
- אתם קונים מכונית.
הדברים האלה אמורים לגרום לכם אושר, נכון? אבל הם לא תועלתיים. אתם לא יוצרים דבר. אתם רק צורכים או עושים משהו. וזה נהדר.
אל תבינו אותי לא נכון. אני אוהב לצאת לחופשות, או לפעמים לערוך קניות. אבל למען האמת, זה לא מה שמעניק משמעות לחיים.
מה שבאמת גורם לי אושר, זה כשאני תועלתי. כשאני יוצר משהו, שאחרים יכולים להשתמש בו. או אפילו כשאני יוצר משהו שאני יכול להשתמש בו.
במשך המון זמן התקשיתי להסביר את מושג התועלתיות והאושר. אבל כשלאחרונה נתקלתי בציטטה של ראלף וולדו אמרסון, הכול התבהר פתאום.
אמרסון אומר:
"מטרת החיים היא להיות מאושר. להביא תועלת, להפגין כבוד, חמלה, לחיות חיים ראויים ששינו משהו בעולם".
ולא הבנתי את זה, עד שלא הפכתי מודע יותר למה שאני עושה בחיי. וזה נשמע תמיד כבד וכל זה, אבל האמת היא שזה ממש פשוט.
הרעיון הבסיסי הוא כזה: מה הדברים שאתם עושים המחוללים שינוי?
האם עשיתם בחייכם משהו מועיל? אתם לא חייבים לשנות את העולם או משהו כזה. מספיק שתגרמו למשהו קטן להיות טוב יותר משהיה לפני שנולדתם.
אם אתם לא יודעים איך, הנה מספר רעיונות:
- עזרו לבוס שלכם במשהו שאינו בתחום אחריותכם.
- קחו את אמא שלכם לבילוי בספא.
- הכינו קולאז' של תמונות עבור בני זוגכם.
- כתבו מאמר על מה שלמדתם בחיים.
- עזרו לאישה הרה שבעגלה יושב גם בנה בן השנתיים.
- צלצלו לחבר ושאלו אם הוא צריך עזרה במשהו.
- בנו שולחן לעבודה בעמידה.
- פתחו עסק, שכרו עובדים והתייחסו אליהם כראוי.
זאת רשימה של דברים שאני הייתי רוצה לעשות. אתם יכולים להכין רשימה של פעילויות-מביאות-תועלת משלכם.
רואים? לא מדובר בדברים גדולים. אבל כשעושים דברים קטנים ומועילים בכול יום, הם מצטברים לחיים שראוי היה לחיות. חיים בעלי משמעות.
אני ממש לא רוצה לשכב על ערש דווי ולהבין שלא השארתי בחיי עקבות.
לאחרונה קראתי את הספר Not Fade Away של לורנס שיימס ופיטר ברטון. הספר עוסק בפיטר ברטון, מייסד 'ליברטי מדיה', החולק את מחשבותיו על מוות מסרטן.
זהו ספר רב עוצמה ואין ספק שיגרום לכם לדמוע. הוא מספר על האופן שבו חי את חייו ומצא את ייעודו. הוא גם למד מנהל עסקים, וזה מה שהוא חשב על חבריו ללימודים:
"בסופו של דבר: אלה היו אנשים מבריקים במיוחד, שלעולם לא יעשו שום דבר, לא יוסיפו לחברה מאום, לא יותירו אחריהם מורשת. זה היה בעיניי עצוב נורא, כמו שכל פוטנציאל מבוזבז הוא מעציב".
אפשר לומר את זה על כולנו. ואחרי שהוא הבין את זה, בגיל שלושים ומשהו, הוא הקים חברה שהפכה אותו למולטי-מיליונר.
אדם נוסף שמקפיד תמיד להביא תועלת הוא קייסי ניסטאט (Casey Neistat). אני עוקב אחריו כבר שנה וחצי, ובכול פעם שאני צופה בערוץ היוטיוב שלו, הוא עושה משהו.
הוא גם תמיד מדבר על כך שהוא רוצה לעשות וליצור משהו. יש לו אפילו קעקוע על הזרוע, עם הכתובת 'עשה יותר'.
רוב האנשים יגידו "בשביל מה לעבוד יותר?" ואחר כך ידליקו נטפליקס כדי להתבונן בעוד פרק מאיזו של 'דֶרְדֶוויל'.
צורת מחשבה אחרת
תועלתיות היא צורת מחשבה. וכמו בכל צורת מחשבה, היא מתחילה בהחלטה. יום אחד התעוררתי וחשבתי לעצמי" מה אני עושה למען העולם הזה? התשובה הייתה: כלום.
ובאותו יום התחלתי לכתוב. אתם יכולים לצייר, ליצור מוצר, לעזור לקשישים או כל מה שיגרום לכם להרגיש שאתם מביאים תועלת.
אל תיקחו את זה יותר מדי ברצינות. אל תחשבו על זה יותר מדי. פשוט עשו משהו מועיל. מה שזה לא יהיה.
דריוס פורוּ (Darius Foroux) הוא מחבר הספר Massive Life Success, הוא מלמד ב-Procrastinate Zero ומפרסם מאמרים באתר שלו: כאן.
תורגם במיוחד לאלכסון על ידי דפנה לוי
תגובות פייסבוק
8 תגובות על עניין של תועלת
די פשטני ושטוח.
אבל זה כל היופי שבפוסט הזה, לא מתיימר להציג פוזה של פילוסוף ההוגה בחקר היקום ונבכי הנפש.
להפך תעשה. ותעשה טוב. יהיה לך וטוב לכולם.
אישית מעדיף אותו על הוגים שטובעים בפילוסופיה עמוקה ומרשימה שהיחידים שנהנים ממנה הם הוצאות הספרים ובתי הדפוס.
היי צבי, אציע:
עלה, האם הוא פשטני ושטוח? האם הוא כזה לחוקר-עלים?
עץ גדול ומרשים, האם הוא פשטני ושטוח? האם הוא כזה לחוקר-עלים?
כל עצם-לשוני הוא ספירה בעלת אינסוף פאות;
אף-דבר אינו פשטני; אף-דבר אינו שטוח; אף-דבר אינו אף-דבר.
כתבתי: אינו. רציתי לכתוב: הינו. תרגום נחפז מצדי :)
אבל אם באמת חושבים על זה, גם הבאת תועלת לאחרים היא בסופו של דבר חסרת משמעות וסופה שבסוך תישכח גם היא יחד איתך. המרדף אחרי האושר האישי הוא תוצאה ישירה של ההבנה שלכל הפעולות שלנו בחיים אין באמת משמעות. כשאתה מבין את זה אתה מבין שלמעשה זו טיפשות לבזבז את חייך בניסיון להביא תועלת לאחרים במקום להסב אושר לעצמך שהרי זה הדבר המשמעותי היחיד.
וכשאתה אומר שזו טיפשות לבזבז את חייך במרדף אחר אושר, כך שבמקום להביא תועלת לאחרים עדיף להתרכז ב'להסב אושר לעצמך', למה אתה מתכוון? :)
לי הדבר פשוט יותר.
אפשר "להביא תועלת" בדרכים רבות ומגוונות, כגון:
1. בדרך של יצירת משהו חדש (תועלתנות נראית ומוחשית),
2. בדרך של חמלה כלפי מישהו (תועלתנות נחווית ונתפסת)
3. בדרך של התבוננות מעמיקה כלפי עצמך (תועלתנות פנימית)
אני נוטה להסכים עם מישהו, בסופו של דבר לשום דבר אין משמעות, יש משמעות לדברים רק במערכת המשמעויות שיצרנו לעצמנו, אם מפשטים את הכל, אנחנו מביאים משמעות לנו או לאחרים אבל גם לנו ולאחרים אין שום משמעות, אין שום משמעות לקיום של כל האנושות מלבד לשרת את עצמה (ונניח ויש משהו אחר שהיא צריכה לשרת גם לו אין משמעות), היקום הוא כמו בצל שאפשר לקלף עוד ועוד אבל בסופו של דבר זה מושתת על כלום.
רק כשהבנתי את זה התחלתי להיות מאושרת.
"האושר הוא המשמעות והתכלית של החיים, המטרה וההצדקה של הקיום האנושי", האושר הוא המשמעות והתכלית שלנו אבל גם התכלית והמשמעות היא המפתח לאושר, העניין הוא שלכל אחד יש תכלית אחרת ומשמעות אחרת, יש כאלה כמו כותב המאמר שמרגישים שהתכלית שלהם זה להיות תועלתני, זה מה שגורם לו אושר. יש כאלה שלשבת עם הילד שלהם על השטיח ולבנות פאזל זו המשמעות של החיים שלהם. כשאין באמת משמעות כל אחד יכול לצקת לזה מה שהוא רוצה - אבל מנסיון כדאי לצקת לשם משהו, כי חיים נטולי משמעות בד"כ מאושרים הרבה פחות
סארטר אמר: החיפוש אחר המשמעות הוא המשמעות.
נהיה לי
הצעירה התראיינה באחד העיתונים וסקרה את התחנות בחייה עד כה. בהתייחסות לאחת התמורות ששינוי את מסלולה על פני ציר הזמן, היא אמרה: ״בינתיים, נהיה לי חבר״.
אנחנו מבינים מה היא אמרה, כיוון שאנו בדיוק כמוה, דוברי עברית עכשווית. ובכן, מה היא אמרה בדיוק? ראשית, שקודם לאירוע לא היה לה חבר. ושנית, שלאחר מכן היא הייתה צעירה שיש לה חבר. כיצד קרה הדבר? את זאת היא אינה אומרת. מי אחראי להופעת החבר בחייה, מנין הוא בא, איך השתנה הסטטוס שלה, ואיך השתנה שלו – כל אלו נותרים ללא אומר. אין בכך כל בעיה, כמובן, מה גם שהעניין שלנו כאן הוא בתחביר, יותר מאשר בביוגרפיה של המרואיינת או בפרטים מהסוג המציצני. במובן של מבחן המציאות, אם נניח שהבחור והבחורה נפגשו, ונרקמו ביניהם יחסים והבשילו לכדי אפשרות שלה לומר שיש לה חבר – נהיה בהחלט נאמנים למציאות.
ובכל זאת, התחביר, התחביר: יש גישה שאומרת, לא בלי מידה רבה של צדק, ש״התחביר הוא הכול״, כלומר שכל דקויות הלשון מתבררות לנו מן העיון התחבירי המדויק. והמקרה שלפנינו – ״בינתיים, נהיה לי חבר״ – הוא הזדמנות מצוינת להדגים את ערכה הרבה ועוצמתה הברורה של הגישה התחבירית לניתוח הבלשני.
ראשית, כפי שראינו, מדובר בדיווח על אירוע בחיי הדוברת. קודם לא היה, ואז היה – חבר. מעבר לכך, המבנה שהיא בחרה בו, כפי שהוא מתגלה לנו במשפט הקצר המצוטט מפיה כאן, אכן מאפשר לה לא לפרט, לשוות לאירוע אופי של דבר שאירע מאליו, התהווה כמו מעצמו, בא לעולם ללא הסבר. המבנה המסוים הזה מחלץ אותה, אם זהו רצונה, מהצורך לפרט או להתמקד בשלבי ההתהוות של מערכת היחסים או מהפניית הזרקור אל החבר עצמו. הקו הסיפורי נשמר היטב, הוא בשליטתה וממוקד בה. הדבר מתאפשר בזכות שני דברים: הצורה הסבילה ״נהיה״ (ליתר דיוק היא מכונה בבלשנות ״אינקוהטיב״, כלומר דבר שקורה מאליו), וה״לי״, שבמבנים רבים בעברית העכשווית מצביע על התחום האישי-אינטימי וממקד בו את הרלוונטיות של ההתרחשות.
לכן, מן הבחינה התחבירית, אפשר להעמיד לצד המשפט ״נהיה לי חבר״ משפטים כמו ״הופיע לי סימן כחול״ או ״צץ לי רעיון״. בכולם הפעולה מתרחשת כמו מאליה, הדגש הוא על התוצאה והרלוונטיות היא לדובר, מתוך זיקה אינטימית לתחום המיידי שלו. ההתרחשות המוצגת כאילו היא קרתה מאליה מאפשרת לא לציין את מועד ההתרחשות ולא להתעכב עליה אלא להתמקד בתוצאה, במצב שנוצר בעקבות ההתרחשות. מדובר בכלי הבעתי שמתאפשר תודות למבנה התחבירי של המשפטים הללו.
יש לשים לב שבכול הדוגמאות, הדבר המתהווה, המופיע, הצץ, הוא אכן שם עצם. כך נחשפים הגורמים המעורבים בדרמה הקטנה (לפחות מבחינת גודלם הצנוע של המשפטים הללו) – יש מישהו שקורה לו משהו, יש משהו שקורה ויש אופן התרחשות, וכולם מוגדרים היטב ומועמדים על הבמה במערך מסוים מאוד, שהתחביר המדויק מאפשר לנו לחשוף ולהבין.
העובדה שמדובר בשם עצם – בדוגמאות שלנו ״חבר״, ״סימן כחול״, ״רעיון״ – מאפשרת לנו להציב על השולחן דגם משפט אחר, דומה לכאורה אך למעשה שונה מאוד. כוונתי לדגם המיוצג על ידי משפטים כמו ״נהיה לי חם״, ״נהיה לו עצוב״, ״נעשה לי משעמם״ וכדומה. בכולם מה שנהיה או נעשה הוא תואר ולא שם עצם. הדוברת מדווחת שכעת, אולי אכן פתאום, חם לה, או עצוב לה או משעמם לה. כלומר לא מעורב פה גורם אחר, דמות אחרת בדרמה. המשפטים הללו הם דיווחים על שינוי בתחושה, שינוי שהתחולל אצל מי שאמר אותם.
כך נחשפים שני דגמי משפט שונים בעברית העכשווית המדוברת בפינו. הם דומים אך שונים בהחלט, והדבר עולה מעיון תחבירי מדויק המביא בחשבון את כל חלקיהם. גם מן הבחינה הסיפורית-דרמטית הם שונים מאוד, שכן אחד מערב גורם אחר, שהוא דמות המשנה בדרמה, ואילו השני מערב רק את הדובר.
תנו לחינוך להתבלבל
יותם יזרעאלירבים מאיתנו מייחלים לעידן של שלום ושלוות עולמים, אך חשוב לזכור שאותה...
X 10 דקות
הכל אודות בוגדנוביץ׳
הבמאי הנודע פיטר בוגדנוביץ׳ הלך לעולמו לפני כשנתיים והותיר אחריו פרויקט שלא הספיק להשלים: פודקאסט המבוסס על ראיונות עם יוצרים בתחום הקולנוע. רשימת האורחים והיוצרים הנידונים בפודקאסט מרשימה ביותר וכוללת בין השאר את ג׳ולי דלפי, קוונטין טרנטינו, אלפרד היצ׳קוק ודון סיגל.
הפודקאסט One Handshake Away: Peter Bogdanovich and the Icons of Cinema עולה לאוויר הודות לזוגתו לשעבר של הבמאי, לואיז סטרטן (Louise Stratten), שגם מקריינת את הפרקים, המוקדשים לגיבוריהם של יוצרים נוכחיים ונועדו לקרב את המאזינים למרחק לחיצת יד אחת בלבד מאלה.