פה מסכימים בכיף

איך אנו מבינים כיום יחסי מין, עונג מיחסי מין וגבולות של התנהגות מינית?
X זמן קריאה משוער: 6 דקות

חבָרות מגלות לנו הרבה על עצמן באופן שבו הן מתמודדות עם נושא המין. מקומות שונים ודורות שונים מנהלים קרבות נבדלים מאוד בנושאי מיניות. החל בחוקים האוסרים על הפלות וכלה באיסור פלילי על אינטימיות בין בני אותו מין או על עבודה במין, האיסורים הללו קובעים עם מי מותר לנו לקיים יחסי מין, מתי ובאילו תנאים. כיום, ויכוחים על סוג יחסי המין שעלינו לקיים, מתמקדים בנושאי הבחירה האישית והאוטונומיה המינית. אנו חיים, כנראה, בעידן ההסכמה.

הרעיון שלפיו ההסכמה לפעילות מינית היא שקובעת מהו הסקס הרצוי מבחינה חוקית וחברתית כלל אינו מובן מאליו

הרעיון שלפיו ההסכמה לפעילות מינית היא שקובעת מהו הסקס הרצוי מבחינה חוקית וחברתית כלל אינו מובן מאליו. בחלקו משום שלסקס יש משמעויות רבות ושונות ברגעים שונים. סקס בתשלום עלול בהחלט להתקיים כעסקה, שתנאיה נידונים והצדדים נושאים ונותנים ומסכימים על מעשים מסוימים תמורת מחיר שנקבע. אבל לא כל סוגי יחסי המין יכולים – או צריכים – להיות מתורגמים למפגש מוחות מבודד של שני יחידים.  לפעמים אנו לא ממש יודעים מראש מה אנחנו רוצים. פרטי התשוקה והסיפוק מתגלים, לעתים קרובות, ונוצרים במהלך הרגע המיני. במקום שאלה של רצון אינדיבידואלי, אוטונומיה מינית עשויה לבוא לידי ביטוי באמצעות אינטראקציה בין שני בני זוג (או יותר). סקס יכול להיות חוויה אוטופית ייחודית, משום שעצם יחסי המין יוצרים דרכים חדשות של יחד חברתי.

הנאה מינית של נשים נתפשת לעתים קרובות כמורכבת יותר וצפויה פחות מזו של גברים. היסטורית, ההנחה הזו תרמה לרגולציית-יתר של התפקוד המיני והפריון של נשים. העמימות באשר למה בדיוק נחשק ואיך יש לבטא את התשוקה הזו, היא נורמה בתחום המיניות ואינה יוצאת דופן. ניסיונות שחרור של נשים צריכים על כן להתמקד בשילוב העובדה הזו, ולא בהתעלמות ממנה.

הגשמת האני המיני יכולה להתרחש במקביל למידה של פחד, דחייה וחוסר ודאות – וגם התלהבות וסקרנות, משני הצדדים. ברגעים אלה, אם נרשה לעצמנו לעסוק בפגיעות האישית הגדולה שלנו, נוכל לפנות מקום ליצירת מידה של אמון. האמון הזה מבוסס לא על הסכמה, אלא על מחויבות משותפת לקבל את העובדה שלעתים, עונג מיני וסכנה חופפים. אף שעמימות מינית כוללת את הסכנה כי ההתנהגות עלולה לחצות את הגבול אל תחומי הסקס הרע, היא גם עשויה להיות מעצימה, משום שהיא מכירה באפשרות שמפגשים מיניים ישנו אותנו, יבנו אותנו, באופנים שאינם צפויים.

איך אנו קובעים האם יש או אין הסכמה?

בדומה להסכמה מודעת להליכים רפואיים, הסכמה מינית היא מבנה חוקי שנוי במחלוקת שהתפתח במהלך הזמן. זהו מושג שהחוק משתמש בו כדי להבחין בין סקס פלילי לכזה שאינו נחשב לעבירה פלילית. אבל איך אנו קובעים האם יש או אין הסכמה? אפילו ההכרעות המשפטיות הנוקשות ביותר בנוגע לתקיפה מינית, הנשענות על תפישת ההסכמה כתוצר סובייקטיבי בתודעתו של המתלונן בזמן התקיפה לכאורה, נסמכות על מבנים משפטיים של הסכמה. מלבד מצבים שבהם ״כן״ או ״לא״ נאמרו מפורשות, עדויות של מתלוננים משולבות בסוגי ראיות אחרים, ובכלל זה התנהגות מילולית ושאינה מילולית מצד שני הצדדים לאורך כל המפגש. השופטים צריכים להחליט האם בסופו של דבר, הטענה כי לא הייתה הסכמה היא אמינה, והאם הנאשם ידע, או אמור היה לדעת, שההסכמה ניתנה או בוטלה. החוק נסמך כל כולו על סוגים שונים של ראיות וסימנים, ישירים ועקיפים, כדי להבנות את ההסכמה.

ילדים, לחיצת יד

...אבל בחיינו המיניים כאנשים בוגרים, זה לא כל כך פשוט. תצלום: פאבל צ'רבינסקי

פירוש הדבר הוא שהסכמה אינה עומדת בפני עצמה, משהו שמחכה להתגלות בפני בני זוג מיניים או שופטים או חבר מושבעים. הסכמה אינה אלא אות לאופן שבו החברה מבינה התנהגות מינית מסוימת. אנחנו קובעים כי אין הסכמה בשלב שבו אנו מחליטים כי ההתנהגות המינית חוצה את הסף של מה שנחשב בעינינו לרמת השידול, הפשרה והסיכון המקובלות בתרבות שלנו.

המצדדים בהסכמה מעשית טוענים כי בני זוג מיניים אמורים לחכות בפועל לסימנים ברורים להסכמה, לאורך המפגש המיני כולו

פמיניסטיות רבות יאמרו בתגובה, כי הבעיה אינה טבעה של ההסכמה, אלא העובדה שהחוק אינו מספיק מרחיק לכת. על החוק, במילים אחרות, להתאים את עצמו לשינויים התרבותיים שתנועת #MeToo תובעת. המצדדים בהסכמה מעשית טוענים כי בני זוג מיניים אמורים לחכות בפועל לסימנים ברורים להסכמה, לאורך המפגש המיני כולו. ״הסכמה היא סקסית״, נאמר לנו. כשאישה טוענת שהיא הותקפה, עלינו להאמין לה. חובת ההוכחה צריכה להיות מוטלת על הנאשם, שיידרש להראות כי הוא נקט בצעדים סבירים באותן נסיבות, כדי לוודא שהיא נתנה את הסכמתה. שינוי ההתנהגות המינית שלנו כדי שתתאים לציפיות אלה, כך אומרים לנו, יניב תרבות בטוחה וסקסית יותר. איזו פמיניסטית שפויה לא תסכים עם כך?

ישנן שתי בעיות עיקריות בצורת המחשבה הזו. ראשית, כפי שפמיניסטיות שמרניות וכאלה שהן ״בעד סקס״ כבר הודו מזמן, הגישה הבינארית כן/לא הקיימת בשיח על אודות הסכמה, אינה משקפת את המציאות המינית, לא מבחינה תרבותית ולא מבחינה משפטית. ״הסכמה״ היא עניין שמחלחל אל ומול מפגשים מיניים באופנים מורכבים ובלתי צפויים. מפגש מיני כמכלול, עשוי להיות גם משפיל וגם מעורר, מגעיל ומסקרן, מפחיד אבל גם מושך. יתרה מכך, סקס בהסכמה אינו זהה לסקס רצוי. ממש כפי שסקס שאינו בהסכמה אינו זהה לסקס לא רצוי. ההשוואה בין הסכמה לבין תשוקה ברורה ומובחנת משנה משמעותית את סוג הסקס שהחברה רואה כמותר, באופנים מטרידים המסיגים אותנו לעבר.

מסגרת ההסכמה ״הנלהבת״ שמקדמות פמיניסטיות אחרות, ובהן רובין ווסט, מתחשבת בקשיים אלה באמצעות צעד קיצוני עוד יותר. פמיניסטיות אלה מדגישות את תנאי דיכוי הנשים שבהם מתקיימים יחסי מין הטרוסקסואלים ״נורמליים״, ובכלל זה במסגרת נישואים, וטוענות כי יש להוציא אל מחוץ לחוק כל סוג של סקס – בהסכמה או שלא בהסכמה – שהוא תוצר של שידול. החוק והחברה אמורים לעודד רק סקס נחשק באמת.

אולם אין סיבה להאמין כי אפילו מפגשים מיניים מתוך רצון אמיתי מניבים תמיד סקס טוב. סקס שאינו רצוי או רצוי חלקית עדיין יכול להיות סקסי ומחולל שינוי. התנסויות בכאב או בפחד עשויות לשנות את הגבולות המיניים הצפויים, בדיוק משום שהן עוסקות במצבי קיום פגיעים. אפשר, למשל, לשער כי משיכה לחנק נובעת, לפחות חלקית, מן הפחד האמיתי שהוא מעורר.

אין זאת אומרת שאין גבולות לסקס – אלא שכדאי לקבוע מגבלות המתאימות לפוטנציאל הארוטי של המפגש המיני

אין זאת אומרת שאין גבולות לסקס – אלא שכדאי לקבוע מגבלות המתאימות לפוטנציאל הארוטי של המפגש המיני. אמון גבולי הוא מרחב שבו בני זוג יכולים לחקור את ערך החוויות המיניות, בדיוק משום שהם עוסקים ישירות בגבול שבין המותר והאסור. הסכמה מעשית והסכמה נלהבת גם יחד מציגות את המיניות הזו כסוטה ופלילית. וזו טעות.

תנועת #MeToo נסמכת בפירוש על הפטריארכיה כהקשר תרבותי וכיעד. היא רואה בנשים אובייקט לשליטה מינית גברית. גברים, כך נאמר לנו, מעוניינים לקדם או לפחות לשמר צורות שליטה חברתית מיזוגיניות בנשים. הם רוצים כנראה ״להרחיק לכת ככל האפשר״ לפני שייאלצו להתמודד עם הבעת אי הסכמה למין מצד אישה. תפישה כזו מציירת, במקרה הטוב, תמונה משונה, מנותקת ורגרסיבית של המיניות האנושית. במקרה הרע, היא מעודדת אותנו למשטר את המיניות באופנים שמרניים. ההבטחה האמיתית של הדיון הנוכחי על אודות סקס היא בכך שהוא פותח מרחב חדש לחשיבה על מגבלותיו של סקס הרפתקני ומספק באמת.

היידי מאת׳יוז (Matthews) היא מרצה במחלקה למשפטים של אוניברסיטת יורק בקנדה. היא גם מנהלת שותפה של מרכז נתנסון לזכויות אדם טרנס-לאומיות, פשע וביטחון. היא חוקרת ומלמדת חוקי מלחמה, משפט פלילי בינלאומי ומשפט ומיניות.

AEON Magazine. Published on Alaxon by special permission. For more articles by AEON, follow us on Twitter.

תורגם במיוחד לאלכסון על ידי דפנה לוי

תמונה ראשית: בודקים, ביחד. תצלום: כריסטיאן בוהנר, unsplash.com

Photo by christian buehner on Unsplash

מחשבה זו התפרסמה באלכסון ב על־ידי היידי מאת׳יוז, AEON.

תגובות פייסבוק

3 תגובות על פה מסכימים בכיף

01
גילה

מה??? אתם קוראים מה שאתם כותבים כאן? אישה כתבה את הדבר הזה? נא להראות לי אישה אחת שרואה בנשים אובייקט לשליטה מינית. מצטטת מהפסקה האחרונה: "תנועת #MeToo נסמכת בפירוש על הפטריארכיה כהקשר תרבותי וכיעד. היא רואה בנשים אובייקט לשליטה מינית גברית." משפט מזעזע.
נעשה סדר: כששני הצדדים רוצים - מין זה כיף. כשרק צד אחד מעוניין והוא מגיע לסיפוק מיני באמצעות צד שני בלי להתחשב ברצון שלו/שלה- זה כבר לא כיף. אם הוא גם הפעיל כוח או איום - זה כבר פשע. איך מבררים זאת? ברוב המקרים לא מסובך כל כך. אם אתם לא בטוחים - תשאלו.
ההסבר להיסטוריה השונה של ההסכמה - פעם דעת נשים לא נחשבה משום בחינה. לא ברכוש, לא בזכות בחירה ולא ביחסי מין. עכשיו (למזלנו) כן.

03
ענת

כאישה, אני מברכת את הכותבת על האומץ שלה. יש סכנה של כפייה של אחידות - גם בתנועות לזכויות הלהט"ב וגם #MeToo, עם כל הפעולות המבורכות שלהן, צריכות לזכור שיש נשים אחרות, שלא מקבלות בהכרח את הקטגוריות (אופנתיות בדרך כלל) של המאבק אלא מתעקשות ללכת בדרכן. הסכמה זה לא עניין פשוט, כמו שהכותבת מפליאה להסביר. תסתכלו יפה ותזכרו את החיים שלכן, ואת כל ההסכמות שהסכמתן. האם באמת כל מה שלא נראה לכן היום היה פגיעה אז? הכותבת לפחות מקבלת את האפשרות לשינוי, שלא לדבר על גיוון - ועל זה מגיעה לה תודה.