אגרנות וצרכנות חסרת מחשבה מאפיינות רבים מאיתנו כיום. איך נפטרים מהנגע?
X זמן קריאה משוער: 5 דקות
במהלך שלוש השנים האחרונות עברתי דירה כתריסר פעמים. עבור מרבית האנשים מעברי דירה הם אירועים מלחיצים. וכך היה גם אצלי, בהתחלה. אבל למדתי לאהוב את זה מסיבה אחת: המעבר מכריח אותי לחשוב על החפצים שברשותי.
יותר מדי חפצים הופכים את המעבר ואת החיים למורכבים. ואני מעדיף את ההפך מזה.
כשעברתי מהולנד ללונדון בשנת 2014, זאת הייתה הפעם הראשונה שבה הקדשתי זמן ונפטרתי כמעט מכל מה שהיה לי.
אפיקטטוס אמר: "העושר אינו מתבטא בחפצים רבים אלא ברצונות מועטים"
לא, לא נפטרתי מהחפצים שלי כי קראתי את "סוד הקסם היפני: איך להיפטר מהבלגן בבית לתמיד — ולהיות מאושרים יותר" או בגלל איזה סרט על מינימליזם. עשיתי את זה פשוט מסיבות מעשיות. בעיקר משום ש:
- אי אפשר לקחת את כל החפצים ממקום למקום
- לכל אחד מאיתנו יש הרבה מאוד שמונצעס שאנחנו לא משתמשים בהם
אתם מבינים, אין לזה קשר למה ש'צריך'. כי בואו נודה, אתם באמת צריכים עשרה זוגות נעליים? ומה עם שתי מכונות הקפה שעומדות על הדלפק במטבח שלכם? והאיי-פד הזה שמעלה אבק על שולחן הכתיבה?
אני לא מושלם בתחום הזה. לפני הרבה זמן קניתי זוג נעלי Jordan 11 Space Jam. זאת הייתה מהדורה חגיגית לכבוד עשרים שנה לדגם הנעליים הזה. כשהדגם המקורי הופיע בשנת 1996, רציתי אותו כל כך. למעשה, כל חבריי לקבוצת הכדורסל העריצו את הנעל הזו במשך שנים. ובמשך שנים, לא יכולתי לקנות אותה כי לא היה לי מספיק כסף.
אבל כשנייק החליטו להתחיל לשווק אותן מחדש בדצמבר 2016, ידעתי: "הפעם אני קונה את הנעליים האלה!"
זה עניין רגשי. יכולתי בקלות לומר לעצמי שאני לא 'צריך' את הנעליים האלה. שהן הרבה יותר מדי יקרות. ושקרוב לוודאי שלעולם לא אנעל אותן.
כל זה נכון. עד היום, נעלתי את הנעליים האלה שלוש פעמים. הקדשתי להתבוננות בהן יותר זמן משצעדתי בתוכן בפועל. לזמן מה, אפילו הצגתי את הקופסה לראווה במשרד שלי. האם זה הופך אותי לצרכן חסר מחשבה? ברור. אבל זה יותר מזה. הנעליים האלה מייצגות סיפור.
סיפורו של ילד שרצה משהו אבל מעולם לא יכול היה להשיג אותו, כי לא היה לו כסף. וכשהוא גדל והרוויח כסף בעצמו, הוא החליט לקנות את הנעליים כי הוא יכול. לפעמים, לא צריך סיבה אחרת.
אבל אין הרבה דברים שאני רוצה במידה כזו. כי העניין הוא לא הרכוש. העניין הוא הרצון. ואם אתה רוצה פחות, יש לך פחות חפצים. הפילוסוף הסטואי אפיקטטוס ניסח את זה היטב:
"העושר אינו מתבטא בחפצים רבים אלא ברצונות מועטים".
אמרו שלום ל'דברים'
במהלך השנים הסתגלתי לפרידות מדברים: מזיכרונות, חלומות, מטרות, אנשים וכדומה.
אני חושב שלהיפרד זה חלק טבעי מהחיים. דבר אינו שורד לעד.
חייבים להתרגל לזה. סבתא שלי הלכה לעולמה לפני שנתיים. הופתעתי מהשלווה שסבא שלי הפגין. שאלתי אותו: "אתה לא מדוכדך?" הוא אמר שהוא עצוב. אבל הוא גם אמר לי שעם הגיל, אין ברירה אלא להיפרד מאנשים אהובים.
אך אחד לא אוהב את זה, אבל זה חלק מהחיים. וככל שזה נשמע משונה, עם הזמן מסתגלים לזה.
בהולנד, האימרה הנפוצה ביותר היא, “Het leven gaat verder” שפירושה "החיים ממשיכים".
וזו המציאות.
עם זאת, אנחנו לא מקבלים את המציאות בקלות כזו. רובנו לומדים אט אט שחייבים להמשיך הלאה, בכל מצב. אבל אפשר גם להתאמן ולהצליח לומר שלום לדברים בקלות רבה יותר.
הדרך הקלה ביותר לעשות זאת היא להשיל מעלינו חפצים. גיליתי שאפשר להיקשר מאוד לדברים שאינם חיים. לא משנה אם מדובר בנעל או באדם, אנחנו מסוגלים להיקשר לשניהם.
אבל בחיים, אין לנו רכוש. לאחרונה נתקלתי במקרה, באתר Goodreads, בציטטה של דֶבּורה אליס, סופרת הכותבת בלהט רב על ילדים במדינות מתפתחות:
"לאיש אין באמת בעלות על דבר. בסוף החיים אנחנו מחזירים את הגוף שלנו. אנחנו הבעלים של המחשבות שלנו, אבל כל השאר מושאל. אנחנו משתמשים בו לזמן מה, ואז מורישים הלאה. את הכול".
זה לא אומר שלא ניתן לצבור דברים במהלך החיים. זה לא מציאותי, והכי חשוב, זה משעמם. מי אמר שלא יכול להיות לכם יותר מזוג נעליים אחד? לרוב החברים שלי יש ילדים, ואחד מהם אמר לאחרונה, אחרי שקרא משהו על מינימליזם:
"זה נשמע נחמד, להחזיק מספר קטן של חפצים בלבד. אבל זה לא עובד כשאתה נשוי ויש לך שני ילדים".
רובנו עסוקים מדי בחיינו מכדי לחשוב על החפצים שלנו מדי יום. אני גם לא חושב שכדאי לחשוב תמיד על דברים כמו:
"כדאי לקנות את זה?"
"האם אנחנו צריכים את זה?"
זה מצריך יותר מדי כוח-מוח. במקום זה, אני מעדיף לבצע את עבודתי, לבלות זמן עם חברים ובני משפחה או ללכת לחדר הכושר. אני לא רוצה לחשוב יותר מדי על חפצים. כשאני רואה משהו שממש מוצא חן בעיניי, אני קונה אותו – האסטרטגיה הזו עובדת היטב, משום שזה לא קורה לעתים קרובות. מה שטוב, זה שאני לא חייב לחשוב על זה יותר מדי.
אוהבים את זה? לכו על זה.
יש לי רק שלושה כללים לגבי אי-אגרנות בחיים:
- אל תקנו שטויות שאתם לא יכולים להרשות לעצמכם
- קנו פחות ממה שאתם יכולים להרשות לעצמכם
- והיפטרו מכל הדברים שתופסים לכם מקום סתם
זה הכול. בשבוע שעבר תרמתי לצדקה ערימה של בגדים ונעליים. היו לי גם כמה מכשירי חשמל ישנים שהבאתי למקום שבו ממחזרים דברים כאלה. וגם השלכתי לפח לא מעט חפצים שאני לא צריך.
אני מוכרח לומר לכם, שזו הרגשה נהדרת. אם עובר זמן ואני לא משתמש בחפץ, אני מפנה אותו מהבית. אבל אי-אגירה בחיים קשורה להרבה יותר מסתם היפטרות מחפצים לא נחוצים. היא קשורה לפינוי מקום בראש.
מקום יקר ערך שאפשר לנצל אותו למטרות משמעותיות. כדי לעשות דברים שאתם נוהגים לדחות את ביצועם.
אי-אגירה היא גם תרגיל בהתמודדות טובה יותר עם אובדן. אנחנו חייבים למצוא דרך להזכיר לעצמנו שכל מה שיש לנו ניתן לנו בהשאלה.
אז מה צובר אבק אצלכם בבית? הגיע זמן להפשיל שרוולים, לתפוס, להשליך את זה ולומר: "שלום. ממילא מעולם לא היית שלי".
דריוס פורוּ (Darius Foroux) הוא מחבר הספר Massive Life Success, הוא מלמד ב-Procrastinate Zero ומפרסם מאמרים באתר שלו:כאן.
תורגם במיוחד לאלכסון על ידי דפנה לוי
תמונה ראשית: "נייק אייר", תצלום: ברנדון קאהלר, unsplash.com
תגובות פייסבוק
2 תגובות על פחות בלגאן
פתגם שמצא חן בעיניי ותליתי בחדר עבודתי: "הדרך קלה אם אתה מספיק נבון להיות קל מטען". משקף את רוח המאמר.
אני מציע פילוסופיה חלופית:
"כל העולם שלי, אבל אני לא מאחסן אותו אצלי בבית."
כיצד?
לדוגמא: כשאני נכנס לחנות כלי עבודה (אני "משוגע" לכלי עבודה) אני מכריז בלבי:
כאן הכל שלי!!!
מכיון שאין לי מקום לכל, אני מבקש (בלב): שמרו לי את הכלים כאן, ואני מרשה לכם לתת אותם לכל החפץ ( אני יודע שתמלאו את החסר).
כך בבית מסחר לאומנות, בגדים, רהיטים וכיוצא בזה.
התוצאה: הבית (והראש) פנוי!!!
איך נראית השכחה
אסתי ג. חייםברגע זה אני ילד קטן ומבוהל שהולך לאיבוד. אני רוצה לאחוז בה....
X 10 דקות
לוטוקרטיה עכשיו
אלכסנדר גררוהסיכוי שהקול שלכם ישפיע על תוצאות הבחירות קטן, והסיכוי שנבחר הציבור ישרת...
X רבע שעה
מה קורה עם התשתיות?
המלה תשתית קנתה לה מקום מרכזי בעברית של ימינו. בתל אביב, מי יוכל לומר שהדבר נעלם מעיניו, עובדים על תשתית לרכבת התחתית. בחורף הקרוב, כשיהיו הצפות בדרום העיר, יזכירו לנו ש"מדובר בבעיה ארוכת שנים של תשתית לקויה".
המובן המקורי של המלה "תשתית" הוא שכבת יסוד, בין אם בקרקע חקלאית ובין אם בדרך סלולה. המלה קשורה לשורש שת"ה שעניינו הנחת דברים על מישור. במיוחד מוכר לנו הצירוף "שתי וערב" מעולם האריגה, כש"שתי" מציין את חוטי היסוד, חוטי האורך המונחים לקראת אריגת ה"ערב", חוטי הרוחב. אם נמשיך במבט לאחור, נוכל לציין את "שָת" המקראי, שהוא יסוד ובסיס, וככל הנראה קשור ל"שֵת" שמקורו אכדי ופירושו "אחוריים, עכוז או החלק התחתון, האחורי, בגוף" – כלומר האזור המשמש לישיבה, המסד שעליו מונח גופנו בשעה שאנו יושבים. אבן שושן מביא במילונו, לעניין הערך "שָת" את קטע הפסוק מספר תהלים (י"א, ג'): "כִּי הַשָּׁתוֹת יֵהָרֵסוּן", כשההקשר הוא פעולתם של הרשעים בעולם, ההורסים את היסודות, את שכבות הבסיס לקיום התקין.
מבט אל המלה המודרנית "תשתית", הן מבחינת המשקל שלה והן מבחינת השימוש הנפוץ בה, מראה לנו כי יש נטייה לראות בה מכלול, אכן כפי שכותב אבן שושן: "כלל המתקנים הפיזיים המשמשים יסוד לחיי חברה ומדינה מודרניים, כגון מערכות כבישים ומסילות ברזל, מערכות מים וביוב". כלומר, יש מערך מורכב הכולל מערכות שונות שכולו יחד הוא התשתית לדבר מסוים.
והנה בכל זאת, רב השימוש בצורת הרבים "תשתיות", במעין הד חוזר לקטע הפסוק מספר תהלים. נראה שהמבט כפול: אל המכלול ככזה ואל החלקים המרכיבים אותו, כשכל מערכת היא תשתית, המכלול אף הוא תשתית, אך הוא גם "תשתיות", כשאנו זוכרים ומציבים לנגד עינינו את החלקים. יוצא מכך ש"תשתית" הוא שם קיבוצי וגם שם פרטני של דבר יחיד, והעניין תלוי בפרספקטיבה, בצרכיו של הדובר, בהקשר.
כאשר רוצים להיות ספציפיים, לדייק, מדברים על תשתית. וההקשר אומר לנו אם מדובר בתשתית חשמל, תשתית גז או תשתית חוקית. אך דומה שככל שהדוברים רוצים להיות מעורפלים, לא להתחייב, אולי אפילו לא ליטול אחריות על מערכת מסוימת או חלק מוגדר במכלול, גוברת הנטייה לדבר בלשון רבים: "תשתיות".
דוגמה ישראלית חוזרת לעניין זה מתגלה כל אימת שמערכת הביטחון מסבירה את פעולותיה נגד הצד השני, היריב, ובמיוחד בשעת מלחמה. "מטוסינו תקפו תשתיות טרור" אומר, ככל הנראה, שמצד אחד תקפו למשל מערכות תקשורת, עמדות מבוצרות, מבנים, רשתות חשמל ומנהרות מבוצרות – שכל אחד מהם יכול להיחשב "תשתית" על פי ההקשר או הצורך הרטורי או הענייני, ומצד אחר אין מתחייבים מה בדיוק תקפו ומה נפגע, עד כמה ומדוע.
דומה המצב בהקשר העירוני (זה המכונה גם "מוניציפלי"). כשהאחראים על תחזוקה של עיר מדברים על "תשתיות" יש להניח שהם אינם מתמקדים במערכת מסוימת או אולי אינם רוצים להפנות אליה את תשומת הלב, אלא מעדיפים לדבר על המכלול המורכב מחלקים רבים. במכלול כזה תמיד יהיה מה לתקן, תמיד יהיה על מה לעבוד, ותמיד יהיה אפשר לומר שתשתית ספציפית זאת או אחרת לא היה אפשר להספיק לתקן או לשדרג כנדרש.
יחיד ורבים מאפשרים פרספקטיבות שונות, מידות שונות של קירבה וריחוק (ולפי העניין, מידות שונות של אחריות או התנערות ממנה). אפשר לראות זאת כבר ב"כִּי הַשָּׁתוֹת יֵהָרֵסוּן" הקדום: הרשעים הורסים את התשתיות, את כולן, אחת אחת, ואחריותם בהתאם. יתכן מאוד שהדבר נכון לא רק ביחס לצמד-חמד "תשתית" ו"תשתיות" המעסיקות אותנו כאן, הפעם. בינתיים, מעניין לראות כיצד המובן המקורי, שהיה פיזי – שכבת קרקע, שכבת סלילה של דרך, חוטי בסיס לאריגה, על רקע זיכרון לשוני של אחוריים ואזור הישיבה – התפתח למובן מופשט. יש להניח שדוברי עברית של ימינו אינם קושרים "להשית" (כלומר "להניח" או "להטיל מלמעלה") עם "תשתית", והקשר נותר במילונים, ובשורש העברי הקדום, שקיים עוד מלפני העברית הקדומה. עברית, שפה שמית לעילא, ממשיכה להפעיל את מנגנוניה – שורשים, משקלים, בניינים – וגם לפתח מובנים מופשטים על יסוד משמעויות קונקרטיות, פיזיות מאוד.
ובינתיים, בתל אביב עובדים על התשתיות. גם על תשתית הרכבת התחתית, גם על תשתיות אחרות, מי יודע אילו.