פמיניסט, כמו אמא

אמי קיבלה עבודה כדיילת בחברת התעופה TWA בשנות ה-60. רק נשים צעירות יכלו להגיש מועמדות למשרה.

אם כי לא תמיד התייחסו אליהן כאל נשים.

בדרך כלל התייחסו אליהן כאל "בנות".

בשרשרת המזון של חברת התעופה, הדיילות היו הבסיס של המבנה כולו. כלפי העולם, הדיילות היו הפנים של החברה. ו-TWA רצתה שהפנים שלה יהיו יפהפיות. לפי מאמר בבלוג של כתב העת Ms. Magazine, "נשים בשמיים: הולדת הדיילת", המשרות הללו היו "נחשקות ותחרותיות כמו להפוך לדוגמנית או למלכת יופי". הדיילות היו חייבות לעמוד בסטנדרטים קפדניים ביותר של יופי ונדרשו להיות "רווקות, ללא ילדים ובטווח גילים צר". לעתים קרובות הן היו קורבנות לקריאות עוקצניות ולצביטות ולפיתות (מה שידוע כיום כהטרדה מינית ותקיפה מינית), אך אמרו להן שמעשי התוקפנות הללו הן פשוט חלק מהעבודה.

אמא התאימה לדרישות. היא לא הייתה רק יפהפייה, אלא גם אינטליגנטית והיא אהבה לעבוד קשה. היא החליטה שלהיות דיילת יהיה שווה את הטרחה, לא רק בגלל הכסף והעצמאות, אלא גם כי העבודה הציעה לה הזדמנות יחידה במינה: הזדמנות לנסוע.

ואמי נסעה.

היא נסעה בכל העולם. היא ראתה את פריז. היא למדה על אודות תרבויות שונות, טעמה מטבחים אקזוטיים ויצאה לערבים של בילוי מפואר בחברתם של שפע גברים עשירים, אנוכיים ודוחים. אמי ואחיותיה לאוויר הקימו מעין אגודה. הן חלקו דירות בארצות הברית והשגיחו זו על זו מחוץ לגבולות ארצות הברית. אמא טיפסה בסולם של TWA עד לדרג הביניים של הניהול. היא נטשה את השמיים לתמיד ועברה לתפקיד משרדי. לאחר שנים של עבודה קשה, היא הפכה לאחת מחבורה מובחרת של אנשים, שאחד מהם היה עתיד לקבל קידום לתפקיד ניהולי בכיר. בקרב עמיתיה, היא הייתה האישה היחידה.

אם להאמין למה שאמא סיפרה לי (ואני מאמין לה), היא הייתה המועמדת הטובה ביותר לתפקיד האמור. היו לה ניסיון רב יותר, כישורים רבים יותר וותק רב יותר בחברה. היא הייתה המועמדת היחידה שהתקדמה מלמטה. היא ממש הכירה את העסק מהמסד ועד לטפחות. היא אכלה, ישנה ונשמה TWA.

כאישה צעירה, אמי החליטה לחיות חיים עצמאיים. את רוב שנות ה-20 לחייה היא בילתה בעבודה וברכישת השכלה, במקום להתחתן וללדת ילדים כמו רבות מהנשים שהיא גדלה איתן. היא ראתה את עצמה כאשת קריירה. היא רצתה ללדת ילדים ביום מן הימים, אבל היא גם הייתה מודעת למשמעותם של נישואין בגיל צעיר. היא לא רצתה להיות תלויה בבעלה. היא רצתה שותף לדרך. היא רצתה להרוויח כסף בכוחות עצמה ולהיות חופשיה לעשות בו כראות עיניה.

והנה הגיע היום שבו הבוס של אמי היה עתיד להחליט מי יקבל את הקידום. כל אחד מהמועמדים מלאי התקווה הוזמן למשרדו לפגישה פרטית. כשהגיע תורה של אמי, הבוס שלה הושיב אותה, הציע לה קוקטייל וסיגריה, והסביר לה מדוע היא לא קיבלה את התפקיד:

"יש לך מיומנויות נהדרות, פט. כולם אוהבים אותך. אנחנו בהחלט מעריכים את העבודה שעשית כאן, אבל... אנחנו זקוקים לגבר בתפקיד הזה".

זמן-מה לאחר מכן היא התאהבה באבי והם נישאו. השעון הביולוגי של אמי עשה את שלו, והם החליטו להיכנס להיריון. היא ילדה תאומים, בנים, ויתרה על הקריירה שלה ובחרה להיות עקרת בית ולגדל את הילדים.

אמי סיפרה לי את הסיפור הזה כשהייתי בערך בן 18, בתקופה שגם אני ניסיתי לברר עם עצמי איך תיראה הקריירה העתידית שלי. לסיפור הייתה השפעה ארוכת-טווח עלי. נאחזתי בו. תייקתי אותו עמוק בראש ושמרתי אותו שם לצורך עיון נוסף. בשעתו לא הבנתי שכבר הייתי חזק בדרך להפוך לפמיניסט.

כגברים, עלינו לקבל את העובדה שלנשים יהיו חוויות חיים שונות משלנו. אם הדבר לא היה כך, לא הייתה קמה תנועה פמיניסטית מלכתחילה. הפמיניזם קיים כיוון שכמעט כל חברה במהלך ההיסטוריה הייתה פטריארכיה, שבה גבר או קבוצה של גברים מחזיקים באמצעים לשליטה במשפחה, בקבוצה החברתית ובממשל. ו"פטריארכיה" אינו מושג קיצוני שהומצא על ידי פמיניסטיות. הוא חלק מן ההיסטוריה החברתית המשותפת שלנו. ומדובר באידאולוגיה שעד לאחרונה, גברים יותר משמחו להצטרף אליה. גברים מסוימים עדיין סבורים שהפטריארכיה היא דווקא רעיון בכלל לא רע. ומדוע שלא יחשבו כך? הרי הם קוצרים את הפירות שלה, לא?

לא ממש. קיימת טענה מוצקה שמועלית כיום, לפיה גם הגברים הם קורבנות של הפטריארכיה. לעתים קרובות, מעמידים בפני גברים סטנדרטים בלתי-אפשריים של גבריות שעליהם לעמוד בהם, ולא פעם הם נענשים על כך שהם מבקשים עזרה או מביעים רגשות. אפשר לטעון גם שלפטריארכיה הייתה השפעה עליי, אבל לא בגלל זה אני פמיניסט. השליטה הגברית מזיקה לחברה כולה, אך נשים הן הנפגעות ממנה יותר מכל.

אני פמיניסט כיוון שאני אוהב את הנשים בחיי ורוצה להיות בעל-ברית שלהן.

הייתי בר-מזל בכך שהיו לי הורים שראו בנישואין שלהם שותפות. אמי אמנם הפכה לעקרת בית ואם במשרה מלאה לאחר שילדיה נולדו, אבל היא עשתה זאת מרצונה. מדובר בבחירה שהיא בחרה בחייה, ולא בעניין שנכפה עליה על ידי בעלה או על ידי מערכת אידאולוגית כפויה.

אבל גם גדלתי בעולם שבו אלימות פיזית נתפשה כהישג ושבו יחסי מין היו מלה נרדפת לכיבוש מיני, עולם שבו בני-אדם שאהבתי מאוד סבלו מהטרדות ומתקיפות במקום העבודה ובבית-הספר בגלל הזהות המגדרית שלהן, עולם שבו היה מצופה שנשים יקיימו סטנדרטים מגוחכים של "טוהר", ושבו נשללה יכולתן לקבל החלטות הנוגעות לגופן שלהן.

בלינצ'בורג, וירג'יניה, בראשית שנות האלפיים, אי אפשר היה לקבל את הגלולה של היום שאחרי ללא מרשם של רופא. פעם חיכיתי יחד עם אישה בחדר המיון במשך 10 שעות כדי שנוכל לקבל גלולה כזאת, עד שנודע לי שבכל בית החולים אין ולו רופא אחד שמוכן לרשום את הגלולה, כיוון שמעשה כזה "נוגד את אמונתו".

רבותיי, הקשיבו לאימהותיכם. הפטריארכיה היא עניין אמיתי. רבים מכם פמיניסטים, אך עדיין אינכם קולטים זאת. זה היה מצבי, בכל אופן. לא חשבתי שמותר לי להיות פמיניסט, כי אני גבר. חשבתי שאני חלק מן הבעיה.

למרבה המזל, היו בסביבה מספר נשים חזקות ועצמאיות כדי לחנך אותי בעניין.

מייקל ה. ראנד – כותב, מטייל, מקריח.

תורגם במיוחד לאלכסון על ידי אדם הררי

תצלום ראשי: דיילת מחזיקה מגש. תצלום: אימג'בנק /גטי ישראל

מחשבה זו התפרסמה באלכסון ב על־ידי מייק ראנד, Medium.

תגובות פייסבוק

תגובה אחת על פמיניסט, כמו אמא