המטען הגנטי בו מצוידים הילדים משפיע הרבה יותר מכפי שנדמה על התנהגויות חברתיות כמו נדיבות ואמפתיה, ועל סגנון ההורות של הורי הילדים
X זמן קריאה משוער: 5 דקות
מהי, לדעתך, פריצת הדרך המשמעותית או המסקרנת ביותר שנעשתה בתחום המחקר שלך בשנים האחרונות?
ידוע זה מכבר שלגורמים סביבתיים, ובמיוחד אירועי חיים קשים, השפעה על ההתפתחות הפסיכולוגית שלנו. ובכל זאת, אנחנו עוד רחוקים מלהבין לגמרי כיצד אירועים אלה נרשמים בגוף בכלל ובמוח בפרט. פריצת דרך מסקרנת שהתרחשה בשנים האחרונות היא שינוי כיוון מחקרי: מגמה נרחבת של בדיקת האופן בו גורמים סביבתיים משפיעים באופן ביולוגי על הפסיכולוגיה שלנו. דוגמה למגמה זו היא גל המחקרים בעת האחרונה העוסק בשינויים אפיגנטיים- כלומר, האופן בו הסביבה משפיעה על התנהגות ופעילות של גנים מבלי לשנות את הרצף שלהם כלל, השפעה שלעיתים עשויה להתקבע לכל החיים.
דוגמה נוספת למגמה המחקרית זו, היא מחקרים המגלים כיצד אירועים משמעותיים משפיעים לא רק במובן הפסיכולוגי, אלא על התפקוד וההתפתחות הפיסיולוגיים. מחקר של ד"ר עידן שלו ושותפיו, למשל, מצא לאחרונה כי חשיפה לאלימות בגיל הילדות קשורה להתקצרות של טלומרים (הקצה של כל כרומוזום) במהלך הילדות. התקצרות הטלומרים קשורה, בין השאר, לתהליך טבעי של הזדקנות התאים ולכן, לממצאי המחקר של שלו עשויה להיות משמעות רבה מבחינה בריאותית.
מהם המחקרים שמעסיקים אותך בתקופה זו?
אחת השאלות שמעסיקות את עמיתי ואותי היא התפתחותה של אמפתיה והתנהגות פרו-חברתית (כמו עזרה, שיתוף, מתן תמיכה) ומהי תרומתה של הסביבה (הורות, אירועי חיים) להתפתחות זו לעומת תרומתה של התורשה. למשל, אנחנו חושפים ילדים בגילאי 3, חלקם תאומים זהים וחלקם לא זהים (תאומי אחווה), לאפשרות של עזרה הדדית ובוחנים את נכונותם להגישה. באחד הניסויים, למשל, ילד ועוזרת מחקר מקבלים שקיות במבה אך כשהנסיינית פותחת את שלה, היא מגלה שהיא ריקה כמעט לגמרי.
היא מעמידה פנים שזה מאוד מעציב אותה ואנחנו עוקבים לראות כיצד הילד יגיב: האם הוא ימשוך בכתפיו וימשיך לאכול מהשקית המלאה שלו? האם הוא ינחם אותה ויחלוק איתה את החטיף? אחד הדברים שאנחנו מגלים הוא, שתאומים זהים (שנבדקים בנפרד, כמובן), מגיבים באופן דומה זה לזה יותר מתאומי אחווה, מה שמחזק מאוד את השפעתה של התורשה על התנהגות פרו-חברתית ואמפתיה. השלב הבא הוא לתכנן ניסויים שבאמצעותם נוכל לבחון את ניצניה של ההתנהגות הפרו-חברתית אצל תינוקות בגיל 9 חודשים והלאה.
נושא נוסף שמעסיק אותי הוא ההתפתחות של ערכים, כמו למשל הישגיות, משמעת עצמית, פתיחות לחוויות ועוד. ידוע, למשל, שערכים של כוח מדורגים גבוה על ידי גברים באופן ממוצע, יחסית לנשים. ממצא זה התקבל כמעט בכל התרבויות בעולם בהן זה נבדק. הספרות המחקרית לרוב מתייחסת לגיל ההתבגרות כגיל שבו מתחילים להמשיג ולגבש ערכים אלה ואחרים אך עמיתותיי ואני מוצאים ממצאים מעניינים לגבי ערכים כבר בגיל 7. כלומר, הבסיס להתגבשות הערכים הוא מוקדם יותר והשאלות העולות מתוך כך הן מאוד מעניינות. למשל, האם ישנה עקביות באופי ערכים אלה מגיל 7 ועד גיל ההתבגרות והלאה? אם יהיו שינויים, מה מקורם? ומה מידת התרומה של מרכיבי אישיות מוקדמים (כמו טמפרמנט, למשל) לגיבוש הערכים השונים?
נושא שלישי מרכזי בעבודה הנוכחית שלנו נוגע באופן בו אופי ההורות משתנה כתוצאה של התנהגות הילדים. מה שמעניין אותנו לבדוק, הוא כיצד גורמים גנטיים בילד מתבטאים באישיות שלו ומשפיעים כך על התנהגות ההורה. בעבודה עם רוני פנר-טסלר, למשל, ערכנו תצפיות על אימהות המשחקות עם ילדיהן. ראינו שהבדל גנטי, שקשור לוויסות סרוטונין במוח, ניבא באופן עקיף את התייחסות האימהות: בנים עם שליטה עצמית גבוהה, כתוצאה מההבדל הגנטי הזה, זכו להורות חיובית ותומכת יותר. לבנות, באופן כללי, שליטה עצמית גבוהה יותר והן גם זוכות להורות חיובית יותר יחסית לבנים.
כיצד אתה רואה את העתיד של תחום המחקר שלך?
הפסיכולוגיה ההתפתחותית עוברת שינוי מאד גדול בשנים האחרונות. ההבנה הגוברת והולכת של הצורך בחשיבה על ההשפעה המשולבת של גורמים ביולוגיים וחברתיים על התפתחות, מביאה לכך שרוב מחקרי האורך הגדולים הקיימים בתחום משלבים כיום מרכיבים ביולוגיים בנתונים שהם אוספים. סיבה נוספת לכך, היא כמובן הוזלת מחיר איסוף הנתונים וניתוחם. למשל, במחקר קנדי נרחב שאיסוף נתוניו נמשך כבר 30 שנה, החוקרים מצליבים גורמים סביבתיים, כגון עוני וסוג ההורות, עם מדדים התפתחותיים שונים. רק לאחרונה, החליטו החוקרים לקחת דגימות גנטיות והורמונאליות והממד הנוסף הזה שדרג את מורכבות המחקר ושפך עליו אור חדש.
אפשר לקבל כעת תשובות על מגוון חדש של שאלות, כמו למשל, האם הורים עם מרכיבים גנטיים מסוימים מתמודדים עם עוני אחרת? האם הצטברות של גורמי סיכון לאורך השנים מתבטאת בדפוסי האישיות שהתפתחו, והאם השפעה זו קשורה לשינויים ארוכי טווח ברמות קורטיזול (הורמון הממלא תפקיד בתגובת לחץ)? לכל זאת, ניתן להוסיף כי הקלות והנגישות בהן ניתן לאסוף מדדים פיסיולוגיים מאפשרת גם לצאת מגבולות המעבדה: נבדקים עשויים לענוד רכיב אלקטרוני קומפקטי שאוסף ומשדר לחוקרים מדדים רבים ובזמן אמת. התפתחות מגמה טכנולוגית זו תכניס ממד נוסף של מורכבות במחקרים רבים, ולא רק בתחום הפסיכולוגיה ההתפתחותית.
מהו ההסבר האלגנטי, העמוק או היפה ביותר בעיניך לתופעה כלשהי?
אחת התופעות המסקרנות שעולות במגוון מחקרי פסיכולוגיה התפתחותית, היא שככל שעולה הגיל, מרכיבים גנטיים משפיעים עלינו יותר מאשר גורמים סביבתיים. למשל במחקר שערכתי עם שותפי בבריטניה, השפעת ההבדלים התורשתיים בגיל שנתיים על התנהגות פרו-חברתית היתה אחראית לכ- 30% מההבדלים בין ילדים, ובגיל 7 לכ- 60%. באופן דומה, גם בתחומים נוספים – נטייה להשמנה, בחירת תחביבים, בעיות התנהגותיות שונות ועוד – ככל שאנו מתבגרים, השפעת התורשה עולה.
זוהי תופעה מאוד לא אינטואיטיבית, שהרי ההרכב הגנטי שלנו הוא הדבר הראשון שקיים אצלנו, בעוד גורמים סביבתיים רבים (חינוך, הורות, מדיה, פציעות...) מופיעים אחר כך ונוכחותם רק הולכת ומתעצמת ולכן ניתן היה לחשוב שדווקא השפעתם תגבר. אנחנו גם נוטים לחשוב שככל שאנו מתבגרים ונחשפים למגוון רחב יותר של השפעות ודעות, כך גוברת החירות לעצב את חיינו כראות עינינו.
ובכן, ראשית, מתברר כי החירות הזו פועלת יותר דווקא לטובת הגנטיקה: חופש הפעולה הגובר, ככל שאנו גדלים, מאפשר לנו לבטא את הנטייה המורשת במידה רבה יותר. ההגבלות שחלו עלינו בילדות הולכות ומתרופפות ונטיות תורשתיות מקבלות ביטוי ביתר שאת. רובד נוסף ועמוק יותר של ההסבר לתופעה, עולה מתוך מחקר שפורסם לאחרונה. המחקר מציע כי באופן אירוני, העליה בביטוי התורשתיות נובעת דווקא מהסביבה. כלומר, הנטייה התורשתית של הילד היא הגרעין הראשוני ותגובת הסביבה תואמת נטיה זו באופן שמעצים אותה עוד יותר עם הזמן.
לגבי מה אתה אופטימי?
פריצת הדרך המשמעותית שהזכרתי קודם, קשורה בעצם לשינוי מחשבתי אצל רוב החוקרים. שאלת ה- nature vs. nurture (כלומר, מה מקור התופעה- סביבה וטיפוח או טבע האדם המקודד בגנים) היא שאלה עתיקה בפסיכולוגיה אבל היא לרוב עמדה בפני עצמה והתשובה עליה – "ההשפעה היא משולבת" – נאמרה תמיד כמעין מס שפתיים אוטומטי. כיום השאלה הזו כבר אינה חד ממדית כפי שהיתה והיא מוטמעת ביותר ויותר מחקרים. הולכים ונוספים בה רבדים וממדים משום שכיום, יותר מתמיד, מובן הצורך במחקר בינתחומי המתייחס לשילוב שבין גורמים גנטיים, מנגנונים מוחיים והורמונליים, לבין גורמים חברתיים, חינוכיים ועוד. אנחנו מסתכלים יותר ויותר על התפתחות האדם, החל בילדות וכלה בזִקנה, דרך פריזמה של מערכת סינרגטית בה הכל משפיע על הכל. זה כמובן לא יהיה פשוט לשתף פעולה ולשנות חלק מהתיאוריות שלנו אך נראה שהמאמץ בהחלט ישתלם.
תגובות פייסבוק
4 תגובות על פרופ' אריאל כנפו
מעניין ומעלה מחשבות רבות.
האם יהיו מאמרים על הקשר בין אפיגנטיקה ונוירופסיכולוגיה?
ייתכן מאוד, זה אכן נושא מרתק.
אז כנראה שיש רגליים לאימרה השחוקה שככל שאנחנו מתבגרים אנחנו נעשים דומים יותר להורים שלנו.
הממצא שעם הגיל השפעת הגנטיקה עולה והשפעת הסביבה יורדת הוא מרתק. אולי זה מסביר משברים שעוברים על אנשים בסביבות גיל 30,40 שלא יכולים לחיות בפסאדה והtrue self שלהם זועק לצאת לאור. האם יש ממצא או השערה ביוכימית למה זה קורה?
האדם המטיל
אנטון מרטיניו-טרסוולתינוקות חסרי אונים? מוחות מפותחים? אבות שותפים ומעורבים? אנחנו דומים לציפורים, יותר...
X 20 דקות
קסמו האפל של השיגעון
רננה שטנגר אלרןקשה לאבחן אותו, אולי בלתי אפשרי. אולי כולו עניין של תרבות ויכולת...
X רבע שעה
החיים בזוג
פעם אדם היה יכול להיות נשוי, לחיות עם אדם אחר במערכת יחסים אינטימית – שכונתה גם "רומנטית" – בלי ששני המעורבים יהיו נשואים, או לקיים מערכת יחסים מחוץ לנישואין, בעלת אופי קבוע, אפילו גלוי ומוצהר בחברה, או... ובכן, שלל הסידורים, ההסברים, המערכות, הקשרים היה תמיד גדול ורב. וההנחות המוקדמות, ההנחות החברתית, סוגי המחויבות, ההשלכות של כל אלו על דרכי הרישום הפורמלי או על הכותרת המתנוססת על מערכת היחסים מבחינת חברתית, ומכאן גם על המעורבים בה, מתוות רשת מסובכת מאוד, מסובכת כמו המגוון האנושי שרוחש בכל תקופה, בכל חברה, על המשותף והשונה.
מול כל אלו, ומעל כל אלו, מונח-כל תפס לו מקום בלשון המתארת את חיינו האינטימיים: "זוגיות". זוגיות היא הימצאות, על פי רוב קבועה, במערכת יחסים קרובה, רגשית, רומנטית, אינטימית, מינית, קבועה במידה משמעותית, עם אדם אחר. ה"זוגיות" מתנהלת בין שניים, או שתיים או כל שילוב שהשפה העברית יודעת או אינה יודעת לבטא שקושר 1 ועוד 1 לכדי 2, "זוג". ה"זוגיות" מערבת, פוטנציאלית, בן זוג, בת זוג, במניין שבין 0 ל-2, כך שסך הכול האנשים המעורבים הוא 2. ולא לדאוג: מובן שאני כותב את הדברים תוך היעזרות בספרות כדי להקל על הקריאה ולפתוח את האפשרויות במרחב הגמיש והעשיר שבין מין, מגדר ומין דקדוקי בלשון, מה גם שעברית מבדילה היסטורית וגם עכשווית בין מין דקדוקי "זכר" ומין דקדוקי "נקבה" – נושא שאינו מרכז הדברים שהרשימה הזאת מתמקדת בהם.
ובכן. "זוגיות". אז איך היא עובדת? כלומר, לשונית, בעברית שלנו כיום. אדם אומר שהוא "בזוגיות", או שהוא "חי בזוג" (צורה פחות שכיחה ושאולי נמצאת בדרכה להיעלם). כשאדם "בזוגיות" יתכן שיישמעו צירופים כמו "חי בזוגיות", "נמצא בזוגיות", וגם בשורות משמחות מסוג "נהייתה לי זוגיות" וגם עגומות יותר כגון "החלטנו לפרק את הזוגיות".
בדרך, "בן זוג" ו"בת זוג" הפכו לביטויים חזקים מאוד, גם מבחינת התחביר הפנימי שלהם. הדבר מתבטא בהגייה: "בנזוג" (bnzug, ממש כך) ו"בתזוג" (batzug שאפילו נהגה badzug – עם קיצור התנועה הראשונה למינימום), ובשניהם הטעם על ההברה השנייה חזק, יציב וברור. סימן נוסף להתכה החזקה בתוך כל אחד מהצירופים הללו ניכר ביידוע: "הבן-זוג", "הבת-זוג" מתחרים היטב ואולי עומדים לגבור על "בן הזוג" ו"בת הזוג". כמו "העורך-דין", צורה שמראה על התכה ברורה בין "עורך" ו"דין", מה גם שאבדה תודעתית כל תשומת לב ל"עריכה" כלשהי הקשורה ל"דין" כלשהו, שגם הוא התעמעם מבחינת תרומתו למשמעות הצירוף.
אם נחזור ל"זוגיות", שם עצם מופשט שנגזר מ"זוג", נשים לב שאין למונח מקבילה בשפות כמו אנגלית, צרפתית או ספרדית, שחלקן משתמשות בביטויים ארוכים ביותר מסוג "החיים בזוג" או "חיי זוג", או "להיות במערכת יחסים", אך אינן מייחדות מילה לתופעה בכללותה. דומה שבחלק מהשפות האירופיות גם הביטוי המורכב יותר אינו מבטא את מכלול הדברים המרכיבים את ה"זוגיות", אלא שיש נטייה לרמוז או לייחד דווקא את ההסדר האינטימי-מיני או החוקי-פורמלי. העברית העכשווית החיה, לעומתן, קבעה לה מונח מופשט כולל למה שהוא תופעה, מסגרת כללית, כלומר מסגרת-על של מסגרות אפשריות, עכשוויות או עתידיות, שכן רבים החידושים והגוונים בכל הקשור להסדרים, לנטיות הלב ולמימושים בתחומים הללו. נוכל לדעת בדיוק מספק יותר מה כלול ב"זוגיות" אם נמפה, באיסוף של דוגמאות חיות, גם את ההקשרים שבהם המונח משמש וגם את הדברים שאינם נחשבים ל"זוגיות". דומה שכשאין הקשר מיני-אינטימי-רומנטי (או לפחות חלק מהחוליות בשרשרת הזאת), אין מדובר ב"זוגיות". למשל, כשמתייחסים לשני זמרים שהם הרכב ידוע ומוכר, ומדברים על "זוגיות מאושרת", ברור שהדבר נעשה בחיוך, בשימוש מטפורי, כדי להדגיש את השותפות ואת ההרמוניה בין השניים. כך יהיה אם ידובר בשני חלוצים המרכיבים יחד את חוליית ההתקפה של קבוצת כדורגל: אם הם יגלו שיתוף פעולה ופירגון הדדי בולטים ומוצלחים במיוחד, יהיה אפשר לדבר עליהם במונחים של "זוגיות", על דרך החיוך והמטפורה.
העובדה שיש לעברית שלנו מונח-על כזה מקלה מאוד לשמור על פלורליזם וגמישות, ולא פחות מכך על הפרטיות בנוגע להסדרים האינטימיים של אנשים. ונמצא לכך גם סיוע מצד הלשון, באמצעות אחד הכלים המופלאים והוותיקים ביותר של העברית מאז ומעולם: אותה "ב-" מופלאה, שמשתתפת במבנים שמציינים מצבים, מיני סטטוסים זמניים או קבועים, או תוארי פועל על שלל אפשרויותיהם. היא ראויה לדיון שייוחד לה, בהחלט, אך בינתיים נעלה אותה על נס בתחום הזוגיות: אפשר להיות "בזוגיות", או "לחיות בזוג", והכול ידעו במה מדובר, בלי שאיש מבני הזוג, או מבנות הזוג, יצטרכו להסביר דבר.