מדען אורח פרופ' מאיה תמיר

כיצד אנחנו מבחינים בין פחד לכעס אם אין ביניהם הבדל ביולוגי? האם אידיאולוגיה מכתיבה רגשות כלפי אירועים פוליטיים או שמא להיפך? ומדוע בקבלת החלטות רגשות חשובים לא פחות מקוגניציה?
X זמן קריאה משוער: 8 דקות

מהי, לדעתך, פריצת דרך המשמעותית או המסקרנת ביותר שנעשתה בתחום המחקר שלך?

לתחום חקר הרגשות יש היסטוריה מרתקת, עם דמויות מדענים דומיננטיות, מאבקים והרבה תהפוכות. יש לנו אינטואיציה חזקה כי קיימים רגשות מובחנים (כעס, שמחה, עצב, פחד, גועל...) וברור לנו שזה חלק בלתי נפרד מהביולוגיה שלנו, שאנחנו מגיעים לעולם עם היכולת לחוש אירועים בעולם באמצעות חושינו, לגבש מחשבות אודותיהם ולהרגיש כלפיהם. מעבר לכך, כולנו מסוגלים לאבחן רגשות אצל הזולת באופן טבעי ורפלקסיבי. כלומר, נדמה שסוגי הרגשות השונים מחווטים בפעילות המוחית והינם אוניברסאליים.

תובנה אינטואיטיבית זו, שזכתה עם השנים לכינוי "תיאוריית הרגש הבסיסי", הנחתה גם את החוקרים המובילים בתחום משנות השישים, כשהחלה פריחה של מחקרים אמפיריים בתחום. אחד החוקרים המוכרים, פול אקמן, ערך רצף ניסויים שהראה שבממוצע, אנשים מצליחים לזהות נכון את הרגש שמובע בתמונות של הבעות פנים רגשיות. אפילו במקומות רחוקים מבחינה גיאוגרפית ותרבותית כמו פפואה ניו-גינאה, אנשים זיהו רגשות ללא כל הכשרה מוקדמת. עם זאת, במקביל, התעוררה ביקורת לגבי האופן בו ניסויים אלה בוצעו והחלו לצוץ גם השערות שונות, פחות אינטואיטיביות, ביניהן ההשערה שרגשות אינם אוניברסאליים, אלא שהם תוצר של תהליך למידה.

את אחת מפריצות הדרך התפיסתיות סיפקה התיאוריה הקונסטרוקטיבית של הרגש, שאמנם התפתחה לפני שנים רבות, אך קיבלה חיזוק אמפירי רק בעשורים האחרונים. תיאוריה זו טוענת כי המרכיב הביולוגי האוניברסאלי של הרגשות מורכב משני ממדים בלבד: האחד הוא סוג החוויה (חיובית לעומת שלילית) והשני הוא מידת העוררות (גבוהה לעומת נמוכה). במבט ראשון זה נראה מפתיע: גם כעס וגם פחד, למשל, הם רגשות המאופיינים בחוויה שלילית בעלת עוררות גבוהה; האם זה אומר שמבחינה ביולוגית אין ביניהם שום הבדל? התשובה היא, אכן, אין: כעס ופחד אינם שונים מבחינה ביולוגית, אבל לפי התיאוריה הקונסטרוקטיבית הם שונים מבחינת המשמעות שאנו נותנים להם, ומשמעות זו היא נלמדת. בדומה לאופן בו אנו לומדים להבחין בין "שולחן" ל"כיסא", אנחנו לומדים להבחין בין "כעס" ל"פחד".

אם, למשל, רודפת אחריך מפלצת שרוצה לטרוף אותך, אז אתה לומד להבחין כי מה שאתה מרגיש הוא "פחד", ואילו אם אתה רודף אחריה כי היא טרפה את חבריך, משמעות אותה תחושה בדיוק תהיה שונה: "כעס". פחד וכעס אינם אלא קטגוריות סמנטיות והבעות הפנים הנלוות אליהם אינן אלא מאפיינים שנקשרו לקטגוריות האלה. ההבחנה בין "כעס", "פחד" ורגשות אחרים היא שימושית וחשובה אבל יש יותר ויותר עדויות אמפיריות לכך שהם, יחד עם חוויות רגשיות אחרות, הן תוצר של הבניה ולמידה, רעיון סמנטי המולבש על תופעה ביולוגית. רעיון סמנטי זה, הוא מה שהופך את התופעה הביולוגית למגוונת כל כך. בלעדיו, היינו נותרים עם חוויות רגשיות פשוטות למדי.

כשמסתכלים על גוף הנתונים המצטבר בעשרים השנה האחרונות, התמיכה בתיאוריית הרגש הבסיסי הולכת ומצטמצמת ומאידך הולכת וגוברת התמיכה בגישה הקונסטרוקטיבית, השמה דגש על תרבות, שפה, ולמידה (הקפיצה הגדולה ביותר בזיהוי רגשות מתחוללת בתקופת רכישת השפה). באופן מעניין, אחת ההתנגדויות החריפות ביותר שאני נתקלת בהן כאשר אנשים שומעים על התיאוריה הזו, היא לגבי האפשרות שלבעלי חיים אין רגשות במובן שמוכר לנו. האם זה אומר שכלב אינו כועס כאשר הוא חושף שיניים ואינו פוחד כאשר הוא מכניס את זנבו בין הרגליים ומיילל? עד כמה שקשה לתפוס זאת (וזה אף הולך ונעשה לא פוליטיקלי קורקט לומר זאת), התשובה היא, שנראה שלא. הוא וודאי חווה תחושה שלילית עם עוררות מסוימת אבל לקרוא לזה כעס או פחד יהיה מרחיק לכת.

מהם המחקרים שמעסיקים אותך בתקופה זו?

גם במחקרים שלי, העוסקים בתחום הוויסות הרגשי, אני מנסה לבחון השערות לא אינטואיטיביות. ההנחה של רוב החוקרים היא שוויסות רגשי נובע בדרך כלל מהשאיפה להימנע מרגשות שליליים שגורמים לנו להרגיש רע; שאיפה לחזק את הרגשות החיוביים ולהגיע לאיזון. זו אינטואיציה שגם עולה בקנה אחד עם מוסכמות תרבותיות לגבי כוחן המיטיב של אופטימיות וגישה חיובית ("תחשוב טוב, יהיה טוב" וכיו"ב). הואיל וברור מה אנשים רוצים להרגיש, השאלה העיקרית שמנחה חוקרים בתחום היא, מהן האסטרטגיות בהן ניתן להשתמש כדי להרגיש כך.

המחקר שלי מטיל ספק באינטואיציה העומדת בבסיס מחקרים אלה. הנחת היסוד המנחה אותי היא שיש סיבה שיש לנו רגשות, בין אם חיוביים או שליליים. כל הרגשות יכולים להיות אינסטרומנטאליים. רגשות ממחישים לנו מה חשוב לנו ברגע נתון (למשל, אם לאדם לא אכפת כאשר בת זוגו עוזבת אותו, כנראה שהיא לא באמת חשובה לו) ומהווים כלי יעיל לשינוי התנהגות (כאשר אנחנו נכנסים ללחץ לפני דדליין בעבודה, אנחנו עובדים יותר). אם רגשות הם אינסטרומנטאליים למגוון רחב של מטרות, מדוע שוויסות רגשות יהיה מכוון רק להגברת רגשות טובים ולא להגברת רגשות יעילים? ואם כך, אז אנשים עשויים גם לווסת רגש לא רק כדי לשנות מצב רגשי מצוי, אלא גם כדי לחולל מצב רגשי רצוי. הניסויים שלי ושל עמיתי מדגימים זאת. למשל, כאשר אנו נותנים לאנשים לשחק במשחק מחשב בו עליהם להרוג דמויות אחרות, אנו רואים כי הם משתדלים ללבות רגשות של כעס בתוכם, וזאת עוד לפני שהחל המשחק. בהקבלה לחיים האמיתיים, אפשר להניח שכאשר צפוי עימות, אנשים יפתחו כעס כלפי הצד השני אפילו אם אין להם שום היסטוריה משותפת עמו שתצדיק כעס זה.

האם הכעס יהיה מועיל? בניסויים אנו רואים כי רגש זה אכן משפר את ביצועי השחקנים. באופן דומה, אדם המכין את עצמו לברוח מפני איום יעורר בעצמו רגשות של פחד. כאמור, אמנם מבחינה ביולוגית אין הבדל בסיסי בין כעס ופחד, אך ההכרעה ביניהם בהתאם לנסיבות היא חשובה מאין כמוה, משום שהיא זו שתגרום לנו לבחור בין לחימה או בריחה (fight or flight). באופן מעניין, לפחות אצל בני אדם, זוהי הכרעה שעשויה להתחולל עוד לפני הופעת האיום עצמו.

כיצד את רואה את העתיד של תחום המחקר שלך?

כיוון שרגשות הם אינסטרומנטאליים למגוון רחב של מטרות, אני מעריכה שעם הזמן עוד ועוד תחומים יעמיקו את חקירתם. ניתן לחקור, למשל, כיצד וויסות רגשי משפיע על קבלת החלטות בכלכלה, על האופן בו הגוף מגיב לכאב ולשיטות טיפול שונות בתחום הרפואה, ועל דפוסי התפתחות של תינוקות וילדים בתחום הפסיכולוגיה ההתפתחותית. במידה רבה, זוהי מגמה שכבר החלה בשנים האחרונות אך יש לה עוד הרבה לאן להתפתח. ככל שוויסות רגשות ייבּחן מפרספקטיבות שונות, התמונה תהפוך בהירה ועשירה יותר ונוכל לשאול שאלות חדשות. בפסיכולוגיה קלינית ניתן לשאול, למשל, עד כמה ניתן להסביר פסיכופתולוגיה באמצעות העדפות רגשיות? האם דיכאון הוא למעשה נטייה להעדיף עצב יותר מהנורמה? אם כן, עשויות להיות לכך השלכות טיפוליות מעניינות. במדעי המדינה ניתן לשאול האם האידיאולוגיה מנחה את הוויסות הרגשי או שמא מדובר בתהליך הפוך (או לפחות, תהליך דו סטרי)? אחד הדברים שפרופ' עירן הלפרין, שותפי למחקר, ואני מגלים הוא, שלא מעט ישראלים רוצים לכעוס כאשר הם חושבים על הסכסוך הישראלי-פלסטיני והמידה שהם רוצים לכעוס מנבאת את התגובה שלהם לתופעות פוליטיות.

מהו ההסבר האלגנטי, העמוק או היפה בעיניך לתופעה כלשהי?

באופן מסורתי, חוקרים נוטים לקשר את האמיגדלה (מבנה דמוי שקד באונה הרקתית המרכזית במוח) לחוויה של חרדה ופחד. כאשר הצליחו חוקרים להראות זאת באופן מובהק באמצעות סריקות מוח, זה שימח את התומכים בתיאוריית הרגש בסיסי כי הנה נמצא הבסיס הביולוגי האוניברסאלי לפחד. אבל ישנו גם הסבר אלטרנטיבי: האמיגדלה פשוט מגיבה לדברים שמאוד חשובים לקיום שלנו. ברור שהדבר החשוב ביותר הוא בדרך כלל איום קיומי אבל ישנם גם דברים נוספים (למשל, גם מציאת אוכל ובני זוג פוטנציאליים חשובים לקיום שלנו). וכשהחלו לבחון את ההסבר הזה מצאו כי אכן, האמיגדלה מגיבה גם לגירויים חיוביים מאוד.

ההסבר החדש על האמיגדלה אינו שולל את הישן אך הוא מציב בפנינו תמונת מצב אחרת, מלאה ועמוקה יותר. יש לאדם צורך במנגנון שיגרור תגובת עוררות מידית לגירוים חדשים מסוימים, וזה בדיוק מה שהאמיגדלה עושה.
אני חושבת שגם פריצת הדרך שתיארתי קודם וגם ההסבר הזה הם חשובים מעצם יכולתם להעמיד בספק אינטואיציות הגיוניות. בשל כך הם גם מלמדים אותנו ענווה- האמת איננה בהכרח כפי שנדמה לנו בהתחלה ועלינו להיות פתוחים לאפשרות שמא הדברים אינם כפי שהם נראים.

לגבי מה את אופטימית?

לאורך רוב ההיסטוריה של התרבות האנושות, רגשות נתפסו כתופעה נחותה, פרימיטיבית ומיותרת. רוב התרבויות בעולם מתייחסות לביטוי רגשות רבים כהתנהגות פומבית בלתי הולמת (החל מהאבירים בימי הביניים ועד הג'נטלמן הבריטי המודרני) או בתור מכשול ופגיעה ביכולת לראות את המציאות כפי שהיא (למשל, כחלק מהקשב הלא שיפוטי שמנסה לעורר המדיטציה הבודהיסטית, עלינו ללמוד להתנתק מרגשות). יש בכך היגיון רב, משום שאיפוק הוא פונקציה של שליטה עצמית, אותה בני אדם היו חייבים לפתח כדי לייצר נורמות בחברה. במקביל, התובנה הרווחת במשך אלפי שנים היא, שיש להפריד בין רגש לקוגניציה ולראות בהם כוחות מנוגדים (אבחנה שנוסחה כבר על ידי אפלטון), בעוד הרגש נחשב נחות ואילו הקוגניציה ("השכל הישר") נעלה.

חוקרי רגש טוענים מזה שנים שרגשות הם תהליך המקדם את היכולת שלנו להתמודד בעולם ובמשך זמן רב, חוקרי קוגניציה וקבלת החלטות לא התרשמו מטענות אלה. אבל בשנים האחרונות מצטבר גוף מכובד של עדויות אמפיריות המראה שרגש הוא חיוני בתהליכי קבלת החלטות (מחקרי מוח אף הראו כי פגיעה מוחית באזורים שאחראיים על עיבוד רגשות פוגעת בתהליכי קבלת החלטות), בתהליכי מוסר ובתהליכים קוגניטיביים אחרים. יתרה מכך, היום עולות שאלות לגבי מהות האבחנה עצמה בין רגש לקוגניציה. לא באמת ברור עד כמה השניים נפרדים זה מזה, במיוחד לאור הראיות המדגימות עד כמה רגש מועיל ומשרת אותנו קוגניטיבית.

אפשר לומר, אם כן, שבשנים האחרונות ישנה תזוזה בפרדיגמה המסורתית ואני אופטימית שהיא תמשיך לצבור תאוצה עד שהגישה הרווחת תשתנה. לרגשות יש השפעה וחשיבות אדירה בכל היבט של החיים האנושיים והטמעת תובנה זו עשויה להועיל לנו. באופן בסיסי, אם נבין כיצד רגשות יכולים לסייע לנו נוכל להגביר את האפקטיביות שלהם. ואם נתייחס לרגשות שלנו ושל אחרים ביותר הבנה ובפחות ביקורת, גם נפחית את ההשפעה הפוטנציאלית השלילית של רגשות. שכן חלק גדול מההשפעה השלילית נובעת מהביקורת העצמית שנלווית לרגשות שליליים כמו עצבות, כעס או פחד הנחשבים, לפחות בתרבויות מסוימות, אינדיקציה לחולשה. אך גישה זו משתנה ואני מאמינה שהיא תוסיף להשתנות.

מחשבה זו התפרסמה באלכסון ב

תגובות פייסבוק

2 תגובות על פרופ' מאיה תמיר

01
יהודה

מאמר מעניין ומסקרן. יחד עם זאת, הטענה המרכזית של התיאוריה הקונסטרוקטיבית נראית לי בעייתית: את כותבת "גם כעס וגם פחד, למשל, הם רגשות המאופיינים בחוויה שלילית בעלת עוררות גבוהה; האם זה אומר שמבחינה ביולוגית אין ביניהם שום הבדל? התשובה היא, אכן, אין: כעס ופחד אינם שונים מבחינה ביולוגית" - טענה מעניינת, אבל האם יש לה ביסוס ביולוגי? ואם כן, מהו? וכן, האם כל הרגשות המאופיינים בחוויה שלילית בעלת עוררות גבוהה אינם שונים מבחינה ביולוגית? התשובה שהם אינם שונים מתחייבת מהטענה הבסיסית, אך מחייבת את המסקנה שכל הרגשות האלה, והם רבים, אינם שונים מבחינה ביולוגית. מעניין, חשוב, אבל טעון הוכחה. אולי תציגי אותה במאמר המשך?

02
רמי פריד

מאיה שלום,
הרגש הוא חוויה סובייקטיבית מעובדת (בשונה מהתחושה שהיא חוויה סובייקטיבית לא מעובדת). לא ברור מדוע נדרש לייחס את הרגש לביולוגיה?! ומהי משמעות האמירה שרגשות (כמו הכעס והפחד) אינם שונים מבחינה ביולוגית? מה הקשר בין רגש לביולוגיה? אשמח לקבל תוספת הסבר.