מדען אורח פרופ' קרין נהון

מהי, לדעתך, פריצת הדרך המשמעותית או המסקרנת ביותר שנעשתה בתחום המחקר שלך בשנים האחרונות‪?

בשנים האחרונות התחום של פוליטיקה של המידע נמצא בצמיחה מתמדת וכמעט מדי יום מתפרסמים מחקרים מעניינים שמדגימים את הדינמיות של הרשתות החברתיות, את פיזור המידע החדשותי, ואת יחסי הכוחות בין המשתמשים, ארגונים ומוסדות ציבוריים. אבל אם לציין פריצת דרך משמעותית ביותר, אבחר בעיקרון של Scale-free networks, שקיבל ביטוי במחקריו של לסלו ברבשי.

לפני פריצת הדרך הזו חשבנו שהמידע באינטרנט מתפשט בצורה שוויונית. זו היתה הנחה הגיונית לאור היכולת הפוטנציאלית של כולם לתקשר עם כולם ללא פיקוח ושליטה. וכך נוצרה מעין תמונה של עולם שטוח לכאורה בו המידע מתפזר באופן חופשי ודמוקרטי. ברבשי הראה באמצעות כלים מתמטיים, שפיזור המידע ברשתות באופן כללי וגם באינטרנט באופן ספציפי, מציית לחוק הכוח, כלומר שרוב הקישורים באינטרנט מרוכזים במספר מועט של אתרים. מחקרים אחרים (כולל מהמעבדה שלנו) הראו שחוק הכוח באינטרנט אינו מתקיים רק לגבי לינקים, אלא גם לגבי תכנים, שאילתות במנועי חיפוש, העדפות של רשתות חברתיות וכדומה. המחקר של ברבשי מרתק שכן יש לו השלכות נרחבות על יחסי הכוחות באינטרנט וברשתות החברתיות. פיזור המידע באופן חופשי ושוויוני הוא אשליה. תחת זאת, תשומת הלב של רוב המשתמשים ממוקדת בידי מעט שחקנים ולשחקנים 'חזקים' אלה יש יכולת להשפיע על ההעדפות וההתנהגות שלנו באמצעות התכנים שהם מפיצים.

מהם המחקרים שמעסיקים אותך בתקופה זו‪?

השאלות שמנחות את המחקרים שלי ושל שותפי נסובות סביב הפוליטיקה של המידע. כלומר, שאלות שבאמצעותן אנחנו מנסים להבין את יחסי הכוחות בין שחקנים שונים ואת תהליכי זרימת המידע‬, בעיקר בהקשר של רשתות חברתיות. למשל, השאלה כיצד ומדוע מידע הופך לוויראלי (כלומר מופץ על ידי הרבה אנשים, בתקופה קצרה ובמהירות רבה). אנחנו רואים שאי אפשר לתכנן ויראליות אך כן ניתן לראות גורמים משפיעים, גם אם הם אינם חשופים על פני השטח. אחד הגורמים, למשל, הם שומרי סף- אותם אנשים ומוסדות שגורמים למידע להתפשט מהר מאוד כתוצאה מתפקידם או יכולתם. שומרי הסף הראשוניים אינם בהכרח אלה המקושרים להמון. הם עשויים להיות מקושרים רק לאנשי המפתח הנכונים. למשל, כשקית' אורבן, המזכיר של שר ההגנה האמריקאי לשעבר דונלד רמספלד, צייץ בטוויטר על מותו של אוסמה בן לאדן, אחד האנשים שקלטו זאת היה בריאן סטלטר, כתב המדיה של הניו-יורק טיימס, שרבים עקבו אחרי התכנים שלו, ורק משם זה הפך לוויראלי. עד ההכרזה הרשמית של אובמה, תוך כשעתיים, החדשות צויצו כ- 15 מיליון פעמים.

גורם נוסף להתפשטות מידע ויראלי הוא המבנה של הרשתות החברתיות. המבנה של טוויטר, למשל, מכתיב סוג מסוים של מסרים: הבזקי חדשות מהירים בדרך כלל שיתאימו לתאר אירועי זמן-אמת מאשר דיון מעמיק. אפשר כמובן לשתף לינקים לווידאו (כמו זה של הופעתה הראשונה של הזמרת סוזן בויל בתוכנית גלוי הכישרונות הבריטית, למשל) אך דיון בווידאו יזדקק לפלטפורמה אחרת כדי להפוך ווירלי.

גורם אחר שמשפיע על הפיכת מידע לוויראלי, הוא ההיווצרות של תבניות התנהגות על ידי המונים. כאשר כל אחד מאיתנו עושה 'לייק' על מאמר, אנחנו לעיתים קרובות לא מודעים לכך שיש אולי מיליונים במקביל שעושים זאת. השילוב של כל הפרטים יחד להתנהגות המונית מכוונת אחת יוצר את הווירליות. יש סיבות רבות להיווצרות ההמונית הזו כמו 'חוש העדר', הנטייה שלנו ללכת אחרי ההמון, הנטייה להתחבר לאנשים עם מאפיינים דומים לנו וכדומה. המידע הוויראלי חשוב לנו כחוקרים כי הוא מבטא ערכים ונורמות חברתיות. ויראליות יכולה מצד אחד להיות כלי לשעתוק והעצמת ערכים קיימים, כמו במקרה של סיפור הסינדרלה של סוזן בויל. מצד שני, הוא עשוי גם להוביל לטרנספורמציה של ערכים, כמו במקרה של תמונת השוטר שריסס בגז פלפל סטודנטים מפגינים אמריקאים, שם התמונה התקבלה בזעם בציבור האמריקאי, והיו דרישות לשינוי של הצורה בה משטרת האוניברסיטאות מטפלת בהפגנות.

דוגמה לשאלה נוספת שמנחה את המחקר שלי, היא מהם הגורמים המשפיעים על הצנזורה הפנימית של תכנים בוויקיפדיה? אחד הדברים שאנחנו רואים הוא שמרחב הפעולה של ויקיפדיה הוא פתוח אך לא שוויוני, משום שבפועל, בין העורכים יש יחסי היררכיה ויחסי כוחות נוספים שאינם גלויים. במחקר זה בחנו את מנגנוני הכוח הפועלים בין תורמי הידע לוויקיפדיה, כלומר האסטרטגיות והמניפולציות בהן הם משתמשים כדי להכשיר מידע או לצנזר מידע שהתפרסם. למשל סביב הסוגיה האם לצנזר או להעלות לערך הרלוונטי את הקריקטורה הסאטירית של מוחמד, התנהלו מלחמות שגילו לא מעט על הקהילה הזו. ראינו שימוש מאוד מגוון באסטרטגיות, כמו חסימת משתמשים אחרים, בניית פרופילים מדומים כדי ליצור מראית עין של קואליציה תומכת ועוד. במקרה של סוגיית העלאת הקריקטורה, ראינו שדווקא המיעוט שתמך בפרסום המידע הצליח לחסום את האפשרות להוריד את התמונה.

כיצד את רואה את העתיד של תחום המחקר שלך?

תחום המחקר בו אני מתעניינת הוא מאוד אינטרדיסציפלינרי וככזה, הוא מחייב שיתופי פעולה עם חוקרים מתחומים שונים. לדוגמא, במעבדה שלנו יש חוקרים ממדעי המחשב, ממדעי המדינה, ‬מגיאוגרפיה, מסוציולוגיה, ממנהל עסקים ומכלכלה. אני מניחה שככל שיתפתח מחקר הפוליטיקה של המידע ברשת, הקשרים האינטרדיסציפלינריים ימשיכו להתהדק ולהתרבות.

מגמה נוספת שתצבור תאוצה, היא יותר ויותר שאלות שיישענו על Big Data, כלומר על היכולת לנתח מידע בקנה מידה עצום במהירות גבוהה מאוד. כיום אנחנו נמצאים בראשית התהליך, בשלב בו נבנים הכלים לדורות הבאים של חוקרים. אחד הכלים שנמצאים בפיתוח, למשל, הוא כלי שבעתיד יאפשר לחוקרים לנטר את המידע הנוצר ברשתות החברתיות ולנתח את השיח שמתנהל בזמן אמת. ולא רק ברשת חברתית אחת, אלא גם תוך התחשבות בזליגת מידע בין רשתות שונות. כלי עצמתי שכזה יאפשר לבחון את התמונה הגדולה של התפשטות המידע או בלימתו. החשש הוא, כמובן, שיהיו שחקנים אינטרסנטיים שונים שינסו להשתמש במידע המחקרי הזה וינצלו אותו לטובתם, תוך פגיעה משמעותית בפרטיות המשתמשים. על כן פיתוח כלים כזה, נעשה בזהירות מירבית.

מהו ההסבר האלגנטי, העמוק או היפה ביותר בעיניך לתופעה כלשהי?

תופעות מעניינת מאוד היא מידת הפאסיביות של בני אדם, פאסיביות העטופה באשליה כי הם אקטיביים ובעלי שליטה בהחלטות החשובות והמורכבות של חייהם. זו אחת התופעות בהן דן אריאלי עוסק בספרו "לא רציונלי ולא במקרה" והיא מרתקת, לטעמי, כי היא גם מעין פרדוקס: אי-נקיטת עמדה הופכת, הלכה למעשה, לעמדה בעלת אפקט ממשי בעולם, בין השאר משום שהיא פותחת פתח נרחב בחיי היומיום למניפולציות על ידי בעלי אינטרסים שונים. פעמים רבות אנחנו נשארים פסיביים, לא נוקטים עמדה גם כשהמניפולציות והאינטרסים פועלים נגדנו באופן ישיר או עקיף.

אחד ההסברים האלגנטיים והיפים לתופעה הזו, היא הטיית ברירת המחדל והאופן בו אנשים נמנעים מהחלטות מורכבות. אחת הדוגמאות המפורסמות היא החלוקה בין המדינות באירופה בהן 98%-100% מהאזרחים מוכנים לתרום איברים (כמו צרפת, הונגריה, פולין) לבין אלה שרק אחוזים בודדים מוכנים לעשות זאת (כמו דנמרק וגרמניה). ההבדל, כך מסתבר, אינו נובע ממאפיינים תרבותיים מוסריים ייחודיים. הנורמה לתרום נוצרה מפני שזו ברירת המחדל של טפסי תרומת האברים שקבעה המדינה וכי רוב האנשים נמנעו מלעשות מעשה אקטיבי: לסמן בטופס כלשהו כי הם מסרבים לתרום את איבריהם במקרה של מוות. אותו סיפור, רק הפוך, קורה במדינות בהן הנורמה היא לא לתרום. השליטה, במקרה הזה, היא בידי הבירוקרטים והיא אינו נובע מאילוץ כוחני, אלא מקביעת ברירת מחדל בנושא מורכב יחסית וציפייה שאנשים לא יטרחו לשנותה. למעשה, ככל שנושא מורכב יותר, כך אנשים מעדיפים לא לנקוט בעמדה ולהישאר פסיביים, לתת ל"חיים" לכוון אותנו. אריאלי מדגים כיצד זה פועל בתחומים רבים: בהחלטות צרכניות, פוליטיות, בריאותיות וכולי. ובמובן הזה, למרות שכניסה של בעלי אינטרסים לתמונה היא פעמים רבות לרעתנו, היא גם יוצרת מראית עין של פשטות, של סטטוס קוו, שהפעולה האקטיבית לשנותו נדמית מורכבת מדי, לא משתלמת, לא אפשרית או אפילו חסרת טעם.

לגבי מה את אופטימית?

יש בי אופטימיות שרשתות וטכנולוגיות מידע יכולות להעצים מיעוטים וקהילות מוחלשות ומתפתחות. האופטימיות הזו נובעת מהתקווה שלי, שעם הזמן הנגישות למידע תהיה יותר יעילה, קלה וברורה לאוכלוסיות אלה ולציבור בכללותו.
לפני 9 שנים הייתי מעורבת בפרויקט דרך איגוד האינטרנט, שנועד להקנות מיומנויות של אוריינות דיגיטלית לנשים מאוכלוסייה ברמה סוציו-אקונומית נמוכה מאוד. לימדנו אותן להיכנס לחשבון הבנק ולהיות מעורבות בנתונים המוצגים בו; לימדנו אותן להשתמש באתרי מפות ובאפליקציות של ניווט. הכלים הפשוטים האלה – שאגב אותן נשים אחר כך העבירו הלאה לנשים אחרות במסגרת פרויקט נוסף – הצליחו להעצימן ולהפוך אותן לעצמאיות יותר.

סיבה נוספת לאופטימיות, היא שהתפתחות הטכנולוגיה שעוזרת להגביר את שקיפות המידע הציבורי היא התפתחות שתהליך הכולל שלה הולך ומתעצם. כמו לדוגמא הפעילות שנעשית על ידי התנועה לחופש המידע והסדנא לידע ציבורי, פעילות החיונית לקיומו של משטר דמוקרטי חזק.