פתאום נפל העיפרון

הזיכרון מערב את כל הגוף. זאת הדרך שבה אנו נאבקים בשיכחה כשהיא פוגעת בנו.
X זמן קריאה משוער: 8 דקות

כשאתם מתעוררים בבוקר, איך אתם יודעים מי אתם? יתכן שתאמרו משהו כמו: ״אנחנו יודעים כי אנחנו זוכרים״ וזו תשובה טובה מאוד, שיש לה היסטוריה מכובדת. הפילוסוף האנגלי ג׳ון לוק, למשל, חשב שהזיכרון הוא בסיס הזהות. ״מודעות תמיד מלווה במחשבה״, הוא כתב בשנת 1694. ״וככל שככל שהמודעות מסוגלת להגיע אל איזה פעולה או מחשבה בעבר, לשם מגיעה זהותו של האדם״.

עבור רובנו, השאלה מהיכן נובעת האישיות אינה משמעותית מאוד לחיי היומיום. אנחנו לא צריכים לנסות לזכור מי אנחנו, זה פשוט קורה

עבור רובנו, השאלה מהיכן נובעת האישיות אינה משמעותית מאוד לחיי היומיום. אנחנו לא צריכים לנסות לזכור מי אנחנו, זה פשוט קורה. אבל עבור מספר גדל והולך של אנשים השורדים מדי שנה פגיעות מוחיות, הסיפור עלול להיות שונה. אם אתם שורדים תאונה או מחלה המגבילה את יכולתכם ליצור זיכרונות חדשים, ומותירה אתם עם מה שנקרא ״שיכחון למאוחר״ יתכן שתיאלצו לחפש במקום אחר את מושג העצמי שלכם.

במהלך 15 שנים של עבודה בעמותת Headway East London המוקדשת לפגיעות מוחיות, פגשתי רבים שעבורם שיכחון למאוחר היה הסיבה לשינוי קיומי מהותי. סיידי, אחות במחלקת ילדים ואם לשניים ששרדה שבץ מוחי. גרטה, עובדת עירייה שחלתה בזיהום. הנר, ירקן שסבל מדום לב במהלך תקיפה אלימה, ומוחו לא קיבל חמצן. כולם החלימו יפה מבחינה רפואית, אבל בגלל האמנזיה, הם מתקשים – או שאינם מסוגלים כלל – ליצור זיכרונות מודעים חדשים. כתוצאה מכך, הם חיים באי ודאות גדולה וחוסר התמצאות, שלא לומר מגבלות לחירות היומיומית שלהם.

ים, צעירה, בגד ים, טשטוש

בים, בטשטוש הזיכרון ובתחושת הגוף. תצלום: ג'רמי בישופ

היכולת ליצור זיכרונות חדשים עומדת בבסיס כמעט כל ההיבטים של האחריות האישית והמקצועית. סיידי, גרטה והנרי איבדו כולם את עבודתם לאחר הפגיעה המוחית שסבלו ממנה, ואיבדו רבים מהקשרים והתפקידים שהעניקו משמעות לחייהם לפני השיכחון. סיידי וגרטה שתיהן נאלצו לעבור דירה כדי לגור עם הורים מבוגרים. הנרי עבר לדיור מוגן. כשהם לא בבית או במרכז העמותה, שלושתם זקוקים לליווי מתמיד של אדם מסייע.

ההסתגלות לשכחון עשויה לגבות מחיר פסיכולוגי יקר. סיידי, למשל, חוותה משך שנים אחרי השבץ חרדה נוראית. אני זוכר את התסכול שחשה ואת התקפי החרדה שלה שבהן הייתה זועמת נוראות, ולעתים מפנה את הזעם כלפי הסייעת התמימה שלה. בהיעדר זיכרונות מודעים של מה שהוביל להתקפי הזעם הללו, סיידי לא ידעה להסביר או לשבץ אותם בהקשר מתאים. לי נראה כי

בסיוטיה היא ידעה רק שהיא לא יודעת מה קורה.

זהו שיעור מפחיד על אודות משמעות החיים ללא יכולת ליצור זיכרונות מודעים מבוססי מחשבה כפי שתיאר לוק, מה שפסיכולוגים כיום מכנים בשם זיכרון ״אוטוביוגרפי״. היזכרות במאורעות שהתרחשו לא מזמן מאפשרת לאדם להתמצא, מעגנת את תחושת הזהות ושומרת על רצף סיפורי שמציב אותו במקום קוהרנטי בעולם.

כל שורדי השיכחון שאני מכיר הם בני אנוש נבדלים ובעלי חיוּת – כל אחד מהם הוא בעל אופי ייחודי משלו ותחושה חזקה של עצמי. בהיעדר זיכרונות עכשוויים, מהו שמאפשר להם לדעת מי הם?

אבל אני רוצה להזהיר מפני הרעיון, שהעלה לוק, ולפיו היצירה המתמשכת של זיכרונות היא אותו דבר הקרוי זהות. על אף מצבם הכול כך לא מובן לעתים, כל שורדי השיכחון שאני מכיר הם בני אנוש נבדלים ובעלי חיוּת – כל אחד מהם הוא בעל אופי ייחודי משלו ותחושה חזקה של עצמי. בהיעדר זיכרונות עכשוויים, מהו שמאפשר להם לדעת מי הם?

שורדים רבים הם בעלי זיכרונות משמעותיים מן החיים שלפני הפציעה, זיכרונות שנוצרו לפני האמנזיה, ואלה עשויים לסייע לעגן את זהותם. מערכת היחסים של סיידי עם ילדיה, למשל, עדיין חשובה לה מאוד. אבל בו זמנית, הנרי בקושי מתייחס לחייו שלפני הפציעה, וישנם שורדים שאני מכיר המעדיפים לשכוח איך חיו קודם. אפילו כשלזיכרונות מפני השיכחון יש תפקיד, אני משוכנע שמעטים הניצולים הנסמכים עליהם בלבד. במקום זאת, גרטה, סיידי והנרי מצאו דרכים חדשות לייצב ולהזין את תחושת העצמי שלהם באמצעות מעשים: באמצעות הרגלים ותפקידים המאפשרים להם להמשיך להתפתח וללמוד.

מאז שנפצע, הנרי בנה קריירה כאמן. אף שזיכרונותיו המודעים מכך מתפוגגים בהכרח, הוא נמשך אל הסטודיו לאמנות ללא הרף בזכות התחושות החיוביות שעבודתו שם מעוררת בו. לפני שנתיים הוא נתבקש לעצב תג לחברי העמותה, שאותו יוכלו לענוד באירוע פתיחה של תערוכה. היה כתוב עליו ״אמן״. הוא שמר את התג שלו וענד אותו תכופות, אף שאני בטוח שאין לו זיכרון מודע של האירוע שהתג הוכן עבורו.

נורית, פרח, ציור

הממשות המוחשית מאפשרת זיהוי, תחושה של עצמי. תצלום: אנני ספראט

גרטה מדברת ברהיטות על האופן שבו הציורים שהחלה לצייר בעמותה עוזרים לה להתמצא: ״אני מכירה את עבודותיי שלי. אני יודעת מי אני. זה לא תמיד חזק, אבל זו תמיד אני״. היא מדברת גם על ההשפעה החיובית של הדבר על מצב הרוח שלה, השפעה שפועלת גם בהיעדר זיכרונות מודעים: ״אני שמחה יותר אחרי ביקור בסטודיו לאמנות, אפילו אם אני לא זוכרת שהייתי שם. זה כמו שאפילו אם כבר אין לך כוס שמפניה ביד, את שתית שמפניה ואת מרגישה שתויה כזה?״

כשסיידי שרה בשיעורי המוזיקה במרכז, ומפגינה את יכולת השירה המדהימה שלה ואת הזיכרון המושלם שלה למילות השירים הקלאסיים של אמני חברת ״מוטאון״, משונה לחשוב עד כמה עמוק השכחון שלה מחוץ להקשר הזה. אני זוכר גם יום שבו אחת מנשות הצוות בעמותה הביאה את התינוק הפעוט שלה לביקור. כשסיידי ראתה אותם, ההתרגשות המעט מוסחת דעת שמאפיינת אותה במרכז נעלמה והיא לקחה את התינוקת בשלווה בזרועותיה. היא ערסלה את התינוקות בביטחון בעודה שואלת את האם שאלות מתאימות ורגישות על אודות בריאותה והרגלי השינה שלה.

לסיידי יש זיכרונות עשירים מחייה לפני הפציעה, ובכלל זה משנותיה כאחות במחלקת ילדים. המפגש עם התינוקת בוודאי עורר את ״הכישורים״ הקשורים באותה תקופה, או מה שחוקרים מכנים בשם ״זיכרונות תהליכיים״, וגם את הזיכרונות המפורשים האוטוביוגרפיים. אבל אני חושב שהחוויה הייתה גדולה מסך חלקיה. היא לא פשוט חזרה לעבר. לרגע, ואולי בפעם הראשונה מאז פציעתה, סיידי הייתה האדם הממוקד ביותר בחדר: ממוקדת לא רק בתינוקת שבזרועותיה ובמבוגרים שסביבה אלא גם בזהותה שלה. אני התבוננתי בה הופכת פתאום לאדם שלם המתגלם בזיכרונותיו: זה היה רגע שאיחד את המומחיות שלה מן העבר, את ההרגלים הגופניים הלא מודעים ואת החוויות הזכורות המודעות עם כוונותיה בהווה, התחושות הגופניות והרגשות העמוקים. אני מצטער שלא שאלתי אותה, באותו רגע, איך היא מרגישה.

היות אדם היא תכונה של הגוף כולו

התובנה שעליה אני מנסה לספר היא כי ״היות אדם״ (personhood) אינה תכונה של התודעה או של המוח בלבד, ולא של כל תכונה בודדת אחת של הישויות הללו. היות אדם היא תכונה של הגוף כולו, והגוף כולו מבוטא באופן שבו היות אדם ואדם מסוים יכולים להמשיך להתקיים על אף שיכחה בלתי פוסקת.

כשקראתי פוסט בבלוג של הפילוסוף מרק רולנדס, שבו הוא דן ברעיון של ״זיכרון רילקאני״ (Rilkean memory), מצאתי סוף סוף את השפה שבה אוכל לתאר את האינטואיציות הלא מדוברות הללו. רולנדס בחר את השם בכלל משהו שהמשורר ריינר מריה רילקה כתב בשנת 1910 על האופן שבו השירה בוקעת מן הזיכרונות שלנו:

״... הזיכרונות עצמם אינם חשובים. רק כשהם הופכים לדמנו, למבט ולמחווה שלנו והם חסרי שם, וכבר אינם נבדלים מאיתנו עצמנו – רק אז יכול לקרות שבאיזו שעה נדירה המילה הראשונה של שיר עולה ביניהם וממשיכה מהם הלאה.״

בשונה מן הזיכרון האוטוביוגרפי של לוק, שהוא תכונה של חשיבה מודעת לבדה, זיכרון רילקאני חי בפעולה של הגוף כולו, עולה מתוך ״נטייה התנהגותית״ או ״מצב רוח מתמשך״ שנותרו מאחור כשהזיכרון המודע, הנרטיבי, מתפוגג לו. כשהם עקביים ומבוצרים דיים, אומר רולנדס, הנטיות ומצבי הרוח הללו הופכים ל״סגנון קיומי״, דרך היות שעשויה לשמר את האדם מול ״אובדן זיכרון נורא״.

אופניים, רוכב

הגוף זוכר, הגוף מזכיר, הגוף נזכר וגם יוצר זיכרון. תצלום: הקטור פלקון

זה מה שאני רואה בשורדי פגיעות מוחיות כמו הנרי, גרטה וסיידי. כשהם לוקחים חלק במעשים שיש להם משמעות עבורם, הם משוקעים באמיתות החיים שמזכירות להם מי הם. ניצולי אמנזיה, שאיבדו את יכולת יצירת הזיכרונות הפגיעה כל כך בשל פגיעה מוחית, הם עצמם יותר מכל בהקשר שמאשש שוב ושוב את הנטיות הטבועות בהם, את נטיות הגוף והתחושות שלהם. המקומות שבהם הם מרגישים ביטחון רב מכל בזהותם הם אלה שבהם מעודדים אותם לא רק לחשוב אלא לעשות דברים שהם אוהבים. כדי לתמוך בשורדים הללו, אנחנו חייבים להתייחס ברצינות לרעיון של זיכרון כל-גופי כל-אישיותי, ולחפש דרכים לחזק אותו  בכל אופן שנוכל.

אני מביט בזוגתי, הנעה לצדי, ומזהה תחום נוסף שלם של זהות: האנשים שעמם אני חולק את חיי והתחושות שהם מביאים לחיי

כשאני מתעורר בבוקר, ישנם דברים שאני מזהה כחלק ״ממני״. הילת החלום מוחלפת כמעט מיד בהמשכיות המחשבה מן היום הקודם. ומאחורי אלה ישנן שכבות של תחושות מוכרות: יובש העור שלי, הרגישות המוגברת בידיי, האופן שבו עיניי רוצות להסתתר מאור היום, תחושת הריקנות של הרעב האופייני בבוקר ואי השקט הגופני שמיד יוציא אותי מן המיטה. המילים שם עוד לפני שאני מודע לכך, ואני מרגיש צביטת חרטה כשאני מפר את השתיקה. לאחר מכן אני מביט בזוגתי, הנעה לצדי, ומזהה תחום נוסף שלם של זהות: האנשים שעמם אני חולק את חיי והתחושות שהם מביאים לחיי. זהו שטף נובע של התגשמויות, נטיות, של עצמי. אין ספק שאילו שרדתי פגיעה מוחית, חלק מהדברים האלה היו משתנים או נעלמים. אבל לא כולם.

בן פלאטס-מילס (Ben Platts-Mills) עובד בעמותת הצדקה Headway East London התומכת בשורדי פגיעה מוחית. בשנת 2013 הוא היה ממפתחי פרויקט כתיבת-החיים Who Are You Now?, שפרסם סיפורים של ניצולים. הוא מחבר הספר Tell Me the Planets: Stories of Brain Injury and What It Means to Survive (משנת 2018).

AEON Magazine. Published on Alaxon by special permission. For more articles by AEON, follow us on Twitter.

תורגם במיוחד לאלכסון על ידי דפנה לוי

תמונה ראשית: איפה? בדרך לאן? מי? תצלום: Jr Korpa, ב-unsplash.com

Photo by Jr Korpa on Unsplash

מחשבה זו התפרסמה באלכסון ב על־ידי בן פלאטס-מילס, AEON.

תגובות פייסבוק