רוצח מסתובב חופשי

הבעתה שעוררו זוועות המאה ה-20 הביאה לכך שמדענים שונים ניסו להסביר מדוע בני האדם הפכו לאלימים. מייסד הפסיכואנליזה זיגמונד פרויד טען כי ״אדם לאדם זאב״, וכי בני האדם מונעים מכוחם של שנאה, הרס ומוות. חוקר המוח פול מקלין טען כי הנטיות האלימות של בני האדם מקורן ״במוח הזוחלים״ הקדמוני שלהם. הפסיכולוג החברתי אלברט בנדורה טען לעומתו כי התוקפנות אינה מולדת אלא היא תוצאה של חיקוי וסוגסטיה. על אף המחלוקת שעוררו, תאוריות כאלה מצאו לעצמן אחיזה בחוכמה המקובלת.

מה גורם לטענות על אודות טבע האדם להפוך לאמיתות? איך הן צוברות מהימנות?

מה גורם לטענות על אודות טבע האדם להפוך לאמיתות? איך הן צוברות מהימנות? יתכן כי הן נשנעות על ניסויים, מקרי מבחן או תצפית, אבל אין די בראיות לבדן כדי לשכנע. תאוריות כאלה – מעצם ניסיונן לנסח אמירה כללית על מה שהוא אנושי – חייבות לחרוג תמיד אל מעבר לראיות. הן מצליחות לשכנע באמצעות פנייה לחוויה המשותפת ועל ידי מתן הסבר לאירועים מוּכרים, על ידי כך שהן גורמות לקהל הלם של הזדהות, הבנה פתאומית ש״זה בטח נכון״. הן משתמשות בדמויות ובמהלך סיפורי, ומסיקות לקחים מוסריים. בקצרה: הן מספרות סיפור טוב.

לתנין יש מוח של זוחל. לאדם לא. תצלום: בלאג' מאליסוואמי

בשנות השישים, לצד התאוריות הפסיכולוגיות ותאוריות חקר המוח הנפוצות בדבר התוקפנות האנושית, הופיעה טענה חדשה, שלפיה התוקפנות היא אינסטינקט אנושי. ״תאוריית האינסטינקט״ הזו נשענה על חקר האבולוציה והתנהגות בעלי החיים כדי לטעון שהתוקפנות האנושית היא מורשת מעברנו הקדמון ונטייה מובנית שאנו חולקים עם מינים אחרים של בעלי חיים. חידוש חשוב בתאוריה זו הייתה הקביעה כי תוקפנותם של בני אדם אינה הרסנית בלבד, אלא יש לה פן חיובי וקונסטרוקטיבי. תומכיה התאוריה היו כותבים מוכשרים, שמיהרו לאמץ כלים ספרותיים.

ספרו רב המכר של רוברט ארדרי ״בראשית הייתה אפריקה״ (משנת 1961) זכה לקהל אמריקני רחב. ארדרי, תסריטאי הוליוודי שהפך לכתב מדע, נסע לדרום אפריקה, שבאותה עת היו בה שפע חפירות ארכיאולוגיות שבהן התגלו שרידי אדם פרהיסטוריים. ביוהנסבורג הוא פגש את ריימונד דארט, מי גילה את גולגולת מאובנת בת 2 מיליון שנה והיה משוכנע כי זהו האב הקדמון ביותר של האדם שהתגלה אי פעם. אף שהיצור הזה הילך בקומה זקופה, החלל שבו שכן מוחו היה קטן ודומה בצורתו לזה של קופי אדם, ולכן דארט כינה אותו בשם אוסטרלופיתקוס אפריקנוס, קוף האדם הדרומי מאפריקה.

נראה היה שישנן שתי מסקנות בלתי נמנעות: ראשית, האב הקדמון, הפרוטו-אדם, לא היה רק צייד, הוא גם הרג את בני מינו

דארט גילה כי שרידי האוסטרלופיתקוס היו מוקפים במאובנים של עצמות בעלי חיים, בעיקר בעצמות רגליים ארוכות של אנטילופות שכנראה ניצודו למאכל. אבל עצמות אלה עוצבו וגולפו בקפידה והיו מונחות בידו. הוא הבין, לתדהמתו, שאלה כלי נשק. שני הקצוות המשוננים שלהן תאמו במדויקת את החורים והפגיעות שדארט מצא בגולגולות של אוסטרלופיתקוס אחרים. נראה היה שישנן שתי מסקנות בלתי נמנעות: ראשית, האב הקדמון, הפרוטו-אדם, לא היה רק צייד, הוא גם הרג את בני מינו. שנית, הכנת כלי נשק מעצמות לא הייתה מעשה הרסני בלבד, אלא היו לה השלכות מרחיקות לכת עבור ההתפתחות האנושית. מאחר שהגפיים הקדמיות לא נדרשו עוד לצרכי תנועה, ניתן היה להשתמש בהן למלאכות עדינות יותר, מה שהניע את צמיחתו של המוח האנושי. דארט שיער שהעובדה שבני האדם לקחו לידם כלי נשק, היא שהניעה את התקדמותם.

בסיפור של ארדרי, ההשערה של דארט הפכה לדרמטית עוד יותר. הסוואנה האפריקנית הקדומה הייתה גם ביתם של הפרנתרופוס רובוסטוס, בן דוד צמחוני ולא חמוש של האפריקנוס – והקורבן שלו. על פי ארדרי, האפריקנוס האכזר וקל התנועה, האוחז בידו כלי נשק עשויים עצמות, חיסל את המתחרה שלו, בעימות נושן שארדרי לא התאפק והשווה לרצח התנ״כי של הבל על ידי אחיו קין. כלי הנשק דחף את האפריקנוס קדימה לעבר אנושיות מלאה, בעוד הרובסטוס נידון לכליה. בני האדם הם, לכן, בניו של קין.

הודות להתפייטות של ארדרי, התאוריה של דארט שימשה השראה לאחת הסצנות המפורסמות ביותר בהיסטוריה של הקולנוע. בסצנת הפתיחה של "2001: אודיסיאה החלל" (משנת 1968), מנהיג של חבורת קופי אדם מרסק את שרידי יריביו המובסים בכלי נשק גס שעשוי מעצם. המנצחים טורפים וגם חמושים. המפסידים הם עדינים וחסרי הגנה. ובסוף אותה סצנה, המנהיג משליך את הנשק העשוי עצם באוויר, שם הוא הופך לספינת חלל המשייטת בדממה באפלה. ארתור סי קלארק, שכתב את התסריט לסרטו של סטנלי קיובריק, קרא את ספרו של ארדרי, והסצנה מהדהדת את טענתו של דארט: כושר ההמצאה האנושי ראשיתו באלימות.

מה יכול להיות מפחיד יותר מאדם שהוא קוף חמום מוח, שבליבו ישנה משיכה לאלימות, שאותה הוא ירש מאבותיו, ובידו כלי נשק עוצמתיים בהרבה מעצמות של אנטילופות? מה ימנע מהאוסטרלופיתקוס המפותח לפוצץ פצצת אטום?

התמונה שהוא עצמו צייר הטרידה את ארדרי. מה יכול להיות מפחיד יותר מאדם שהוא קוף חמום מוח, שבליבו ישנה משיכה לאלימות, שאותה הוא ירש מאבותיו, ובידו כלי נשק עוצמתיים בהרבה מעצמות של אנטילופות? מה ימנע מהאוסטרלופיתקוס המפותח לפוצץ פצצת אטום?

מקור להשערות ולסיפורים על מקורותינו: גולגולת של אוסטלופיתקוס אפריקנוס, אוניברסיטת ציריך. תצלום: ניקולה גרן, ויקיפדיה

ב״בראשית הייתה אפריקה״, ארדרי פנה לחפש תשובה בתחום מדעי אחר – אתולוגיה, חקר התנהגות בעלי החיים בטבע. חוקר העופות האוסטרי קונראד לורנץ הניח את היסודות לאתולוגיה כשחלק את ביתו עם בעלי חיים פראיים, בעיקר עופות ממינים שונים. במהלך חייו עם בעלי חיים, לורנץ גילה חלק מן התעלומות של האינסטינקטים החייתיים, ובכלל זה את תופעת ההחתמה, שבמסגרתה גוזלי ציפורים עוקבים אחר דמות ההורה הראשון שהם רואים עם בקיעתם. בספריו, שראו אור בשנות החמישים וזכו לפופולריות רבה – לורנץ שעשע קהלים גדולים בעולם, שהותשו על ידי המלחמה, בסיפורים על קאקים, אווזים ודגים, והציג את עצמו כמין המלך שלמה המדעי, הגיבור התנ״כי שטבעת הקסמים שלו העניקה לו את הכוח לשוחח עם בעלי חיים.

ארדרי הבין כי התשובה לבעיית התוקפנות האנושית אינה ניסיון לסלק אותה –משימה בלתי אפשרית, שכן דארט כבר הראה כי התוקפנות טבועה בנו – אלא הכרה בתוקפנות כמוּלדת ובלתי ניתנת לעקירה, ואז תיעולה לאפיקים מועילים

בשנות השישים, לורנץ החל לשים לב למאפיין מסקרן בתוקפנות שהפנו בעלי החיים שלו כלפי בני מינם. להבדיל מיחסי טורף וניצוד, מפגים אלה בין בני אותו מין הסתיימו רק לעתים רחוקות מאוד בהרג. לרוב, בעלי החיים התוקפניים הפנו את הדחפים האלימים שלהם לערוצים בלתי מזיקים ואף מועילים. שני אווזים אפורים שנורא רצו לריב, היו קוראים ומאיימים זה על זה, בלי להתעמת גופנית. הם פרקו את התוקפנות שלהם בסוג של טקסים או העמדת פנים, וכל אחד מהם היה חוזר לבת זוגו בתנועות ניצחון. לורנץ סבר כי לא רק שנמנעה אלימות מפורשת, אלא הקשר החברתי בין כל אחד מהאווזים לבין משפחתו התחזק. התוקפנות לא הייתה יצר של הרס ומוות בלבד, וכשהיא הופנתה כלפי מישהו מבחוץ היא הידקה את קשרי החיבה והאהבה מבפנים.

האתולוגיה של לורנץ הראתה כי לתוקפנות מנוהלת היטב היו תוצאות חיוביות. ארדרי הבין כי התשובה לבעיית התוקפנות האנושית אינה ניסיון לסלק אותה –משימה בלתי אפשרית, שכן דארט כבר הראה כי התוקפנות טבועה בנו – אלא הכרה בתוקפנות כמוּלדת ובלתי ניתנת לעקירה, ואז תיעולה לאפיקים מועילים. בספרו ״על התוקפנות״ (משנת 1966) לורנץ הציע בעצמו אפשרויות לפריקת התוקפנות האנושית, ובכלל זה המרוץ לחלל.

ביולי 1969 עלינו על טיל ענק והגענו לירח לפני היריבים שלנו: באז אולדרין ורכב הנחיתה, על הירח. תצלום: ניל ארמסטרונג, נאס"א, ויקיפדיה

קשה להפריז בפופולריות שלה זכו בשנות השישים והשבעים התאוריות של לורץ ושל ארדרי בנוגע לטבע האדם. בארצות הברית, הספרים שלהם הפכו לרבי מכר. דרך התאוריות שלהם באשר לטבע האדם, הקוראים הבינו את המהומות וההתנקשויות הקשורות לגזע, את מלחמת וייטנאם ואת האיום בהשמדה גרעינית. האזהרות שלהם – כי בני האדם חייבים לתעל נכון את הדחפים התוקפניים שלהם, לפני שיהיה מאוחר מדי – צוטטו על ידי סנטורים ושרי ממשלה בארה״ב. למסר הזה הייתה השפעה ממושכת כל כך, שאפילו בשנות השמונים אונס״קו [ארגון החינוך של האו״ם] מצא לנכון להצהיר רשמית כי הביולוגיה אינה דנה את בני האדם לאלימות.

לתאוריות על אודות טבע האדם יש השלכות חשובות – התפישה העצמית שלנו מעצבת את מעשינו. אנחנו מאמינים בתאוריות כאלה לא בגלל שהן אמתיות, אלא בגלל שמשכנעים אותנו שהן אמתיות

כיצד צבר הרעיון בדבר דחף-ההרג כוח תרבותי גדול כל כך? זה קרה משום שהוא הוטמע בסיפור. כמו יצירות הספרות הבדיונית הגדולות ביותר, ספריהם של לורנץ וארדרי נשענו על מוטיב עתיק: הפגם הקטלני ביותר של האדם הוא גם כוחו הגדול, ואם יילקח ממנו האדם לא יהיה עוד אדם. השימוש המיומן שלהם בדמויות, עלילה ותיאורי סצנות, המיתוסים שעליהם נשענו, הלקחים המוסריים שקוראיהם יכלו לאמץ, העניקו לתאוריות של לורנץ וארדרי מעמד של חוכמה מקובלת.

המדעים שעליהם הם בנו את התאוריות שלהם כבר הוחלפו אמנם, אבל חקר הטבע האנושי בימינו – סוציוביולוגיה ופסיכולוגיה אבולוציונית – אימצו את הטענה על אודות נטייה לתוקפנות שהתפתחה בנו. רבי המכר של שנות השישים פרצו את הדרך למדע פופולרי שעדיין תלוי בהבניה ספקולטיבית של הפרהיסטוריה האנושית. הוא גם עדיין נשען על השוואה בין התנהגות ורשות של בני אדם ובעלי חיים. המחמאה שאנו חולקים בשיניים חשוקות לגבר חזק – ״הוא זכר אלפא״ – רומזת לתפישות הללו. אבל עלינו להיזהר ולא להאמין לכל תאוריה כזו. לתאוריות על אודות טבע האדם יש השלכות חשובות – התפישה העצמית שלנו מעצבת את מעשינו. אנחנו מאמינים בתאוריות כאלה לא בגלל שהן אמתיות, אלא בגלל שמשכנעים אותנו שהן אמתיות. לאור ההיסטוריה של הטענה בדבר דחף-ההרג בבני אדם, כדאי שנחשוב על הדרך שבה מדענים מעלים טיעונים ומנסים לשכנע. סיפור סיפורים, על פי תפישה זו, הוא מרכיב מהותי גם במדע וגם בהצגתו בפני קהל.

נדין וויידמן (Weidman) היא מרצה לתולדות המדע באוניברסיטת הארוורד. היא מחברת הספרים Constructing Scientific Psychology: Karl Lashley’s Mind-Brain Debates, Race, Racism, and Science: Social Impact and Interaction (יחד עם ג'ון פ. ג'קסון ג'וניור), וכן Killer Instinct: The Popular Science of Human Nature in Twentieth-Century America .

AEON Magazine. Published on Alaxon by special permission. For more articles by AEON, follow us on Twitter.

תורגם במיוחד לאלכסון על ידי דפנה לוי

תמונה ראשית: חיילים מהקואליציה שדיכאה את מרד הבוקסרים האנטי-אימפריאליסטי בסין (1899-1901): משמאל לימין חיילים מחברות הקואליציה: בריטניה, ארה"ב, אוסטרליה, הודו, גרמניה, צרפת, אוסטרו-הונגריה, איטליה ויפן. תצלום: Julius Jääskeläinen