הקריאה האיטית, ההתבוננות על העולם, השיבה למשפטים נהדרים ולספרים נצחיים שקראנו, ההנהון הקשוב והחיוך הרך
X זמן קריאה משוער: 4 דקות
אפשר היה לחשוב שהמושג "סתיו" מתייחס באורח שנוגד את לוח השנה, לעונה השלישית של השנה, שיופיו הצהבהב ביערות ובפארקים נוטה לגבור על יכולתנו לתארו, בעיקר בארצות אירופה, הים התיכון ואלו המתקרבות מעט לחוג הקוטב הצפוני. ולא היא. למעשה, במלה "סתיו" אני מכוון לסתיו חיינו, לאוכלוסיית הבוגרים הממוקמים טכנית במה שנהוג לכנות בשם "הגיל השלישי". כן, אלו שבעידן ההיפר-מודרני שאנו מצויים בו גם נוהגים לספוג יחס קשה, לגלות שהם נדחקים לשוליים, שהם מטרה לחיצי לעג וזלזול, ואף נופלים קורבן לניצול מצדם של זרים, שכנים ובמקרים קיצוניים גם מצדם של קרובי משפחה חסרי לב.
והנה, בשעה שנתתי את דעתי על סתיו החיים, חבר ותיק, עורך דין, שלח לי הודעת טקסט ארוכה במיוחד. חשבתי מיד, וכך נדמה לי גם עתה, שהוא נטל את הדברים מיצירתו של ויקטור הוגו, הסופר הצרפתי הענק. בטרם ניסיתי לאתר את הציטוט בספריו של הוגו, נמשכתי לדברי ההגנה המופלאים של המחבר לטובתם של מי שמתחילים להזדקן.
אינני מזדקן, אני נעשה חכם. חדלתי להיות מה שנעים לאחרים, כדי להפוך למה שאני אוהב להיות, הפסקתי לנהות אחר קבלה מצדם של אחרים, ואני פועל כדי לקבל את עצמי
הנה משפטים אחדים.
"אתה מזקן, כך אמרו לי, חדלת להיות אתה. אתה נעשה מריר ובודד. לא, השבתי, אינני מזדקן, אני נעשה חכם. חדלתי להיות מה שנעים לאחרים, כדי להפוך למה שאני אוהב להיות, הפסקתי לנהות אחר קבלה מצדם של אחרים, ואני פועל כדי לקבל את עצמי. הותרתי מאחוריי את המראות השקרניות שמרמות ללא רחמים. לא, אינני מזדקן, אני נעשה אסרטיבי, ונעשה בררן בכל הקשור למקומות, לאנשים, למנהגים ולאידאולוגיות. ויתרתי על זיקות, על כאבים מיותרים, על אנשים, על נפשות ועל לבבות, ולא מתוך מרירות, אלא פשוט לטובת הבריאות. הותרתי מאחור לילות של חגיגה תמורת לילות שימורים של לימוד, הפסקתי לחיות סיפורים והתחלתי לכתוב אותם, הנחתי בצד סטראוטיפים שנכפו עלי, הפסקתי להשתמש באיפור כדי להסתיר את פצעיי, וכעת אני נוטל עמי ספר שמייפה את דעתי. המרתי את כוסות היין בספלי קפה, שמטתי את האידאליזציה של החיים והתחלתי לחיות אותם. לא, אינני מזדקן. נפשי נושאת עמה טריות ולבי נושא תמימות של מי שמגלה את עצמו מדי יום".
ועוד הוא אומר שהוא "מגלה מחדש עולמות" ו"גואל את אותם ספרים ששכחתי אותם באמצע קריאתם", "אני נעשה זהיר יותר, נטשתי תשוקות לוהטות שאינן מלמדות דבר, ואני לומד לדבר על דברים של נצח". "לא, אינני מזדקן כיוון שאני הולך לישון מוקדם בשבתות, אלא שגם בימי ראשון אדם צריך להשכים קום, ליהנות מהקפה בלי למהר, ולקרוא בנחת ספר שירה"; "לא בגלל הזקנה הולך אתה לאט, אלא כדי להתבונן בגמלוניות של מי שאצים ורצים ואינם מרוצים מדבר. לא בגלל הזקנה לעתים שומר אתה על שתיקה, אלא פשוט כיוון שלא כל מלה צריך להדהד. לא, אינני מזדקן, אני מתחיל לחיות את מה שמעניין אותי באמת".
המבקרים המעטים הבאים אל ביתי לאחרונה יודעים שליד מכשיר הטלוויזיה אני מחזיק את "עלובי החיים" של ויקטור הוגו. לא התשוקה העזה והרחבה שלי לקולנו ולא האובססיות שלי המוצאות להן מפלט בטלוויזיה מאז שחר ילדותי, הצליחו להרחיק אותי מן הקריאה ומן הספרים. אין כל הצדקה של ממש שאדם צעיר, או אדם החי בסתיו ימיו, יזנח את הקריאה האיטית, הקריאה מתוך הרהור, הקריאה העמוקה בספרים, ויאמץ מיני "מהפכות" המגולמות בטכנולוגיות חדשות שצצות להן מדי חמש או עשר שנים. ההצדקה היחידה לכך, או ליתר דיוק ההסבר לרעה החולה הזאת, טמון בכוח האדיר של השיווק, שהוא תמיד רגעי, בן-חלוף, או של השווקים הגלובליים הטורפניים שמפעילים את כוחם ללא תקנה. ילדים, צעירים וזקנים יכולים בהחלט לקרוא בקול רם שיר מהקלסיקה העולמית, בין אם מדובר בסונטה של שייקספיר, בשיר של הסיני לי טאי-פו (הידוע גם בשם לי באי) או במשפט מלוטש באורח מבריק בידיו האמונות, הנצחיות של סוקרטס.
בסתיו חיי אינני משלה את עצמי שארצות קטנות או גדולות, הנתונות תחת מערכות נוקשות ושלטון ריקני מבחינה ערכית יוכלו ללמוד להעלות על נס את חוכמתם של אנשים השורדים אך בקושי במבנים היפים ומלאי הכאב של הסתיו
האדם החוצה את האור וצועד מעבר למפתן של הסתיו עושה שתי דרכים מקבילות או מתפצלות. הראשונה היא הדרך שבה האדם הבוגר, אם תרצו האדם הזקן, מצליח להעצים עוד יותר את הסגולות הרוחניות שהוא טיפח במהלך ימי קיומו, תוך שהוא מרכך את הקול ומותיר אט-אט את פגמיו כשהם מתפוגגים בערפל השיכחה. ואילו הדרך השנייה מציבה בפניו את הסיכון החמור שהוא יפעל כך שהוא יעצים את אותם פגמים נוראים שהוא נהג להסתירם או לכובשם בראשית ימי בגרותו. אני חושב שהדרך האידאלית היא הראשונה. הרי החוכמה היא מה שציפו לו הקהילות הקדומות, מה שהן ידעו לנצל כשאדם התקבל ל"מועצת הזקנים". עצות היו ניתנות על ידי זקנים, על ידי בוגרים ועל ידי צעירים בעלי שיקול דעת. היום איש אינו מדבר על הצורך בקבוצות הקטנות האלו, קבוצות הזקנים שדווקא היום דומני שהיו יכולות להועיל לחברה המבולבלת, מוכת האסונות, האלימה, הלוקה בדימוי עצמי נמוך, שהרכילות והפוגענות אכלו בה מכל עבר כמו החברה שאנו חיים בה.
בסתיו חיי אינני משלה את עצמי שארצות קטנות או גדולות, הנתונות תחת מערכות נוקשות ושלטון ריקני מבחינה ערכית יוכלו ללמוד להעלות על נס את חוכמתם של אנשים השורדים אך בקושי במבנים היפים ומלאי הכאב של הסתיו. בינתיים, לא עלה בידי לאתר את המובאות, שממשיכות להיראות לי ככאלו שנלקחו מתוך כתביו של ויקטור הוגו. אינני חש צורך לכלות את זמני בחיפוש – אולי אחד הקוראים ירצה לעשות זאת. כשלעצמי, נוכח אמת וחוכמה, די לי בהנהון קשוב, בחיוך הרך שהזמן מעלה על פניי.
סחיספרדו אינפנטס (Segisfredo Infantez) הוא משורר, פילוסוף והיסטוריון יליד הונדורס. היה מנהל בית ההוצאה האקדמי של האוניברסיטה הלאומית האוטונומית של הונדורס, ומזה שנים הוא כותב בעיתון La Tribuna ומנחה תוכנית ראיונות טלוויזיונית העוסק בכלכלה וחברה. אינפנטס הוא גם חבר האקדמית הלאומית לשפה הספרדית בארצו.
תרגם במיוחד ל"אלכסון": יורם מלצר
תמונה ראשית: עלי שלכת. תצלום: ג'רמי תומס, unsplash.com
Photo by Jeremy Thomas on Unsplash
תגובות פייסבוק
תגובה אחת על שבחי הסתיו
דיינו.
תודה
הקיפוד
פרדיננד פון שיראךאיש לא ידע על החיים הכפולים של כרים. סיפור קצר סביב משפחת...
X רבע שעה
על מדע ושקרים אחרים
דותן רייסהאמונה שהארץ שטוחה, ההתנגדות לחיסונים וריבוי תאוריות הקונספירציה אינם רק עדות למשבר...
X רבע שעה
הדתה מזהירה
המילה "הדתה" נפוצה בחלל הציבורי הישראלי. הדבר בולט בשנים האחרונות, על אף שנראה שהיא כבת עשרים, ויש על פי אתר האקדמיה ללשון עברית, הנסמכת על מאמר של אילון גלעד ב"הארץ" (משנת 2017), גם מופעים שלה לפני שלושים שנה, בכתביו של הסוציולוג ברוך קימרלינג. הפופולריות של המילה ״הדתה״ אכן הולידה עיסוק במקורותיה, בזכויות ראשונים שנתבעות על ידי כותבים ובעלי דעה. במו אוזניי שמעתי ייחוס של "הדתה" למיזם של שתדלנים בכנסת, אך אני מודה שהפרטים נשכחו ממני, בעיקר כי מקום המונח פחות חשוב ממובנו, ובהקשר המעסיק אותנו כאן – מצורתו.
המובן של "הדתה" הוא הפיכה של סביבה חברתית, מקום פיזי או תוכן מוגדר לבעלי אופי דתי במובן הנוגע למאבק ולחיכוך המוכרים לכולנו בהקשר היהודי-ישראלי. יש הבדל בין "כפייה דתית" כפי שהיא קנתה לעצמה מקום בשיח הישראלי ובין "הדתה". בעוד שהראשונה מופעלת באורח ממוקד על יחידים או קבוצות, דרך החלה של כללים וחוקים באורח שיש בו כוחנות וכפייה, השנייה נוגעת יותר לשינוי האופי של מושא הפעולה, הטיית תכניו ומאפייניו לכיוון הרצוי והמבוקש בידי "דתיים" ותומכיהם.
אך כאמור, יותר מהמשמעות המילונית, מהסמנטיקה, יש מקום להתייחס לצורתה של המילה "הֲדָתָה". דוברי עברית שמביטים בה, מנוקדת או ללא ניקוד, חשים בנוח. הרי היא בדיוק כמו "הֲקָמָה", מ"להקים". עברית היא כזאת, מאז ומעולם: שפה שמית להפליא מבחינת מנגנון יצירת המילים, כלומר מבחינת הזמינות השיטתית של כלי הנטייה והגזירה. התבניות מוכרות ומבוססות היטב, והשורשים הם כחומר ביד הדוברים והדוברות ליצור צורות חדשות, מילים, באמצעות "הכנסת" השורש כקלט לאלגוריתם המורפולוגי (בניין, משקל וכו') לקבלת תוצאה רצויה. השילוב של שורש ואלגוריתם כזה גם מפיק הצעה סבירה מבחינה סמנטית. כך יכולים הכול להיתקל במילה חדשה ולא לטעות ביותר ביחס למשמעותה, או לפחות לקבל רמזים טובים כדי לחפש את המשמעות המדויקת ולכוון את עצמם בהתאם.
אכן, זהו היבט יפה להדהים בעברית, גם בעברית המודרנית שלנו כיום. שמרנותה המורפולוגית כשפה שמית ממשיכה להפיק מונחים שהדוברים והדוברות קובעים לעצמם, והכול במסגרת המבנים העתיקים, היציבים. זהו גם אחד הנימוקים החזקים נגד הטענות, שיש בהן לא מעט רצון להתגרות ולנתץ ממסדים ודעות מבוססות, כאילו העברית הישראלית (כבר) כלל אינה שפה שמית.
נביט שוב ב"הדתה" ונניח לידה את "הקמה". שני שמות עצם, בעלי מבנה זהה, שניהם מציינית פעולות, כך שמקובל לכנותם "שמות פעולה". ובכל זאת, לאחר שאנו מזהים את הדמיון והמקבילות, צצים מיד ההבדלים.
צורת רבים? "הקמות", כלומר מספר פעולות של הקמה (נניח של מבנה או פרויקט) – יש. "הדתות"? ספק רב, לפחות בינתיים. "הדתה" מציינת מגמה, תהליך מחלחל, לעתים מעט מעורפל, לפחות בראשיתו, מה גם שסופו אינו מוגדר, בניגוד ל"הקמה" של ישוב חומה ומגדל או של ארובה בתחנת הכוח בחדרה. עד כה, אנחנו עדיין בתחום הסמנטי, החשוב. אך מעניין עוד יותר הוא עניין השורש והפעלים. "הקמה" ניצבת יחד עם "להקים", מקור הפועל, על בסיס השורש ק.ו.מ. לקום ולהקים, קמתי, קמנו, הקמתם, הקימו ועוד ועוד, הכול מוכר וזמין לנו באורח טבעי. גם "להתקיים" נמצא בתמונה, והקשר הסמנטי ל"לקום" ברור ושקוף למדי.
אך אין זה המצב במקרה של "הדתה". למיטב ידיעתי, ועל פי ניסיוני, עם כל הזהירות שיש לנקוט בקביעה ש"אין" משהו, שדבר מה אינו קיים, אכן אין בעברית שורש ד.ו.ת. (או ד.י.ת.) ובוודאי שאין "לָדוּת" כמו "לָקוּם" ולכן גם לא צורות כמו "דַתְנוּ" כמו "קַמְנוּ" או "תָּדוּתוּ" או "תָּקוּמוּ". כלומר, דוברי העברית ודוברותיה לא יצרו פועל, אך יצרו שם עצם שנראה בדיוק כמו שם פעולה של פועל. כאמור, הצורה שנוצרה מוצלחת מאוד מבחינה מורפולוגית, והדבר בוודאי תרם להיקלטותה המוצלחת, מעבר לכך שהיא מציינת דבר ממשי בעולמנו, דבר המוכר לכולנו או לפחות כזה שנמצא בסדר היום הציבורי.
דווקא לכן, בולטת העובדה שנותרה זמינה לחלוטין האפשרות גם ליצור פועל. אמנם המילה "דת" אינה כלל ממקור עברי, אלא פרסי, ולמעשה הודו-אירופי עמוק, אך עוצמתה של המערכת המורפולוגית העברית היא כזאת שאין מניעה ליצור פועל כזה, כלומר אין מניעה שהוא ייווצר בעתיד בידיהם ובפיותיהם של מי שהעברית היא שפתם. במקרה כזה יש להניח שבניין הפעיל יהיה המועמד המועדף ליצירת פועל כזה, שכן הוא נוטה לבטא גרימה. או-אז יישמע בחוצות ירושלים ותל אביב קולם של דוברי עברית שידברו על כך ש"הדיתו לנו את תכנית הלימודים" או "ניסו להדית את הקניון".