שבחי הסתיו

אפשר היה לחשוב שהמושג "סתיו" מתייחס באורח שנוגד את לוח השנה, לעונה השלישית של השנה, שיופיו הצהבהב ביערות ובפארקים נוטה לגבור על יכולתנו לתארו, בעיקר בארצות אירופה, הים התיכון ואלו המתקרבות מעט לחוג הקוטב הצפוני. ולא היא. למעשה, במלה "סתיו" אני מכוון לסתיו חיינו, לאוכלוסיית הבוגרים הממוקמים טכנית במה שנהוג לכנות בשם "הגיל השלישי". כן, אלו שבעידן ההיפר-מודרני שאנו מצויים בו גם נוהגים לספוג יחס קשה, לגלות שהם נדחקים לשוליים, שהם מטרה לחיצי לעג וזלזול, ואף נופלים קורבן לניצול מצדם של זרים, שכנים ובמקרים קיצוניים גם מצדם של קרובי משפחה חסרי לב.

והנה, בשעה שנתתי את דעתי על סתיו החיים, חבר ותיק, עורך דין, שלח לי הודעת טקסט ארוכה במיוחד. חשבתי מיד, וכך נדמה לי גם עתה, שהוא נטל את הדברים מיצירתו של ויקטור הוגו, הסופר הצרפתי הענק. בטרם ניסיתי לאתר את הציטוט בספריו של הוגו, נמשכתי לדברי ההגנה המופלאים של המחבר לטובתם של מי שמתחילים להזדקן.

אינני מזדקן, אני נעשה חכם. חדלתי להיות מה שנעים לאחרים, כדי להפוך למה שאני אוהב להיות, הפסקתי לנהות אחר קבלה מצדם של אחרים, ואני פועל כדי לקבל את עצמי

הנה משפטים אחדים.

"אתה מזקן, כך אמרו לי, חדלת להיות אתה. אתה נעשה מריר ובודד. לא, השבתי, אינני מזדקן, אני נעשה חכם. חדלתי להיות מה שנעים לאחרים, כדי להפוך למה שאני אוהב להיות, הפסקתי לנהות אחר קבלה מצדם של אחרים, ואני פועל כדי לקבל את עצמי. הותרתי מאחוריי את המראות השקרניות שמרמות ללא רחמים. לא, אינני מזדקן, אני נעשה אסרטיבי, ונעשה בררן בכל הקשור למקומות, לאנשים, למנהגים ולאידאולוגיות. ויתרתי על זיקות, על כאבים מיותרים, על אנשים, על נפשות ועל לבבות, ולא מתוך מרירות, אלא פשוט לטובת הבריאות. הותרתי מאחור לילות של חגיגה תמורת לילות שימורים של לימוד, הפסקתי לחיות סיפורים והתחלתי לכתוב אותם, הנחתי בצד סטראוטיפים שנכפו עלי, הפסקתי להשתמש באיפור כדי להסתיר את פצעיי, וכעת אני נוטל עמי ספר שמייפה את דעתי. המרתי את כוסות היין בספלי קפה, שמטתי את האידאליזציה של החיים והתחלתי לחיות אותם. לא, אינני מזדקן. נפשי נושאת עמה טריות ולבי נושא תמימות של מי שמגלה את עצמו מדי יום".

ועוד הוא אומר שהוא "מגלה מחדש עולמות" ו"גואל את אותם ספרים ששכחתי אותם באמצע קריאתם", "אני נעשה זהיר יותר, נטשתי תשוקות לוהטות שאינן מלמדות דבר, ואני לומד לדבר על דברים של נצח". "לא, אינני מזדקן כיוון שאני הולך לישון מוקדם בשבתות, אלא שגם בימי ראשון אדם צריך להשכים קום, ליהנות מהקפה בלי למהר, ולקרוא בנחת ספר שירה"; "לא בגלל הזקנה הולך אתה לאט, אלא כדי להתבונן בגמלוניות של מי שאצים ורצים ואינם מרוצים מדבר. לא בגלל הזקנה לעתים שומר אתה על שתיקה, אלא פשוט כיוון שלא כל מלה צריך להדהד. לא, אינני מזדקן, אני מתחיל לחיות את מה שמעניין אותי באמת".

המבקרים המעטים הבאים אל ביתי לאחרונה יודעים שליד מכשיר הטלוויזיה אני מחזיק את "עלובי החיים" של ויקטור הוגו. לא התשוקה העזה והרחבה שלי לקולנו ולא האובססיות שלי המוצאות להן מפלט בטלוויזיה מאז שחר ילדותי, הצליחו להרחיק אותי מן הקריאה ומן הספרים. אין כל הצדקה של ממש שאדם צעיר, או אדם החי בסתיו ימיו, יזנח את הקריאה האיטית, הקריאה מתוך הרהור, הקריאה העמוקה בספרים, ויאמץ מיני "מהפכות" המגולמות בטכנולוגיות חדשות שצצות להן מדי חמש או עשר שנים. ההצדקה היחידה לכך, או ליתר דיוק ההסבר לרעה החולה הזאת, טמון בכוח האדיר של השיווק, שהוא תמיד רגעי, בן-חלוף, או של השווקים הגלובליים הטורפניים שמפעילים את כוחם ללא תקנה. ילדים, צעירים וזקנים יכולים בהחלט לקרוא בקול רם שיר מהקלסיקה העולמית, בין אם מדובר בסונטה של שייקספיר, בשיר של הסיני לי טאי-פו (הידוע גם בשם לי באי) או במשפט מלוטש באורח מבריק בידיו האמונות, הנצחיות של סוקרטס.

בסתיו חיי אינני משלה את עצמי שארצות קטנות או גדולות, הנתונות תחת מערכות נוקשות ושלטון ריקני מבחינה ערכית יוכלו ללמוד להעלות על נס את חוכמתם של אנשים השורדים אך בקושי במבנים היפים ומלאי הכאב של הסתיו

האדם החוצה את האור וצועד מעבר למפתן של הסתיו עושה שתי דרכים מקבילות או מתפצלות. הראשונה היא הדרך שבה האדם הבוגר, אם תרצו האדם הזקן, מצליח להעצים עוד יותר את הסגולות הרוחניות שהוא טיפח במהלך ימי קיומו, תוך שהוא מרכך את הקול ומותיר אט-אט את פגמיו כשהם מתפוגגים בערפל השיכחה. ואילו הדרך השנייה מציבה בפניו את הסיכון החמור שהוא יפעל כך שהוא יעצים את אותם פגמים נוראים שהוא נהג להסתירם או לכובשם בראשית ימי בגרותו. אני חושב שהדרך האידאלית היא הראשונה. הרי החוכמה היא מה שציפו לו הקהילות הקדומות, מה שהן ידעו לנצל כשאדם התקבל ל"מועצת הזקנים". עצות היו ניתנות על ידי זקנים, על ידי בוגרים ועל ידי צעירים בעלי שיקול דעת. היום איש אינו מדבר על הצורך בקבוצות הקטנות האלו, קבוצות הזקנים שדווקא היום דומני שהיו יכולות להועיל לחברה המבולבלת, מוכת האסונות, האלימה, הלוקה בדימוי עצמי נמוך, שהרכילות והפוגענות אכלו בה מכל עבר כמו החברה שאנו חיים בה.

בסתיו חיי אינני משלה את עצמי שארצות קטנות או גדולות, הנתונות תחת מערכות נוקשות ושלטון ריקני מבחינה ערכית יוכלו ללמוד להעלות על נס את חוכמתם של אנשים השורדים אך בקושי במבנים היפים ומלאי הכאב של הסתיו. בינתיים, לא עלה בידי לאתר את המובאות, שממשיכות להיראות לי ככאלו שנלקחו מתוך כתביו של ויקטור הוגו. אינני חש צורך לכלות את זמני בחיפוש – אולי אחד הקוראים ירצה לעשות זאת. כשלעצמי, נוכח אמת וחוכמה, די לי בהנהון קשוב, בחיוך הרך שהזמן מעלה על פניי.

סחיספרדו אינפנטס (Segisfredo Infantez) הוא משורר, פילוסוף והיסטוריון יליד הונדורס. היה מנהל בית ההוצאה האקדמי של האוניברסיטה הלאומית האוטונומית של הונדורס, ומזה שנים הוא כותב בעיתון La Tribuna ומנחה תוכנית ראיונות טלוויזיונית העוסק בכלכלה וחברה. אינפנטס הוא גם חבר האקדמית הלאומית לשפה הספרדית בארצו.

תרגם במיוחד ל"אלכסון": יורם מלצר

תמונה ראשית: עלי שלכת. תצלום: ג'רמי תומס, unsplash.com

Photo by Jeremy Thomas on Unsplash