שלושה מבטים על טולדו

"מבט על טולדו" של אל גרקו הוא ככל הנראה הציור הראשון שראיתי בימי חיי.

לא מדובר במקור, כמובן. שהרי בראשית שנות החמישים אני הייתי ילד בירושלים החצויה, ואילו הוא היה, כמובן, בניו יורק, תלוי במקומו הקבוע על אחד מכותלי ה"מטרופוליטן".

זאת הייתה בסך הכול רפרודוקציה שאמא מצאה באחד המגזינים האמריקאים שאחיה, הדוד יצחק, ריפד בהם את חבילות המזון והבגדים המשומשים ששלח לנו בנדיבותו מווילמינגטון דלאוור, באותם ימי צנע שהנהיג שר הקיצוב דב יוסף, אבל הציור כבש את לבה בעצמה שכזו שעוד באותו שבוע מיהרה למסגר את הרפרודוקציה המרופטת ותלתה אותה מעל למיטתה.

כמי שנולדה בירושלים בראשית המאה העשרים בלב המאפליה של "היישוב הישן", נגזרה על אמא גזירת הבערות. לא זו בלבד שהיא לא זכתה ללמוד בבית ספר מתוקן אלא שלא היה לה כל סיכוי שתיחשף לתרבות העולם בכלל ולאמנות הציור בפרט. אך למזלה הטוב מול בתי אונגרין, ממש מול חלונות ביתה, מעבר לרחוב סנט פול, גרו בבית אבן ערבי רופא העיניים הד"ר אברהם אלברט טיכו ואשתו הציירת אנה טיכו. וכפי שעשוי לקרות לעיתים התפתח בין הילדה החרדית בעלת הצמות השָׁטֵנִיות, הפנים רבות ההבעה והעיניים הקרועות מסקרנות לבין הציירת חשוכת ילדים סיפור אהבה. שוב ושוב הייתה אמא חומקת מדירת החדר וחצי העלובה ומאביה ומאמה קשי היום ומשבעת אחיותיה ואחיה ומוצאת מקלט אצל השכנה שלימדה אותה לרשום בפחם, שדפדפה יחד אתה באלבומים וקנתה את לבה בסיפורים על ציורים וציירים ושכיבדה אותה בקקאו ובביסקוויט "מרי". כנגד כל הסיכויים נעשתה אמא צרכנית אמתית של אמנות, כמובן במגבלות שהחיים כפו עליה. גם בימים הכי מרים לא החמיצה תערוכות ב"בית הנכאת בצלאל" וב"בית האמנים", הייתה בת בית ב"גלריית אנגל" וקראה כל ביוגרפיה של צייר שמצאה בספריית "בני ברית", אבל, יחד עם זאת לא הייתה יכולה להרשות לעצמה מעולם לקנות אלבום של אמן או ספר רפרודוקציות.

אל גרקו, "מראה של טולדו", שמן על בד, 1597-1599, מוזיאון מטרופוליטן לאמנות, ניו יורק

את ציורו של אל גרקו העריצה מרגע שניבט אליה מקרקעית חבילת הבגדים המשומשים. הסערה התלויה בשמי טולדו, כפי שהכירה אותה מן הרפרודוקציה העלובה, נעשתה מיד לעצם המציאות שנקראת סערה, לנקודה היציבה האחת שעל פיה נבחנו המציאויות השונות, המתחלפות, של כל הסערות שיהיו עתידות להיקרות על דרכה. לא פעם, כשמישהו היה אומר שהנה עומדת להתחולל סערה נוראה הייתה אמא מגחכת ואומרת שלדרגת הסערה של אל גרקו אין היא מגיעה ושאר דברים כיוצא בזה.

חורף אחד, כשעמדנו יחדיו על הר הזיתים, על יד קברה של אשת נעוריו של אבא שאמא חידשה את מצבתה, היא בחנה שעה ארוכה את חשרת העבים טעוני הגשם שנקשרו בפאתי מערב מעל ירושלים שלפנים מן החומה ומעל ירושלים שלחוץ מן החומה. הניגוד הדרמטי בין השמיים השחורים הגוהרים באדנות על העיר ובין הבתים המפוחדים, שהתפשטו כביכול מגשמיותם באור המאיים, החושפני, השפוך עליהם, היה טעון מתח כה רב, שבתוך רגעים ספורים היה אמור להתפרק בסערת ברקים ובמטר סוחף. "תראה, האטמוספרה מתנהגת ממש כמו על פי הוראות הבימוי של אל גרקו," אמרה אמא והוסיפה שהיא ככל הנראה לא תזכה לראות את האורגינל, אבל אני, שבמסעותי אגיע בוודאי ביום מן הימים לניו יורק אל לי להחמיץ את הביקור ב"מטרופוליטן מיוזיאום" ולו רק למענה. "זאת תהיה, ללא ספק, ג'סטה יפה של החיים כלפי המתים, אינך חושב כך?"

***

שנים רבות אחרי שאמא הלכה לעולמה הזדמנתי סוף סוף לניו יורק ועמדתי בחברתו של בננו, הנקרא על שמה, בפעם הראשונה מול "מבט על טולדו" המקורי.

ושם, נוכחתי לדעת פעם נוספת שאין בכלל מה להשוות בין שעתוק למקור. עצמת הצבעים, חיותם, ממדי היצירה ("לא תיארתי לי ש'המונה ליזה' כל כך קטנה," או, "וואו, מי היה מאמין ש'משמר הלילה' תופס קיר שלם") ולא פחות מכך הפלסטיות החמקמקה של החומר, זו שהעניקה לאמנות הזו את שמה. למשל שכבות הצבע, עצמת החריטה, טביעת שער המכחולים בבד, אותה תלת ממדיות שיכולנו, אם רק היו מתירים לנו השומרים, לחוש בה בכריות אצבעותינו למעלה מחמש מאות שנה לאחר שנוצרה.

אלה הן מן המפורסמות. וכמובן, הפרטים הזעירים שהולכים לאיבוד מטבע הדברים ברוב הרפרודוקציות בגלל איכות ההדפסה שלעולם לא תשתווה למקור, בגלל הרזולוציה הנמוכה, בגלל מיטת סדום שהאלבומים, ולו גם גדולי הממדים ביותר, כופים על היצירות. והנה בעמדי מול "מבט על טולדו" בניו יורק התפענחו לי בבת אחת שלוש חידות:

מה הניע את אל גרקו, שרוב חייו צייר בני אדם וששמו יצא למרחוק כצייר דיוקנאות, מיומנות שבגללה הוזמן לטולדו, לחרוג לפתע פתאום ממנהגו ולצייר נוף? מה באמת מעניק לציור את הממד האפוקליפטי שלו, ממד שאיננו קיים באותה עוצמה בציורי הסערה הימיים שצייר טרנר או ב"שדה תירס עם עורבים" או ב"שמים זרועי כוכבים" של ואן גוך? ומיהו אותו "נוסע סמוי" שאל גרקו מבריח בחשאי בבטן הציור שלו?
בדרך כלל רוב עיני הצופים מופנות אל חציו העליון של הציור. ואכן דומה כי השמים התלויים מעל העיר – קרעים עזים של כחול בתוך מסך עננים שגונו אפור ולבן בוהק; חשרת עבים קודרת העולה כאיום מעבר לאופק; קו הרקיע הכנוע של טולדו; הבתים המצטופפים כעדר כבשים מבוהל מסביב לקתדרלה ולארמון אלקסר הם העומדים במוקד הציור. אבל כל זאת רק למראית עין. למעשה הפעילות האמתית מתחוללת דווקא בחלקו התחתון, הזניח כביכול של הציור. שם, בבצעי המים של נהר הטחו, בסבך הצמחייה שעל גדותיו, בדרך המוליכה העירה, בואכה גשר האבן המקושת, גשר סן מרטין, הנטוי מעל הערוץ שהנהר זורם בו, רוחשים החיים בכל עצמתם.

בספירה זהירה מניתי שם למעלה מעשרים בני אדם: כאלה שיצאו לדוג ועומדים עד ברכיהם במים ומשליכים חכה, אחרים שיצאו אל הנהר לכבס את בגדיהם ושוטחים אותם ליבוש על הגדה, אדם בודד העומד במרחק ומתרחץ, סוס ורכבו העושים דרכם בתוך הזרם אל אי קטן שבנהר, עוברי אורח השבים העירה.

הציור המקורי המטרופוליטן, 2013. צילום: Iuri Kothe

ודומה שדמויות זעירות אלה הם הגיבורים החשאיים של הציור והן המעניקות מענה משולב לשלוש החידות כאחד. ראשית הם מחזירים את "מבט על טולדו" למהלך המרכזי של ציורי אל גרקו המוכרים לנו – אל האדם. יתר על כן, ככל דמויותיו של אל גרקו גם הן מוארכות יותר מכפי הרגיל, ערטילאיות, אבל דווקא בגלל ממדיהן הקטנים יכול הצייר להסתפק במשיכות מכחול דקיקות המבליטות עוד יותר את המופשטות שלהן. ממש כאחד הציירים המודרניסטים. יתר על כן, בני אדם אלו העסוקים בארחם וברבעם, בחייהם היומיומיים ואינם פנויים להבחין בסערה העומדת להתרגש עליהם בעוד שעה קלה, סערה שרק הצייר מבחין בה, מבליטה ומעניקה עומק ומשמעות לאפוקליפסה המתרגשת לבוא. כמו, למשל, הגיבורים של אפלפלד שחייהם מתנהלים להם על מי מנוחות בעוד ענני השואה המתרגשת לבוא הולכים ונקשרים מעל לראשיהם מבלי שמישהו ייתן דעתו על כך. ואחרון אחרון, מתגלה זהותו של הנוסע הסמוי שאותו בעיקר ביקש אל גרקו להכיר לנו.

***

השנה שב ציורו של אל גרקו והתייצב על דרכי.

בשלהי מאי האחרון נסענו, רעייתי ואני, לספרד. למעלה מששים שנה אחרי שטולדו נגלתה אלי לראשונה מכותלי ביתנו בירושלים, הגעתי סוף סוף לעיר עצמה. ביקשתי מדנה, המדריכה הלבבית שליוותה אותנו בביקורנו הקצר שם, שתיקח אותנו אל נקודת התצפית שבה ככל הנראה העמיד אל גרקו את כן הציור שלו. חצי תריסר אוטובוסים עמוסי תיירים יפאנים, מזנונים ניידים של "גזלנים" ספרדים וכמה רוכלים אפריקאים לא חוקיים שפרשו על הארץ את מרכולתם, תיקים מזויפים האגודים יחדיו בחבל כדי שיקל עליהם להימלט כשיפשטו הפקחים, הוכיחה שאכן הגענו אל המקום.

לתומי חשבתי שהביקור הזה איננו יותר מאשר סגירת מעגל, אבל פעם נוספת נוכחתי לדעת עד כמה צדקו חכמים באמרם "שאי אפשר לבית המדרש בלא חידוש". בעודי עומד ומשווה בין מראה פני העיר כפי שהכרתי אותו מתוך ציורו של אל גרקו ובין העיר הממשית הפרושה לפנינו, נוכחתי לדעת שרק לכאורה קיימת זהות בין השתיים אך למעשה אין הדבר כך.

אל גרקו, ככל אמן גדול, לקח לעצמו יד חופשית לעוות את הריאליה לצרכיו. בתים שינו את מיקומם, דוגמת הקתדרלה, שנשתלה מחדש משמאל לאלקסר, שאלמלא כן לא הייתה נכנסת לתמונה. על סטייה זו מהמציאות הקונקרטית, כך התברר לי מאוחר יותר, כבר עמדו חוקרי יצירתו של אל גרקו ועל כן לא ארחיב עליו את הדיבור. אבל עיוות אחר, משמעותי יותר, קיים בתמונה. תוך כדי הליכה קדימה ואחורה על המדרגה או מדף הגבעה שעמדנו עליה מנגד לעיר, הסתבר לי שאל גרקו צייר כל אחד משני חלקי התמונה, החלק העליון והחלק התחתון, משתי נקודות המרוחקות זו מזו כשניים שלושה מטרים. בכך הוא השיג שתי פרספקטיבות שונות – האחת המביטה כלפי מטה, אל "עמק הבכא" שבו רוחשים חייהם היומיומיים של בריות שאינם מודעים לסערה המתקרבת, והאחרת, רחבת המבט, המתבוננת בשמיים הרחוקים שבעורפה של העיר שם כבר ניכר רושמה של הסערה. כך משיג האמן את ההארכה, את המתיחה של הנוף כלפי מעלה, המקבילה לאותה ההארכה של הדמויות האנושיות שלו, ויוצר את ההזרה המעניקה מסתורין וריחוק חידתי לציוריו.

הייתי ממשיך בתצפיותיי אלמלא נקשרו בשמי טולדו ענני סערה וגשם זלעפות עמד לרדת בכל רגע. "עכשיו תכנס למכונית," דחקה בי רעייתי, "ובביקור הבא שלך בניו יורק תיכנס ל'מט', בוודאי תגלה שם דברים חדשים."