שמי אסתר וידל

מסעו של יוליסס נועד להשיבו הביתה, ואילו אברהם עוזב את ביתו כדי להגיע לארץ אחרת. אנחנו לא גולים, אנחנו נודדים.
X זמן קריאה משוער: 8 דקות

שמי אסתר וידל. נולדתי בשטרסבורג, להורים יהודים ספרדים, ומהאנומליה הזאת צמחו הסתירות המגדירות את הקווים העיקריים של אופיי: רגועה אך מוּנעת מדחפים, מופנמת אך נלהבת, מסויגת אך חמימה, הגיונית אך רגשנית, רציונלית אך אינטואיטיבית. יש בי נוקשות מסוימת אך גם יכולת הסתגלות לסביבה שבה אני נמצאת. אני בת דרום אלזס, יהודייה ספרדייה ממזרח צרפת וגם פריזאית אמיתית.

אני לא יכולה לספר את הסיפור שלי מבלי להתחיל בסיפור של הורי. הם עזבו את מולדתם, זאת עובדה ראשונית, קורעת לב, הרת אסון ויחד עם זאת אילמת — כאילו נעטפה בבד. האם הורי מהגרים? הם כל כך צרפתים שקשה לדעת, ואני חושבת שהם עצמם כבר שכחו. יש לי סבא שהגיע לפריז כדי ללמוד בבית הספר הגבוה היהודי-מזרחי לשם הסמכה כמורה ברשת בתי הספר "אליאנס" של "כל ישראל חברים" (כי"ח). הוא חזר מאוהב בצרפתייה ובצרפת. תנועת כי"ח נוסדה ב-1860 במטרה להפיץ את התרבות היהודית בקרב פזורותיה בעולם, במיוחד בצפון אפריקה ובמזרח התיכון. עם היווסד התנועה פרסמו שבעה נכבדים יהודים צרפתים קול קורא לבני דתם, ומצמרר לקרוא עד כמה המסר שלהם נוגע למציאות בת זמננו:

אם אתם, המפוזרים בכל קצוות תבל והחיים בקרב העמים, נותרתם קשורים בלבבכם לדת העתיקה של אבותיכם, רפה ככל שיהיה הקשר המחבר אתכם.
אם אינכם מתכחשים לאמונתכם, אם אינכם מסתירים את פולחנכם, אם אינכם נבוכים מהסתייגות המעיקה רק על בעלי נפש חלשה.
אם אתם מתעבים את הדעות הקדומות שמהן אנחנו סובלים עד היום, את הטענות המופנות כלפינו, את השקרים שחוזרים עליהם שוב ושוב, את העלילות שטופלים עלינו, את עיוותי הדין שמשלימים איתם, את הרדיפות שמצדיקים או מקבלים בהבנה.
אם אתם מאמינים שהרעיון הנשגב והפולחן הקפדני של אל אחד שאנחנו, נאמניהם הקדומים ומגניהם הנחושים, חייבים להישמר עכשיו יותר מתמיד, מעבר לכל שיקולי אינטרסים, רגעי ספק או אדישות.
אם אתם חושבים שחופש המצפון וחיי הנפש הם זכותו של כל אדם רק במדינות שבהן גם היהודים נהנים מהם.
אם אתם חושבים שאמונת אבות היא מורשת קדושה בשביל כל אחד, שאין לחלל את הבית ואת המצפון, שאין לשוב ולראות מחזות כפי שנראו לאחרונה.
אם אתם חושבים שיש להטיף מוסר למושחתים, ולא לגזור עליהם עונש, להאיר את דרכם של העיוורים, ולא לנטוש אותם, לסייע לנופלים לקום ולא להסתפק ברחמים, להגן על מי שדבק בו קלון ולא לשתוק, להגן בכל מקום על מי שנרדף ולא להסתפק רק בזעקות על רדיפות...

הורי למדו בבית ספר של אליאנס, הם עזבו את ארצם ב-1958, בבת-אחת, כמו חץ, ובעוזבם נשאו עמם רק מעט מזוודות וכמה מזכרות. הם לקחו את דרכוניהם, ספר תפילה אחד או שניים, ועל הספינה, בלילה, נפרדו ממרוקו. למה כל כך מהר? ב-3 באוגוסט 1954, במהלך "תקרית פֶּטי ז'אן" בוצע פוגרום ביהודי מכנאס. בכל רחבי מרוקו החלו להתלהט הרוחות אחרי הקמת מדינת ישראל, האוכלוסייה המוסלמית החלה לתסוס כנגד היהודים בשעה שקודם לכן נטו היחסים בין הקהילות להיות רגועים. הורי לא ניסו לייפות את הדברים. הם לא ניסו להגיד לעצמם שזה לא נורא, שהחברה אינה חולה. שלא קיימת בעיית אנטישמיות ושהכול יהיה בסדר. שהם אינם יכולים לעזוב את ארצם כי זאת מולדתם. שהם יהיו אומללים בחורפים הקרים באלזס ושהאור של מרוקו יחסר להם. לא היו להם ספקות ולא היסוס. בבת אחת הם קמו ועזבו. חלקם בכו על הרציף, על הספינה, על הרכבת, הקטנים, הצעירים והזקנים רצו למות במולדת. הנכבדים שאליאס הַרוּס, מנהל כי"ח, הנציח בתמונות המתעדות את הרגעים האחרונים של החיים היהודיים במרוקו. רואים אותם קרובים לאדמה, חסרי כול כמו איוב, כחושים ולבושים בבגדים ישנים. הם היו ד'ימי, תחת חסות ובה בעת גם תחת פיקוח. הד'ימי, יהודים תושבי ארצות האסלאם, קיבלו חסות מתוקף הסכם שהגן עליהם אם קיבלו על עצמם את שלטון האסלאם. לד'ימי אסור היה לשאת נשק, להקים בתי כנסת חדשים, לנוע על גבי סוסים והם היו חייבים לבדל את לבושם מזה של המוסלמים. בתיהם היו חייבים להיות נמוכים מאלה של שכניהם המוסלמים, שמותיהם היו חייבם להיות שונים, נאסר עליהם ללמוד את הקוראן ולעסוק במקצועות מסוימים. מדי פעם התלקחו מהומות בתוך המלאחים1 שבהם בחרו היהודים להסתגר, אבל רוב הזמן המצב הניח את הדעת. היהודים היו מאושרים במרוקו. חלקם שגשגו, למרות הכול הם יסדו בתי כנסת, בנו את בתיהם והולידו את ילדיהם, שהולידו בתורם את ילדיהם...

רק רוח נותרה מכל מה שנבנה. הרוח מהרי האטלס, שנושבת על הפסגות המושלגות, על הכפרים הנטושים, רוח המדבר המשיבה את החול כדי לכסות בו את שרידי ההתיישבות היהודית, רוח הים אשר נשאה אותם לעבר חופים אחרים. מה שנותר הוא רק קברים, קברי אבותי בבית העלמין שבחוף מוגדור שטוף הגלים. על חלק מהקברים הוצבו פסלים, אחד מהם צבוע כחול. האוקיינוס מערסל אותם ברחש גליו, המשובץ צווחות של שחפים, וכחול המים מתמזג עם השמים שטופי האור. לא הרחק משם, השוק על אלף דוכניו מציג את שלל דמויותיו.

מוגדור, העיר היהודית והאנגלית, שבה התהלכו אבותי בבגדים לבנים, וכותנותיהם היו מעומלנות, נוקשות וזקופות ברוח המטריפה, מוגדור הפכה לאסואירה, העיר שחיה בלילה, עם התיירים והגולשים. ביקרתי במה שהיה הרובע היהודי, וכיום הוא מט ליפול, עזוב, וקירותיו קורסים ונערמים לפסולת. מצאנו את בית הכנסת הקטן, שארונותיו צבועים כחול בהיר, בין טורקיז לתכלת השמים, הכחול האופייני למוגדור, מבנה קטנטן המהווה עדות אחרונה לחיים שחלפו ואינם עוד. בו הם היו מתקבצים ומתפללים. לכל בית כנסת היו המנהגים והחסידים שלו. בעבר היה בעיר רוב יהודי. כיום נותרו בודדים. לא רחוק היום שבו רק קברי היהודים בצרפת, ואולי גם תצלום, ינציחו את היהודים האחרונים האלה.

עטיפת הספר

עטיפת הספר

הם מספרים שיהודים ומוסלמים גרו יחדיו. הם מזילים דמעה כשהם נזכרים במרוקו. תוך יום אחד הם מצאו את עצמם בגלות. אבי מספר שכשהגיע לבית הספר התיכון והיה צריך לבחור שפה ראשונה, אביו דרש שילמד ערבית. זאת הרי היתה שפת ארצם, ושפה משקפת אופן חשיבה, ומעל לכול היא בבואה של אורח חיים. הורי הכל כך צרפתים, שכל כך מחוברים לצרפת, מדברים ערבית. בצרפת נטועים שורשיהם ובה בעת היא גם ארץ גלותם. אבל מהי הגלות ליהודי הנודד? בשביל יהודי הגדל על האמונה שהמשיח יבוא אין חשיבות רבה למקום מושבו, מפני שהכול ארעי. כפי שאמר אדמונד ז'אבּס, יש רק משמעות אחת להיות אדם יהודי, והיא לשאת את הגלות כפי שגמל נושא את שתי דבשותיו.

הארץ שממנה באים, הארץ שאליה הולכים. מאז אברהם אבינו אין לנו שורשים. "לֶךְ-לְךָ מֵאַרְצְךָ וּמִמּוֹלַדְתְּךָ וּמִבֵּית אָבִיךָ, אֶל-הָאָרֶץ, אֲשֶׁר אַרְאֶךָּ." כך נולדה היהדות, בצו לעקור מן המולדת. תרבות הנוודים והנדודים צרובה בנו. הסיפור היהודי נבנה מעקירה לתקיעת שורשים. כך אברהם נאלץ לעזוב את חרן, על תרבותה המפוארת, בשביל הרפתקה בארץ לא נודעת. כך משה נאלץ לעזוב את מצרים שבה היה נסיך. כך כל אלה שנפוצו לארבע כנפות תבל לאחר שהיוונים והרומאים החריבו את בתי המקדש.

מסעו של יוליסס נועד להשיבו הביתה, ואילו אברהם עוזב את ביתו כדי להגיע לארץ אחרת. אנחנו לא גולים, אנחנו נודדים. הגולה הרחק מביתו ממתין לשובו הביתה, ואילו הנווד אף פעם לא מוצא את ביתו, הוא משוטט בעולם לא למטרת כיבוש, אלא בחיפוש אחר מקום אחר. ומיד לאחר שגר בו, הוא צריך לקום ולהמשיך בנדודיו.

אם כך, הם קמו ועזבו. בבת-אחת נוצרו שני מחנות: המרוקאים המוסלמים והמרוקאים היהודים. בתוך שנים ספורות ירד מספרם של האחרונים מ-250,000 ל-3,000. צרפת היתה יעדם, מולדת זכויות האדם והנאורות, אידיאל, הוכחה. צינת החורף קיבלה את פניהם כשהגיעו לשטרסבורג, והם בנו בה את חייהם. הם היו עניים, חסרי כול. מוגדור, מרקש וקזבלנקה נשכחו. הם קנו מעילים, כובעים וכפפות, למדו באוניברסיטה והשלימו את בחינותיהם בהצלחה, טיפסו בסולם שלב אחר שלב. הם מצאו קהילת גולים כמותם והיו מאושרים להתנהג כאילו דבר לא השתנה. אפשר היה לזהות בביתם עדויות לעבר, שטיח מרוקאי, מערכת תה מכסף, כורכום. אבל הם בנו להם חיים בשטרסבורג, שנהפכה לעירם ובה הכו שורשים. הורי היו בעלי תפקידים באוניברסיטאות, ועם זאת שמרו על מנהגיהם ומאכליהם. הם היו אנוסים. בדלת אמותיהם הם שמרו על דתם ובחוץ נהגו כמו כולם. הם עמלו כל חייהם על בלשנות וספרות, פרסמו מחקרים, לימדו והכשירו דורות של תלמידים. מעולם לא דיברו על גלותם. הם שמרו אותה לעצמם ולא הטריחו איש עם זיכרונותיהם. הם לא דיברו ערבית בבית. הם שוחחו בשפתו של רסין, באופן נכון ומדויק. בבית היה תה מתוק עם נענע, שנמזג לכלי התה מכסף, סמל לעבר המפואר. הם גמעו אותו כמו אבסינת. כמו עוגיות המדלן של פרוסט, הוא החזיר אותם למקום ולזמן אחרים. משך זמן של טעימה, שללא ספק החזירה אותם לעבר הלא-רחוק והרחוק כל כך, הארץ הקדומה שהיתה גן עדן או גיהינום, תלוי בגרסה, אך בכל מקרה ארץ אבודה, זיכרון פשוט ועמוק האוצר בתוכו את כל הזיכרון של יהדות ספרד שלא הועבר לדורות הבאים.

שאלתי את עצמי לא פעם, כיצד הם התמודדו עם המעבר מהחום המכביד של מרקש לשמים הכבדים והמעיקים של שטרסבורג. כיצד הפכו לדייקנים כל כך, לישירים כל כך, לבני אלזס כל כך. כיצד עברו מהחמין לכרוב החמוץ. מה היו משאביהם? עד כמה עז היה רצונם להשתלב?
בעקבות החורבן שגרמה מלחמת העולם השנייה, מהקהילה האשכנזית של שטרסבורג לא נותרו אלא שרידים. היהודים הספרדים הביאו איתם התחדשות קהילתית ורוחנית. אבי למד באוניברסיטת אורסיי המיתולוגית. הוא למד אצל הרב יהודא ליאון אשכנזי, שנודע בכינויו מָניטוּ, ממשיך דרכו של יעקב גורדין, אשר שילב את התרבות הצרפתית עם המסורת היהודית. הענקים האלה סללו את הדרך למחשבה יהודית צרפתית, ובשביל כמה מהם, גם למחשבה צרפתית יהודית, כמו במקרה של עמנואל לווינס. היהדות הצרפתית מתאפיינת בפתיחות לפילוסופיה ולספרות. המורים האלה קיבלו השראה מהסופרים הגדולים והופרו מהם, הם בחנו סוגיות פילוסופיות יותר מאשר רוחניות. הם הגדירו גבולות יהדות יותר רציונלית, הדומה לתרבות ולפילוסופיה יותר מאשר לדת, גם אם לא היה ניתן להתעלם מהמרכיב הדתי. זוהי היהדות של יעקב קפלן, הרב הראשי של צרפת בשנים 1955-1980. האיש הדגול הזה קיבל עיטור לאחר השתתפותו במלחמת העולם הראשונה, אהב את המולדת והיה נכון להגן עליה "עד למוות". כך גם נהג במלחמת העולם השנייה, שבמהלכה נעצר על ידי שוטרים צרפתים ושוחרר לאחר שדיבר איתם. לאחר 1945 הוא בנה מחדש את היהדות הצרפתית תוך כדי כך שקידם דו-שיח יהודי-נוצרי, שלפי השקפתו היווה את היסוד. הוא נקט עמדה בפרשת פינָלי המפורסמת, שהתפוצצה ב-1952 ונגעה לגורלם של שני ילדים יהודים שהוסתרו בזמן המלחמה אצל קתולים, ואלה החליטו להשאירם אצלם, לאחר שהטבילו אותם לנצרות. כשבית המשפט פסק שהילדים יוחזרו לקרוביהם, הבריחו אותם למנזר בספרד. תוך שימוש בדיפלומטיה ונחישות, והימנעות מיצירת משבר חריף עם הכנסייה, הצליח הרב הראשי קפלן להשיב את הילדים לקרוביהם. הוא היה נציגהּ של יהדות יוזמת אך פתוחה, מעורבת בחיי החברה, אינטלקטואלית, צרפתית מאוד ויחד עם זאת יהודית מאוד.

ואנחנו, לאורך איזה מסלול אנחנו צועדים? זה הדוחף אותנו, בתוך ארצנו, להיאבק בכוחות החשוכים של ימינו? או זה שיוביל לבריחה מפני הכוחות האפלים ביותר? זה של הביטחון או זה של ההרפתקה? אל האפסות או אל הבלתי-נודע?

פרק מספרה של אבקסיס ״באין לי מולדת״ שיוצא בעברית בפן הוצאה לאור. מצרפתית: אילן פן.

מחשבה זו התפרסמה באלכסון ב

תגובות פייסבוק

תגובה אחת על שמי אסתר וידל

01
Dan Albo

נדודים, גוזלים הרבה כוחות מהאדם הנודד, נדודים זו מלת קיצור, להתווספות של הגירה אל עוד הגירה ועוד הגירה, כלומר הצטרפות של טראומה לעוד טראומה. אישית, איני סבור שראוי לעשות אידאליזציה לתופעה אנושית שמיסודה היא טראגית. איני רואה ואיני יכול לראות בנדודים יעד שראוי למתג אותו כיעד נשאף או למצוא בו יופי בדיעבד. על פי רוב הנודד נוטש את ארץ הולדתו מתוך כורח, כמו: רעב, רעידת אדמה, עוני, אפליה, רדיפות, חוסר תקווה וכיוצא באלה סיבות. כפי שקרה להורייך שעזבו את מקנס בעקבות פוגרום שהתרחש שם. הנודד יכול להרוויח מנדודיו, להגיע לארץ עשירה יותר, סובלנית יותר, שיוויונית יותר וכד' ולעשות בה חיל ולמרות זאת, במבט רחב יריעה מוטב ולא היו נדודים. זאת דעתי.