שנת הסופרות שלי

דאלאס טיילור קרא רק ספרים שנכתבו על-ידי נשים במשך שנה שלמה. מה יצא לו מזה?
X זמן קריאה משוער: 8 דקות

אז לפני כמה ימים הסופרת ק. טמפסט ברדפורד פרסמה את המאמר הזה, שבו הזמינה קוראים וקוראות להפסיק לקרוא סופרים גברים סיסג'נדרים, סטרייטים ולבנים במשך שנה אחת. באופן עצוב (אך צפוי) הרעיון גרם לחלקים מסוימים של האינטרנט להתפוצץ מזעם (היא אספה אוסף נאה של ציוצי-זעם כאן, אם אתם נהנים מדברים מהסוג הזה). אני לא אחזור על ההתנגדויות שהביעו, שעכברי רשת מנוסים ודאי יוכלו לנחש בעצמם, וגם לא אשפוט את התקפות שיש או אין להתנגדויות האלה. אבל במקרה יצא לי לעשות משהו דומה מאוד לאתגר שהציעה מיז ברדפורד. בערך מסוף נובמבר 2013 ועד סוף השנה שעברה קראתי רק ספרים שנכתבו על ידי נשים (*), רבות מהן נשים לא לבנות, אחרות לא סיסג'נדריות (שתיים מהסופרות החדשות שגיליתי הן נשואות).

עשיתי זאת מסיבות משלי, הן אישיות והן (כי אין לי מילה אחרת) מקצועיות. ברמה האישית זו הייתה פשוט ההבנה שהרוב המכריע של הספרים על המדפים המתפקעים שלי נכתבו על-ידי גברים. נלחמתי בזה הרבה זמן, בהבנה הזו. כלומר, אלה היו ספרים נהדרים, ואין לי בעיה להגן על כל אחד ואחד מהם. יש לי, אם יורשה לי לומר, חתיכת טעם מעולה בספרות, ובקריאה בכלל. תשאלו את החברים שלי. אני קורא אובססיבי מאז הגן, מהאנשים שלא הולכים לשום מקום בלי ספר מאז שהם יכולים לסחוב אחד. אבל כשמסתכלים על האוסף שלי כמכלול, ההטיה הבלתי-מודעת הייתה – ועודנה - ברורה (להגנתי, אני באמת גבר לבן סיסג'נדר).

כשהייתי צעיר יותר, הרעיון להציב איזשהו סוג של מגבלה על הקריאה שלי לשנה שלמה היה נראה לי מחריד. ממנעמי גיל העמידה זה לא נראה כזה עניין. זה לא שהייתה באמת סכנה שיגמרו לי הספרים הטובים לקרוא, וגם הייתי צריך לחכות עם כמה ספרים ברשימת הקריאה שלי, זו ממש לא הפעם הראשונה שספר נשאר בערימה במשך שנים עד שאני מגיע לקרוא אותו. כל מה שהייתי צריך לעשות היה בעצם לארגן את הספרים מחדש, אבל כמובן שהשתמשתי בזה כתירוץ ללכת לקנות ספרים, אחד הדברים שאני הכי אוהב לעשות.

התזמון באותו נובמבר נראה מבשר טובות. בדיוק התחלתי לכתוב סיפור פנטזיה קצר, סתם משהו כיפי ולא מזיק, שהיה מבוסס על רעיון שהיה לידידי גרג בוסרט (Bossert) (שממש כדאי לכם לקרוא אותו) אחרי שיחה עם ג'סיקה הילט (Hilt) (שגם אותה ממש כדאי לכם לקרוא) כשהיינו בקלריון ב-2010 . זה אפילו לא סוג הספרות שאני כותב, אבל הרעיון השתלט עליי ובלי שהבחנתי בכך הייתי באמצע כתיבה של רומן (עכשיו, שנה ומשהו אחר כך, כתב היד מכיל כ-70,000 מילים). זה רומן פנטזיה שמתרחש בעיירה שסמוכה למבוך (כולל דרקון), והגיבורות שלו הן שלוש נערות פונדק, והסיפור מסופר מנקודת מבטה של אחת מהן. מכיוון שעמדתי לכתוב מנקודת מבט של נשים, הרעיון שאקרא כמה מהן נשמע כמו רעיון טוב. אחרי הכול, הייתה לי היכרות רחבה דיה עם כתיבה גברית על אודות נשים, ואפילו התנסיתי בזה בעצמי פעם או פעמיים, שלעתים הסתיימו בתוצאות מבישות והרות אסון. רציתי לעשות צדק עם הקוראים שיהיו לספר אי פעם. אבל יותר מכך, רציתי לעשות צדק עם הדמויות, שנראו ועדיין נראות לי כמו אנשים אמיתיים מאוד.

התחלתי עם Hild, מאת ניקולה גריפית' (Griffith), הן מתוך תנופת המוכּרות והן כי הוא נכתב על-ידי סופרת מקומית ועל אישה שחיה במה שהיום הוא אנגליה בימי הביניים, תפאורה שספרות פנטזיה אפית נוטה לקחת כמובן אליו. קראתי אותו פעמיים, ואני מתכוון לקרוא אותו לפחות עוד פעם אחת כי א. ניקולה גריפית' היא אחת מגיבורות הכתיבה החדשות שלי ו-ב. עומק הפרטים ההיסטוריים והשליטה שבה היא משלבת אותם בסיפור הם, אם לא מודל למה שאני מנסה לעשות ברומן שלי, אז לפחות דוגמה לשאוף אליה כסופר ולהעריך למוות כקורא.

(כתבתי קצת על הילד ועל ארבעה רומנים נוספים ביוני האחרון; אתם יכולים לקרוא את הפוסט כאן).

בלי קשר לאופן שבו הניסוי בן השנה שלי השפיע על הכתיבה שלי (מוקדם מדי לדעת), כקורא אני חייב לומר שהוא היה הצלחה כבירה. לא רק שהצלחתי סוף סוף להגיע לסופרות ולספרים שהתכוונתי לקרוא כבר שנים, כמו "The Temple of My Familiar" של אליס ווקר ו"הקוסם מארץ ים" של אורסולה ק. לה-גווין, גיליתי לפחות שתי גיבורות חדשות, שהשנייה מהן היא אוקטביה באטלר, שכתבה ספרים נגמעים וטובים פחד שעוסקים בנושאים מורכבים בטירוף בפרוזה רזה וחסכנית כמו המיטב של ריימונד צ'נדלר (מאז למדתי לא להתחיל לקרוא ספר שלה אלא אם יש לי יום או יומיים לפנות כדי לגמור אותו). קראתי את Solitaire של קלי אסקרידג' (Kelley Eskridge), שלא הצלחתי להפסיק לחשוב עליו מאז (למען האמת, הוא ראוי לפוסט משלו) ואת "The Birthday Problem" של קארן גסוף (Caren Gussoff), שאינו עלילה מסורתית אלא מערכת של חיים ואיך הם נוגעים זה בזה בדרכים עדינות ועמוקות. גיליתי את לורן ביוקוס (Lauren Beukes) (טוב, קראתי את "The Shining Girls"), שהוליכה אותי שולל במשך מחצית מהספר עד שהבנתי באיזו מיומנות בלתי מורגשת היא מסובבת את כל הדבר הדפוק והמשוגע שהיא עושה. כל כך אהבתי את רומן הספרות הבדיונית הפיקרסקי של קארן לורד "The Best of All Possible Worlds" שקראתי גם את "Redemption in Indigo". "A Stranger in Olondria" של סופיה סמטר (Samatar) חייב להיות אחת מיצירות הפרוזה היפות והמרגשות ביותר אי פעם, שהאווירה וההיגיון הנרטיבי שלה נלקחו ישר מחלום (לא כל כך) צלול. " We Are All Completely Beside Ourselves" של קארן ג'וי פאולר העיף לי את המוח בכל כך הרבה רמות שכל מה שאני יכול לומר זה בן אדם, לך תקרא את הספר הזה, כאילו, עכשיו.

אין לי כוונה לומר שלא הייתה נפילה מפעם לפעם. לא כל ספר נשאר איתך, ויש ספרים שעדיף לקרוא בזמן מסוים ולא אחר. וכמו שאתם יודעים רימיתי פה ושם כשהיה משהו שממש רציתי לקרוא. וגם זה לא היה כזה עניין. ובמשך שנה שלמה קראתי כמעט רק נשים, מרקעים שונים ומגוונים.

אז האם זה שינה אותי? כמובן, ולטובה. האם עכשיו אני שונא ספרות שכתבו גברים לבנים סיסג'נדרים או מזלזל בה? כמובן שלא. הם ממשיכים לתפוס מקום נרחב על המדפים שלי ובלבי. בין הגיבורים שלי יש סופרים כמו תומס פינצ'ון וויליאם ט. וולמן ובריאן סלייטרי וג'ף ואנדרמיר וג'ונתן לת'ם ודייויד גטרסון ואיאן מ. בנקס ודניס ג'ונסון וג'ורג ר"ר מרטין ודייל ביילי וגבריאל גרסיה מארקס ורוברטו בולניו ודייויד מיטשל. היצירות שלהם לא מרגשות או מדהימות אותי פחות כי התנזרתי מהן למשך שנה כדי לחקור נקודות מבט ומסורות ואמיתות נרטיביות והיסטוריות אחרות. אם כבר, אני מעריך אותן יותר, כי הן תופסות הקשר עשיר בהרבה בראש שלי. וגם אם יש ספרים וסופרים מסוימים שאני אוהב פחות בעקבות המסע בן השנה שלי בארצות ספרותיות אחרות, כל מה שאני יכול לומר הוא שאם היצירה לא מחזיקה מעמד, היא לא מחזיקה מעמד. החיים קצרים מכדי לקרוא ספרים לא-מדהימים.

אז איך זה שינה אותי כקורא? זה שינוי עדין, אבל הנה. אני מגלה שאני קשוב יותר לדמויות עכשיו, אם הן אנשים אמיתיים או רק כלים שלכודים בגאות העלילה. אני מתעניין יותר בעלילות שהקונפליקטים שלהן לא בנויים סביב אלימות. אני מוכן פחות להשעות את חוסר האמונה שלי לטובת הקוליות. במובן מסוים זה פשוט המשך ההתפתחות שלי כקורא וככותב, אבל אני בהחלט יכול לזהות את ההשפעה של שנת קריאת הנשים שלי.

וזה דבר טוב. זה כמו שכשהייתי ילד הייתי האכלן הכי בררן ומשמים בעולם. כשגדלתי ועזבתי את הבית נחשפתי לדברים חדשים וניסיתי אותם. היו כאלה שאהבתי, היו כאלה שלא. אבל גם אם לא אהבתי משהו, עדיין טוב שניסיתי. המשכתי לקריירה ארוכה בהגשת מזון ומשקאות שעודדה אותי להמשיך לפתח את בלוטות הטעם שלי, ובמשך השנים פיתחתי יכולת ליהנות מכל מיני דברים שלא אהבתי כשהייתי צעיר יותר. זה מעשיר את העולם שלי, לא רק למען ההתנסות עצמה אלא למען המספר העצום של דברים שאני יכול ליהנות מהם היום. האם אני פחות אוהב צ'יזבורגר, אחרי שטעמתי פאד תאי או מח עצם על טוסט? נו באמת.

אני כן מבין שאנשים אוהבים מה שהם אוהבים, ושאתגרים כמו זה שהציעה ברדפורד יכולים להישמע כאילו אתם ילדים שאומרים להם לאכול ירקות. אבל ירקות שמבושלים כמו שצריך הם טעימים לאללה, וזה גם בריא.

עברו יותר משנתיים בין ההבנה שהספרייה שלי גדושה מגדרית ובין ההחלטה לקרוא ספרים שכתבו נשים במשך שנה. התגובה הראשונית שלי להבחנה הזו הייתה התנגדות זועמת. לא הייתי צריך להגן על הטעם שלי בקריאה, בטח שלא בפני עצמי. אבל מכיוון שאני אובססיבי מטבעי ונוטה לבחינה עצמית מתמדת, לא יכולתי לעזוב את זה. בסופו של דבר, אף אחת מהסיבות שמצאתי לא הייתה משכנעת. הן היו רק מסכות שההתנגדות הפנימית שלי חבשה כדי למנוע ממני לעשות משהו לגבי חוסר האיזון הזה. למה התנגדתי? היה לי נוח עם המצב הקיים, שבו קראתי את כל הספרים המדהימים האלה שכתבו אנשים כמוני. בסוף ההתנגדות עצמה הפכה להיות הסיבה לעשות את זה. העולם שלי ממשיך להתרחב במשך כל החיים שלי כמבוגר, וזה משהו שאני אוהב.

אם האתגר של ברדפורד להרחיב את האופקים הספרותיים שלך במודע הוא לא בשבילכם, סבבה. אבל אם הוא מכעיס אתכם, גם אם לא מספיק כדי שתצאו להשתולל באינטרנט, אז אולי קחו לעצמכם רגע לחשוב למה. אם אתם מוצאים סיבה טובה אתם יכולים כמובן להמשיך ככה, אני מניח, למרות שבתור מישהו שנוטה להתקפי זעם אני יכול לספר מניסיוני האישי שפעולה בהשפעת זעם מעולם לא עבדה אצלי טוב במיוחד. אני יכול לומר גם שאתגור מודע של ברירות המחדל ותפיסת העולם שלי השתלם תמיד, ושהשינויים שעשיתי בחלקים שלא עמדו בפני בחינה כנה הובילו לא רק את ההתפתחות שלי כקורא, אלא גם כבן אדם, במשך כל חיי הבוגרים. באופן אישי אני מהמר שהרווח האפשרי שלכם מהאתגר לקרוא מחוץ לאזור הנוחות שלכם יהיה גדול יותר ככל שהוא מכעיס אתכם יותר. אבל זו רק הדעה שלי. זכותכם לחשוב אחרת.

אבל אם אתם בוחנים את הסיבות שלכם והן לא מוצלחות כמו שחשבתם, אולי שווה לכם לנסות גרסה כלשהי של האתגר שתתאים לכם. אולי לחודש. או לשלושה, או לששה. אתם יודעים מה, נסו ספר אחד. כמו שאבא שלי היה נוהג לומר כשהייתי ילד, אתה יכול לעמוד על הראש בחרא למשך [זמן מוגדר כלשהו]. אם זה לא עובד, לא נורא, ניסית. אולי תנסה שוב מתישהו. מה הדבר הכי גרוע שיכול לקרות? ומה הכי טוב?

תוכלו למצוא רשימה "(אפילו לא קרובה למקיפה) של ספרים שיכולים להתאים לאתגר של ברדפורד, ושאני אישית יכול להמליץ עליהם בזכות כראויים לזמנו של קורא או קוראת רציניים" בבלוג של דאלאס טיילור.

(*) טוב, רימיתי כמה פעמים. קראתי את טרילוגיית Southern Reach של ג'ף ואנדרמיר כשהיא יצאה (הוא עוד אחד מהגיבורים שלי) וכמובן שהייתי מוכרח לקרוא את The Bone Clocks.

מחשבה זו התפרסמה באלכסון ב על־ידי דאלאס טיילור.

תגובות פייסבוק

תגובה אחת על שנת הסופרות שלי