מחקר פורץ-דרך בדק מאות מיליוני פוסטים בפייסבוק וטוויטר ובחן את ההבדלים בין קבוצות שונות בחתכי מין, גיל ואישיות. התוצאה חד-משמעית, אבל החוקרים מבקשים שלא תתתיאשו מהמין האנושי
X זמן קריאה משוער: 4 דקות
תריסר מחשבי-על, 75,000 מתנדבים, 700 מיליון פוסטים וציוצים, 12 חוקרים מחמש אוניברסיטאות שונות -- המחקר המקיף ביותר על השימוש בשפה באינטרנט פורסם והועלה אונליין. המחקר קודם כל מאשר את כל מה שידעתם על ההבדלים בין המינים, וקיוויתם שאינו נכון.
שנית, המחקר בודק קשר אפשרי בין אישיות לשפה, בהתאם למחקרים קודמים אשר בחנו אפשרות לחזות התנהגות על-פי המלים שהנבחנים השתמשו בהן. מול כמות הנתונים האדירה, אפשר היה לראשונה לבחון קשר אפשרי כזה בגודל מדגם אשר חוקרים בבלשנות ובפסיכולוגיה מעולם לא זכו לו קודם.
ולבסוף, המחקר יוצא מהתחום -- העצום כשלעצמו -- של השפה כדי לנסח השערות ראשונות בין יציבות רגשית ואושר לבין תחומי עניין רגשיים. הסעיף הזה, שהוא המהוסס והזהיר ביותר בנוסח המחקר שהתפרסם, הוא גם בעל הפוטנציאל הגדול ביותר למדעי החברה, ולמעשה להבנת הקיום האנושי באשר הוא.
אז קודם כל, וזה לא יפתיע איש, נשים עושות שימוש הרבה יותר רחב מגברים במלים רגשיות, החל מהפועל "לאהוב" דרך "אני מתרגשת!" וכלה בסמלים של לבבות וסמיילי. נשים גם נוטות להתייחס לתהליכים רגשיים וחברתיים באופן גלוי. גברים, לעומתן, משתמשים הרבה יותר בקללות, בשמות מדוייקים של אובייקטים, החל מדגם מסוים של קונסולת משחקים ועד שמה של קבוצת כדורגל, ובאופן כללי בשפה גסה בהרבה. אה, כן, גברים גם מתעניינים בספורט ופוליטיקה, ואילו נשים מדווחות על שופינג ושוקולד.
חלק מהממצאים הם חד-משמעיים, למרות שאין להם ביסוס מחקרי קודם. גברים הרבו להשתמש במלת השייכות "שלי" כאשר הם התייחסו לבת הזוג שלהן בכל הגירסאות האפשריות ("אשתי", "החברה שלי", "בת הזוג שלי", "האקסית שלי", "גרושתי"), בעוד נשים מוותרות עליו לטובת המלה הכללית ("הבעל", "האקס") או מתייחסות אליו בשמו הפרטי. לעומת זאת, נמצאה קורלציה גבוהה מאוד אצל נשים בין שימוש במלה בעל לבין מלת שייכות בגוף שלישי ("הבעל שלה", "החבר שלה", "האקס שלה"). החוקרים נוטים להאמין שגברים פשוט לא מתייחסים באופן גלוי לבנות הזוג של החברים איתם הם מתקשרים. הם גם איתרו שימוש הרבה יותר תכוף במלות תואר אצל נשים ("בעלה המהמם", "החבר החמוד שלה", "הגרוש הפסיכי שלה"), אשר כמעט אינו נמצא אצל גברים.
למרות שהמחקר מסתמך כאמור על מיליוני התבטאויות, המדגם כולל ייצוג גבוה מאוד של אנשים צעירים לעומת אנשים מבוגרים (בעיקר מעל גיל הפנסיה), מה שהקשה על החוקרים לנסח מסקנות חד משמעיות באשר להבדלים בין קבוצות גילאיות. בכל זאת בולטת המגמה של המעבר מגוף ראשון יחיד לגוף ראשון רבים ככל שעולים בגיל: אין כמעט שימוש ב"אנחנו" בגילאי 13-19, בעוד השימוש בקבוצתיות מזנק כבר בגיל 30 על חשבון ה"אני" בגילאים מבוגרים יותר. המסקנות האחרות מגוונות ומשעשעות למדי -- אנשים צעירים משתמשים בחופשיות בתיאור עצמי כמו "אני מסטול לגמרי", "איזה שיכור הייתי" על כל גירסאותיהם בסלנג, וככל שעולים בגיל הצהרות אלה מתחלפות לשימוש באובייקטים שהוא מטבעו פחות חושפני, כמו "הלכנו לבר", "ג'וינטים", "דרינקים", או "כמה בירות".
אין הרבה הפתעות בהבדלים בשימוש במלים המתארות קשרי משפחה לאורך השנים -- הנוער מרבה לדבר על הוריו, אנשים מבוגרים מרבים לדבר על ילדיהם ואז על נכדיהם. המחקר מביא נתונים רבים על סדרי העדיפויות קריירה מול משפחה בגילאים השונים: יש העדפה ברורה לדווח על ענייני עבודה (או לימודים בגילאים צעירים) על-פני ענייני משפחה, וזאת מגיל 13 עד כמעט גיל 60, אף כי ההפרש הולך ומצטמצם עם השנים. אבל מלות גנאי או אף קללות הרבה יותר תכופות כנגד בני משפחה מאשר כנגד חברים לעבודה או אף בוסים.
כאמור, המחקר שואף להרבה יותר מאשר אישוש המחקרים שלפני האינטרנט. לפיכך 72,000 אנשים אשר התבטאויותיהם במדיה החברתית נאספו ועובדו התבקשו גם למלא שאלון אישיות קלאסי, והחוקרים בדקו את הקשר בין אישיותם על-פי האיבחון לבין השימוש שהם עושים בשפה. נציין שוב שבכל מקרה רק השפה הפומבית נחקרה, כלומר המלים שבהן השתמשו רבבות הנחקרים בהתבטאויות שלהם בפוסטים הגלויים לעולם כולו, או לכל הפחות למאות חברים, ולא הדרך שבה אנשים אלה מתבטאים כשהם לא אונליין.
אף כי הטון של המחקר הופך בסעיף זה לזהיר מאוד, עדיין צצים כיוונים של מסקנות. אינטרוברטיים מרבים לדווח על ז'אנרים תרבותיים יפאניים (מנגה, אנים, אפילו שירת הייקו) ואילו אקסטרוברטיים משתמשים במלה "מסיבה" ללא הרף. אנשים עם רמת פתיחות נמוכה הם הצרכנים הכבדים של מלים מקוצרות (2day), ואילו נוירוטים משתמשים במלים מדוייקות מאוד (למשל אינם מדווחים "לא מרגיש טוב" אלא נוקבים בשם של המחלה המשוערת). אחת המלים הנפוצות ביותר בשימוש אצל נוירוטים הוא "משעמם", ואילו אקסטרוברטיים מרבים לדווח "אני לא יכול לחכות!" וגם "כל כך מתגעגע!". הם גם משתמשים בהרבה יותר סימני קריאה מאשר כל קבוצה אישיותית אחרת.
אבל החוקרים מתעניינים בעיקר בקבוצה האחרונה -- אנשים בעלי יציבות רגשית גבוהה, מה שנהוג לכנות "אנשים מאושרים" (החוקרים עצמם לא מתמשים בתואר הזה). מה מאפיין אותם, והאם ניתן להסיק מכך מסקנות?
ובכן, האנשים המאושרים מרבים לעסוק -- או לפחות לדווח על עיסוק -- בספורט. הם גם הולכים הרבה לים, מתייעצים הרבה על יציאה קרובה לחופשה ונמצאה גם קורלציה בין ביקור תכוף בכנסיה לבין יציבות נפשית. מסקנה ברורה יותר מבחינה מספרית היא שהם מרבים להשתמש במלה team, גם בהקשרים מקצועיים (למשל מדווחים בפייסבוק על הישגים בעבודה תוך ייחוסם לעמיתים בצוות שלהם) וגם בהקשרים ספורטיביים (למשל מעודדים בטוויטר קבוצת כדורגל שהם אוהדים).
עדיין לא ברור מה כאן סיבה ומה תוצאה, שהרי יש מטבע לשון אחת שנמצאת בשימוש כמעט יומי אצל אנשים בעלי יציבות נפשית גבוהה, שהאחרים אינם משתמשים בה כלל: Life is good.
מקור:Personality, Gender, and Age in the Language of Social Media: The Open-Vocabulary Approach
תגובות פייסבוק
הבעיה גדולה ורחבה מאיתנו
דייוויד ברביבמקביל להשמנה הכלל עולמית של המין האנושי, השמינו גם קופי מרמוסט, שימפנזים,...
X 22 דקות
הזוי שאין דברים כאלה
המשימה במלואה, פרדוקסלית: איך להביע במילים את הרושם שאין מילים לתאר דבר מסוים? איך לומר על משהו שהוא מחוץ לסקאלה, לא במקום בר-תיאור בסולם התיאור?
הפרדוקס כפול. ראשית, איך אפשר לבטא משהו שמעבר למילים? ושנית, איך אפשר לעמוד על קצה הסקאלה ולומר שאנחנו מתכוונים למשהו מעבר לנקודה שאנו נמצאים בה? השאלות אולי נשמעות מורכבות, אבל הפתרון של דוברי העברית ודוברותיה בימינו פשוט ואפילו מגוון. ראשית, בא לעולם התואר המורכב ״שאין דברים כאלה״, עם מתחרים בדמות ״שחבל על הזמן״, וגם ״סוף הדרך״. האחרון מעיד על קודמיו, ועל הפרדוקס: דוברי עברית יכולים לומר על משהו שהוא ״סוף הדרך״ וכוונתם, בניגוד להיגיון, היא שהדבר נמצא מעבר לאותו ״סוף״ של ״דרך״. בדומה, כשאומרים על גלידה שהיא ״טעימה שאין דברים כאלה״, הרי שאומרים שהגלידה הזאת, המסוימת, שמונחת לפנינו, טעימה כל כך, עד ״שאין דברים כאלה״, על אף שמוחשית ומעשית – יש ויש דבר כזה: הגלידה עצמה.
כמובן, כל זה אינו בא אלא לומר שהביטויים ״שאין דברים כאלה״ ואולי יותר מכך ״שחבל על הזמן״ אינם צריכים להיות מנותחים לפי חלקיהם המילוניים, לפי מרכיביהם. כל אחד מהם הוא מכלול נתון, קבוע, סגור, תואר שמוצמד לאחר שם עצם ושמביע את העובדה שהדובר או הדוברת אינם יודעים כיצד לומר שהדבר שהם מתארים חוצה את כל השנתות הסולם, את הסולם כולו, וכל סולם אפשרי. אלו אכן סופרלטיבים במובן המלא והאטימולוגי של המילה: הם מבטאים את מה שהוא ״הכי״ תוך ביטוי חוסר האפשרות להגיע מעבר לדרגה המובעת.
כידוע, פרדוקסים לא נועדו להיפתר. יתרה מכך, לפחות במקרה שלפנינו הפרדוקסים שהזכרתי גם לא נועדו שניפטר מהם. הרצון והצורך של דוברי עברית לומר שמשהו הוא קיצוני באופיו, מתנדנד על הצד החיצוני של גבולות הסביר, קיים ופועם בלשון, בוודאי גם כיוון שהמציאות נותנת לנו שפע מצער וגם מפליא (אפילו לטובה) של הזדמנויות לבטא קיצוניות שמגיעה עד מעבר למה שנחשב או אמור להיחשב נורמלי.
את הרצון והצורך הזה מממשים בעברית העכשווית באמצעות התואר ״הזוי״. התואר תפס לו מקום מרכזי מאוד בדיבור העברי של ימינו והוא בעל מטען שלילי מובהק. רעיון הזוי, תכנית הזויה, הסבר הזוי, וגם אדם הזוי – כולם ממלאים את ימינו, את הכרוניקה העיתונאית, את הדיבור היומיומי ואת העברית הנכתבת באתרי החדשות ובשאר האמצעים האלקטרוניים. אך למה בדיוק מתכוונים כשאומרים שמשהו הוא ״הזוי״? ברובם המכריע של המקרים התואר ״הזוי״ מוצמד לשם עצם מופשט כלשהו, לעניין שבהחלטה, ברצון, בכוונה, במשמעות – כלומר עניינים של רגש ושכל, לא עניינים בעלי משקל ונפח פיזיים. מהלך הזוי במשחק שחמט, חילוף הזוי של מאמן של קבוצת כדורגל, החלטה הזויה של ממשלה, תירוץ הזוי של מי שמגיע באיחור לפגישה חשובה. ואדם שמרבה בכגון אלו, יכול בהחלט להיות מתואר כ״הזוי״, כקביעה ביחס למכלול הרעיונות, ההצעות, ההחלטות והכוונות המוצהרות שלו.
הכול הזוי. ובכל זאת, יש טעם להתעכב על הצורה. מילון אבן שושן, במהדורתו המאוחרת, אינו מעודכן במציאות של דורנו (ההזוי), שכן הוא מגדיר ״הזוי״ כ״שקוע בהזיה, נתון בחלום, בלתי מציאותי״, ומביא דוגמאות מכתבי שלונסקי, מרדכי טביב וחיים גורי. אפשרות אחרת, המזומנת לנו מצד הדקדוק, היא לראות ב״הזוי״ צורה סבילה של בינוני, כלומר ״שהזו אותו״, ״שהוא פרי של הזיה״. הסבר כזה יתאים פחות או יותר להבנה ש״רעיון הזוי״ הוא פרי של הזיה, וש״אדם הזוי״ מרבה להיות שקוע בהזיות. אלא שלאמיתו של דבר, המציאות מחייבת אותנו לומר שאותו ״הזוי״ הנפוץ כל כך בימינו הוא עניין קצת אחר, לפחות בכל הקשור ל״אדם הזוי״. אדם כזה הוא מי שמרבה ברעיונות הזויים וכיוצא בכך, עד כי בו עצמו דבקים פירות ההזיה והופכים למאפיין עיקרי שלו.
בתוך כך, כדאי לזכור ש״הזוי״ נושא איתו מטען של פרדוקסליות מהסוג שהצבעתי עליו בראשית דבריי. לומר על משהו שהוא ״הזוי״ הוא לבטל את הגיונו ללא כחל וסרק. כלומר, ״הזוי״ הוא תואר האומר שהדבר נמצא מחוץ לסבירות, להיגיון, למה שיש טעם או אולי אפילו אפשרות להתייחס אליו. כלומר, מדובר בסימון של מידה משמעותית של חוסר יכולת לפרט, להסביר, לאפיין במונחים מדויקים או מותאמים למקרה. על גבול אפשרות הביטוי, מצטופפים להם כל העניינים ההזויים. והם כל כך הרבה שאין דברים כאלו, ממש סוף הדרך.
איפה כולם?
ארז פירטהאם יש חיים תבוניים מחוץ לכדור הארץ? האם אנו היחידים? אולי החיפוש...
X רבע שעה