שרים עם גמלים

האביב במדבר גובי הוא משיב נפש ובוגדני באותה מידה. החורף, שבו הטמפרטורות מגיעות למינוס 42 מעלות, מפנה את מקומות לשיאי 39 המעלות של הקיץ, צאצאיהם של בעלי החיים בעדריהם של הרועים המונגוליים המסורתיים מגיחים לעולם. נאקות דו-דבשתיות מדובללות נושאות הריון לאורך 13 חודשים, ועל פי רוב ממליטות אחת לשנתיים. אבל האקלים הקשה והמאובק אינו סלחני, ולעתים קרובות קורה שהנאקה או הצאצא שלה מתים במהלך הלידה. כך נותרים גורי-גמלים יתומים ונאקות-אימהות אבלות, הזקוקים אלה לאלה – על אף שאין ביניהם קשרי הורות טבעיים.

לאחר מאות שנים של חיים במדבר, הרועים הנוודים פיתחו טקס מוזיקלי יוצא דופן שעוזר ביצירת הקשרים הללו, ועוזר גם בחידוש הקשר במקרה שבו נאקה דחתה את הגור שלה מסיבה כלשהי. באור החיוור של שעת הזריחה או הדמדומים, שולף נגן את כלי הנגינה שלו – בדרך כלל זהו Morin Khuur, כלי מיתר מונגולי מסורתי דמוי כינור, או חליל מונגולי. כל הנוכחים לבושים במיטב מחלצותיהם, מתוך כבוד לטקס. האם והגור נקשרים יחדיו, ועל אחד הדיונות הכתומות, מוזיקאי נוסף מתחיל לזמר "ח'וּס, ח'וּס, ח'וּס".

בהתחלה, כך אומרים מי שצפו בטקס, האם מתעלמת לגמרי מהגמל התינוק או פורצת בנשיכות ויריקות. בשלב הזה, ה'משדל' מתאים את המנגינה להתנהגותה. הזמר משלב קטעי שירה או פזמון אל תוך המנגינה, כדי לחקות את קולות הצעידה, הריצה והגעייה של גמלים. כעבור שעות רבות, כך אומרים, האם והעולל מתחילים לבכות. הכישוף הוטל, והחיות חברו זו לזו.

שני גמלים דו-דבשתיים נחים במדבר גובי. תצלום: Dalaikhishig, ויקיפדיה

זהו תיאור כללי של הטקס, על פי מידע שהוגש לאונסק"ו בניסיון לזהות ולשמר את המנהג המיוחד הזה. מרכיבים נוספים לטקס או נגרעים ממנו בהתאם למידת העוינות של הנאקה או הגור. לעתים הרועה עוטף את הגור בפרוות הצאצא המת של האם, או מותיר את השניים קשורים זה לזה לאורך כל הלילה, הרחק מן המחנה. היורט, הבית המונגולי המסורתי שבו חיים הרועים הנוודים, צר מלהכיל גמלים, אבל יש שכחלק מהטקס בעלי החיים מובלים אל הכניסה, ומראים להם את האש הבוערת בפנים. בעבר נהגו לתלות על צווארי הגמלים עצמות קרסול של כבשים, מאחר שמקובל היה להאמין שכבשים לעולם אינן דוחות את צאצאיהן. כבשי הבר הללו נמצאות כעת בסכנת הכחדה, ועצמותיהן הן מצרך נדיר ביותר.

בטקס הזה ישנו מרכיב מיסטי, מסבירה גַלימה ניאמה (Nyamaa), המלמדת באוניברסיטה המונגולית למדעים וטכנולוגיה באולן בטור. "אלי החיות ובני האדם ורוחות הטבע מתבקשים לעזור לאנשים", היא אומרת. "המשדל ובעל הגמל מבקשים מהאלים ברכה והגנה מפני אסונות טבע ומפני אלים אחרים". זקני הנוודים מאמינים כי לטקס ישנה גם חשיבות אלגורית, כי הוא נועד לבטא את חשיבותה של הסבלנות והקבלה בכל מערכת יחסים.

הטקס הזה לא רק מציל את חיי הגור, הוא גם מבטיח לרועים אספקה קבועה של חלב, כל עוד האם מניקה. "חלב נאקות הוא לא רק המקור היחיד למזון ומשקה בתנאים הקשים השוררים במדבר גובי", אומר ניאמה. "הוא גם האמצעי העיקרי למניעת מחלות ולריפוי". למרבה הפלא, גם בארצות הברית החלו לאחרונה לפנות לשיקוי הפלאים השמנוני הזה בתקווה לרפא אוטיזם, התקררויות וסוכרת.

צעיר מונגולי מנגן ב"מורין ח'ור", כינור מסורתי. תצלום: ברנד תאלר

מדבר גובי משתרע על פני שטח כפול בגודלו מזה של צרפת, וכולל את מרבית הפרובינציות הסיניות שינג'יאנג מונגוליה הפנימית ואת הרצועה הדרומית של מונגוליה החיצונה, שם מקובל לקיים את הטקס הזה. דבר כמעט אינו גדל במרחב המדהים הזה שכולו חול, הרים ומישורים צחיחים, אשר המישור הטיבטי מונע מהם לזכות בגשמים שמקורם באוקיאנוס ההודי. האוכלוסייה הזעירה המתגוררת שם נטשה, משום כך, את החקלאות לטובת אורח חיים תובעני כרועים נוודים. לכל משפחה יש שיירת גמלים משלה, ובה מאות בעלי חיים.

בכל שנה קטן מספרם של הרועים הצעירים המוכנים ללמוד ולהנחיל הלאה את המסורת הזו. בעקבות בצורות הקיץ של השנים 1995-2005 הגיעו סופות חורף אימתניות שחיסלו כמעט את כל משק החי. לאחר המהפכה של שנת 1990, והוויתור על השלטון של הממשלה דאז, מונגוליה החלה לשגשג – אבל הכורים הרוויחו הרבה יותר מהרועים, ומרכזי העירוניים המשגשגים של המדינה היוו חלופה מפתה לחיי הנוודות. בין 2003 ו-2013, למשל, מספר משקי הבית המתקיימים מרעיית גמלים במחוז מנדָל-אווּ ירד ב-37.5 אחוזים, מ-488 משפחות ל-305 משפחות בלבד.

יותר ויותר משפחות מונגוליות גם שולחות את בנותיהן ללמוד ולגור בערים, ואלה שעוזבות כמעט לעולם אינן חוזרות. הבחורים שנותרים במישורים המדבריים מתקשים, לכן, למצוא רעיות ולגדל משפחות שיוכלו לסייע בגידול בעלי החיים ושימור המסורת. בנוסף לכך, רבים גילו כי אופנועים הם חיות משא זולות ובעלות מזג נוח יותר מגמלים. כל אלו, בשילוב השינוי באקלים, מאיימים לכלות את אורח החיים המסורתי ואת הנוף עצמו.

חלק ממרכיבי הטקס הזה נעלמים מן הנוף גם הם. כלי הנגינה המונגוליים המסורתיים כבר אינם פופולריים כבעבר. ה'ורגָן', סוג של נֶבל-פה, לא משמש בטקסי שידול הגמלים כבר עשרים שנה, וסוגים מסוימים של חלילים נשמרים למופעים והצגות תיאטרון בלבד, ואינם נכללים עוד בריקוד המורכב עם חיות המשק. טקס שידול המגלים תועד בסרטים, ובהם הדוקו-דרמה הגרמנית-מונגולית 'סיפורו של הגמל הבוכה' משנת 2003. אבל יתכן שסרטים כאלה יהיו בקרוב לא יותר מאנדרטאות לאומנות נעלמת.

מספר מונגולים מסורים, ובהם ניאמה, ביקשו מהאו"ם לשמר את המנהג הזה. בשנת 2015 הוא נוסף לרשימת "אוצרות התרבות הזקוקים להגנה דחופה", אבל קשה לדעת איזו השפעה יכולה להיות לצעד כזה, מעבר להכרה בקיומו של המנהג המעשי והרוחני כאחד. בתצהיר מצולם שהוגש לאו"ם, משדל גמלים קשיש בשם צ'. פרלי (Perlee) ניסה להסביר את יופיו של "צליל ה'קוס' העדין" המשולב במנגינה: "אפילו אנשים שמתבוננים בטקס מתחילים לבכות".

נטשה פרוסט (Frost) היא תערובת בריטית-ניוזילנדית, חברת מערכת Atlas Obscura.

תורגם במיוחד לאלכסון על ידי דפנה לויPublished by Atlas Obscura (atlasobscura.com) under an agreement with Alaxon