תודה? לא

אמירת תודה אינה רק טקס: מדובר בנגיעה שלנו בזולת ובכנות האנושית שאנו מגלים
X זמן קריאה משוער: 6 דקות

משהו קורה ל"תודה": למילה, למחווה, למשמעות. התודה הפשוטה, ששנים חונכנו עליה, שהגשנו אותה זה לזה, התודה שחיברה בין לוקח לנותן, בין מנהל לפועל, בין אני לאתה, התודה הזו כפרקטיקה חברתית בינאישית – משתנה.

לימדו אותנו להגיד תודה לא כחלק ממסע יחסי ציבור, לא על גבי רשת זו או אחרת, לא כדי לפרסם את המעשה או השירות, אלא כדי להיות בני אדם, חברים שותפים בחברה האנושית על יתרונותיה ועל פגמיה

לאורך השנים עסקו תחומים מגוונים – החל מסוציולוגיה, פסיכולוגיה או חינוך וכלה בניהול – בתודה. בדורות עבר חינכו אותנו (ההורים, הממסד) לומר תודה. לימדו אותנו להגיד תודה לא כחלק ממסע יחסי ציבור, לא על גבי רשת זו או אחרת, לא כדי לפרסם את המעשה או השירות, אלא כדי להיות בני אדם, חברים שותפים בחברה האנושית על יתרונותיה ועל פגמיה. לעיתים קרובות, שעה שהמבוגרים כפו עלינו להודות, למדנו לא מעט "הלכות שקר לבן" והתנהגות במרחב הציבורי.

היום, פחות ופחות מתעקשים בחינוך (הפרטי בבית והציבורי בבית הספר) על נימוס. כחלק ממסע השחרור מתקינות פוליטית, ממהרים להסיר את כל סוגי הכבלים כמעט וברור שאיש אינו רוצה להיות "אסיר תודה". התודה הבינאישית הפשוטה שצומחת מתוך הרגל בבית, בכיתה, בעבודה, בכביש, בחנות כבר אינה מובנת מאליה. התחושה היא כי אנחנו מתגמלים בחומר את נותני השירות, משלמים שכר לעובדים שלנו, סומכים על המדינה שתשלם למורים, לרופאים, לשוטרים את שכרם ובזה לרוב מסתיים העניין שלנו בהם, כלומר אחרי הטיפול בנו. בחלק מהזמן נראה כי הפכנו לאסטרטגים של תודה. האם כדאי לי להודות, מתי, בפני מי ועל מה בדיוק.

יש שירימו גבה בתמיהה. על מה את מדברת? אנחנו דווקא אומרי תודה. תסתכלי בווטסאפ.

בווטסאפ של כולנו יש אימוג'י של תודה ואנחנו עושים בו שימוש. אך מעניין לשים לב כי זהו בעצם איור של תנועת ״נמסטה״ ההודית, שמשמשת בהקשרה התרבותי כברכת לשלום

נכון. בווטסאפ של כולנו יש אימוג'י של תודה ואנחנו עושים בו שימוש. אך מעניין לשים לב כי זהו בעצם איור של תנועת ״נמסטה״ ההודית, שמשמשת בהקשרה התרבותי כברכת לשלום. באימוג'י זה ניתן לראות בקשה או אף תחינה ולאו דווקא תודה. הבעת תודה ברורה עדיין מחייבת, כך נראה, שימוש במילה עצמה.

נמסטה, תודה, יוגה, תל אביב

"נמסטה" בחוף הים בתל אביב: התרגול נפוץ, אבל התודה פחות. תצלום: מורי שני

הציפייה ל"תודה" מוצגת כאנאכרוניזם או כניסיון פתטי לקבל מחמאות. מה כבר קרה? לא אמרו לך תודה, אז מה? תמשיכי הלאה. כולנו מכירים מצבים שבהם ה"תודה" נאמרת בתוקפנות, תודה חותכת סופית (שלא לומר סופנית) שכל תכליתה להשתיק את הנמען. את רוצה שנגיד לך תודה? קחי תודה. יופי לך?

קודם כל תלמדו להגיד תודה, אומרים להם, אחר כך אולי ניתן לכם את האפשרות להתנגד, לבקר. כך הפכה אמירת תודה לכלי המשמש לעתים לסתימת פיות.

בזמן האחרון נראה כי אמירת התודה הפכה גם לכלי נשק פוליטי. מי שאינו יודע להוקיר את המנהיג ולהכיר לו תודה הם מי שפשוט אינם יודעים לומר תודה, חמוצים. קודם כל תלמדו להגיד תודה, אומרים להם, אחר כך אולי ניתן לכם את האפשרות להתנגד, לבקר. כך הפכה אמירת תודה לכלי המשמש לעתים לסתימת פיות. תגידו יפה תודה ותשתקו. זה כמובן חלק ממסע בחירות מתמשך ומניפולציה שמופעלת עלינו. זו אינה התודה שאליה אני מכוונת את דברי. התודה שרואה את האחר, הפרט.

הרוח או ה"ווייב" היום הם "לתרגל הודיה". מורים רוחניים ומדריכי אושר מלמדים אותנו איך להודות. מבטיחים לנו שחיינו ישתפרו פלאים אם רק נתרגל תודה. כלומר, נודה ליקום, נודה לאל, נודה לעצמנו. נחשוב תודה במדיטציה, בהרהורים ובהתמקדות הפנימית – אבל תודה פשוטה, הנאמרת כחלק מהתנהגות חברתית "אוטומטית" כלפי מי שעשה עבורי דבר מה גם אם קיבל על כך שכר? מה קרה לה?

אני כמורה, אתה כפקיד או מלצר, את כנהגת או רופאה, אתה כמוכר או מנהל – חייבים לעשות את העבודה. משלמים לכם, לא? אז תגידו אתם תודה. תגיד לי אתה תודה כי אני הלקוחה ואני משלמת לך. תגידי את תודה על שיש לך בכלל עבודה בימים אלה.

הטשטוש הזה בין הגמול החומרי, הכסף, לבין הגמול הנפשי רגשי יוצר את התחושה שאין צורך באמירת תודה גם אם מכירים בה, בלב פנימה

הטשטוש הזה בין הגמול החומרי, הכסף, לבין הגמול הנפשי רגשי יוצר את התחושה שאין צורך באמירת תודה גם אם מכירים בה, בלב פנימה. הכול מבינים היטב כי עם תודה אי אפשר לקנות במכולת... ומכאן הדרך קצרה לביטול ההרגל או לפחות להמעטה בחשיבותו. למה אני צריכה להודות למי שנתן לי להשתלב בנסיעה במסלול? (הוא חייב, לא?) למה אני צריכה להודות לפקיד ששירת אותי? (הוא חייב, לא?)  למה בכלל להודות למוכר או למורה? (חייב, חייבת, חייבים).

ההשלכות של אי אמירת תודה גורמות באופן ברור לניכור ואעז ואומר שאף לעלייה במפלס האלימות. ההבנה שיש לנו אחריות אנושית חברתית מעבר למה ש"חוקי", ההכרה בכך שלא די להרגיש משהו "חיובי", אלא יש לתת לו ביטוי מילולי והתנהגותי, היא מרכזית בטיפוח של חברה שנעים לחיות בה. אני יכולה להעיד כי מילת תודה של הורה או איש הנהלה למורה עושה פלאים להוראה, למוטיבציה, לתוצרים. דווקא מילת תודה שנאמרה בשקט ובפרטיות, לא זו שהיא חלק ממסע פרסום, לא זו שעל גבי שלטי חוצות, מעצימה ונותנת כוחות, במיוחד עכשיו.

אני מלמדת כבר שנים בבית ספר תיכון. אני רואה את התמעטות התודה הנאמרת, גם זו של התלמידים וגם זו של ההורים. במיוחד זו של ההורים. חלקם אולי לא יבין על מה אני מלינה, שכן בלב פנימה יתכן שהם מכירים תודה. אולי הם יודעים להעריך את העשייה החינוכית הלא פשוטה של צוותי החינוך בשנה הזו, אבל מעטים יודעים להביע את הערכתם במחווה, במילה, וחבל. בניגוד להתמעטות אמירות התודה – דרישות ותלונות נעשות עם השנים מפורשות וברורות – זה מקובל וזה כמובן מקבל רוח גבית מהממסד ומהרשתות החברתיות.

ללא "תודה" אין ראייה של האחר במשמעות האנושית שלו, אלא ראייה פונקציונלית שלו, כמי שעשה את תפקידו ובזה הסתיימה מחויבותי כלפיו

ללא "תודה" אין ראייה של האחר במשמעות האנושית שלו, אלא ראייה פונקציונלית שלו, כמי שעשה את תפקידו ובזה הסתיימה מחויבותי כלפיו.

חלק נכבד מהמחזיקים בעמדות ניהול יודעים לומר תודה רק מול מיקרופון פתוח או בקבוצת ווטסאפ בתפוצה גדולה. זה אולי מה שלומדים כשלומדים שיטות ניהול, אבל זה לא מספיק. לרוב העובדים והעובדות אין צורך במחיאות כפיים במרפסות. יש להם צורך בתודה אישית, שאינה גנרית או מאורגנת.

כמנהלים, קל היום לומר תודה. מספיק לכתוב הודעה שתעיד כי שמתם לב, שאתם מודים לעובדים בארגון – וזה מחולל פלאים. אין אפילו צורך לנהל שיחה הגוזלת זמן יקר. כתבו מספר מילים ושלבו בהן את המילה תודה. זה קל, זה זמין ומהיר, ועם זאת נדמה כל כך קשה ולא מקובל.

התודה היא עוגן של יחסי אנוש. התודה היא תגובה, מראה להתייחסות חברתית זה לזה. יש שיגידו שמרטין בובר אינו רלוונטי. אנשים כבר מזמן מתייחסים זה לזה כאל "זה" ולא כאל אתה או את. יכול להיות שהקפיטליזם והנרקיסיזם טיפחו גישה מכשירנית זו אבל כעת, בעידן הריחוק החברתי (לפחות הפיזי) שנכפה עלינו, כדאי להחזיר את התודה הפשוטה והישנה לקדמת הבמה. היא שתאפשר לנו בכל זאת לגעת זה בזה. תודה.

רחל היימן היא סופרת. היא מלמדת תאטרון, ספרות ויסודות התרבות לבני נוער ולוותיקים.

תמונה ראשית: "מרצלה" (1909-1910), ארנסט לודוויג קירשנר, המוזיאון לאמנות מודרנית בשטוקהולם. תצלום: ויקיפדיה

מחשבה זו התפרסמה באלכסון ב על־ידי רחל היימן.

תגובות פייסבוק

> הוספת תגובה

5 תגובות על תודה? לא

01
אחד שמודה

קשה להפריז בחשיבות הכתבה הזו. היא מבריקה, פשוטה, ומדברת חשיבות ההודיה המילולית, זו המתמעטת.
המימד האנושי של מילת ה"תודה" הנאמרת ניכר לכל, נוצר חיבור בין נותן למקבל (בלי קשר לכסף), חיבור אשר רבים חוששים ממנו מסיבות רובות.
העדפת הניכור משרתת מטרות.
תודה לך על הכתבה הנפלאה.

    02
    קרול יונוביץ

    Karol Yonovich
    היום, פחות ופחות מתעקשים בחינוך (הפרטי בבית והציבורי בבית הספר) על נימוס. כחלק ממסע השחרור מתקינות פוליטית, ממהרים להסיר את כל סוגי הכבלים כמעט וברור שאיש אינו רוצה להיות "אסיר תודה". התודה הבינאישית הפשוטה שצומחת מתוך הרגל בבית, בכיתה, בעבודה, בכביש, בחנות כבר אינה מובנת מאליה כמו החינוך לתודה החשובה בעלת ההשפעה צריכים וחייבים ללמד להגיד לא למה שלא נראה לנו או מפריע ולבקש עזרה אם לא הפסיקו להגיד לא ותודה חשובים לא פחות

03
אשר

תודה על המאמר :)
לפני כשחודש חשתי בקושי הזה מול בני החייל, הוא הפסיק לומר תודה, גם איפה שזה ממש מתבקש. כששאלתי אותו למה, הוא הסכים לומר שהוא מעריך, הוא אמר שמעריך זה גם אישי.
לא ממש הסכמתי איתו, זה נראה לי כללי מידי.
כבר בכותרת נזכרתי בשיחה ונמשכתי למאמר, אני לגמרי מסכים איתך, ובובר בהחלט קשור, אבל זה לא רק הוא ולא רק שם. כן זה גם האינסטורמנטליות ותרבות הצריכה, אבל יש שם עוד משהו, יתכן שזה קצה הקרחון, יתכן שמתחת ישנו עולם אחר של מושגים, אין לי ממש מושג אבל אני מרגיש את זה, משהו בבין אישי משתנה.

04
ד"ר פנינית צפורי-בקנשטיין

אנשים אגואיסטים ונרקסיסטים לא מרגישים תודה ולא אומרים תודה כי הרי הכול מגיע להם ממילא. זה ההסבר המקוצר מה פשר העוינות והרגשות השליליים שמקיפים אותנו . תודה על מאמר יפה.