תורת החורים

תחשבו על חורים. שאלה אחת בלבד נשאלת: האם הם קיימים? לתשובה יש אפילו השלכות פוליטיות עכשוויות מאוד
X זמן קריאה משוער: 6 דקות

נראה שאין מקום לוויכוח: יש חורים. למשל, יש חורי מנעול, חורים שחורים וחורים של בולענים. ויש גם חורים בתוך דברים כגון מסננות, מגרשי גולף ובייגלה. אנו באים לעולם דרך חורים, וכשנמות רבים מאיתנו יונחו בחורים שייחפרו במיוחד. אבל מה הם בעצם החורים הללו וממה הם עשויים? אחת השאלות הפילוסופיות הגדולות בנוגע לחורים היא האם הם אכן דברים כשלעצמם, או כפי שהסופר היהודי-גרמני קורט טוכולסקי (Kurt Tucholsky) הציע בספרו "הפסיכולוגיה החברתית של חורים" (1931), הם פשוט "מקום שבו אין משהו". כדי לסייע לנו לבדוק את הנושא, בואו נתחיל בניתוח האנטומיה של החור.

דמיינו בייגלה (דוברי האנגלית יכולים לדמיין דונאט) – מהסוג הקלאסי, עגול עם חור באמצע, לא מאפה ממולא כלשהו. הבצק של הבייגלה הוא דוגמה למה שמכונה "המארח" של החור – החומר או הדבר המקיף את החור. כעת דמיינו שאתם מכיניסים את האצבע שלכם מבעד לחור של הבייגלה, ועונדים אותו כמו טבעת. כעת האצבע שלכם היא דוגמה למה שמכונה "אורח" בחור – הדבר או החומר שנמצאים בתוך החור. אך כעת, חשבו על הבייגלה בשלב המוקדם של יצירתו במפעל, כשחור עומד להיחתך בבצק. איך נכנה את אותו חלק בבצק שמוסר כדי ליצור את החור? האם יש לכנות אותו "אורח-זמני", כזה שעומדים לפנות אותו ממקומו? משווקי מזון כינו את חלקי הבצק הללו בשמות כגון Timbits ו-Munchkins, ומוכרים אותם בתור החור של הבייגלה. אבל ברור שהם לא, שכן החור נוצר על ידי הסרה של ה-Timbits או ה-Munchkins, והוא אינו מזוהה עם מה שנעקר מתוך הבצק.

אם איננו סבורים שהבצק שהוסר הוא החור, על מה בדיוק אנחנו חושבים כשאנחנו חושבים על החור?

ובכן, אם איננו סבורים שהבצק שהוסר הוא החור, על מה בדיוק אנחנו חושבים כשאנחנו חושבים על החור? האם חורים הם דברים חומריים, במובן זה שדברים חומריים הם פיזיים (כמו שולחנות וכיסאות), או שחורים הם דברים לא-חומריים, במובן זה שדברים לא-חומריים אינם פיזיים (כמו ישויות מופשטות)? ואולי חורים אינם דברים כלל?

הנושא הזה נדון במאמר "Holes" משנת 1970, על ידי הפילוסופים האמריקניים סטפני ודייויד לואיס, מאמר שבו מתקיים דו-שיח בין הדמויות ארגל וברגל. ארגל היא מטריאליסטית, כלומר מישהי שדוחה את קיומו של כל דבר לא-חומרי. אפשר לראות במטריאליזם עמדה סבירה מבחינת ארגל, שכן היא אינה מחייבת את ארגל לקיומן של ישויות מוזרות מבחינה פוטנציאלית שמתעלות מעל לחומרי או מגיעות מעבר לו; במלים אחרות, מטריאליזם הוא "חסכני מבחינה אונתולוגית". כמו מדונה, ארגל הוא "Material Girl" החיה בעולם חומרי, שבו כל הדברים שקיימים הם דברים חומריים ופיזיים.

מקדחים

אז מה הם עושים? אובייקטים חומריים? לא חומריים? או לא כלום? תצלום: מאט ארץ

ברגל, לעומת זאת, מאתגר את המטריאליזם של ארגל על ידי הכנסתן של שתי עמדות סבירות נוספות: לפיו, חורים אכן קיימים, וחורים כאלו הם אובייקטים לא-חומריים. סביר שחורים קיימים: נראה שאנחנו תופשים חורים בחושינו; אנחנו מתייחסים אליהם בלשוננו; והם נראים חיוניים לקיומם של דברים אחרים. וגם, סביר שחורים הם אובייקטים לא-חומריים, שכן התפישה האינטואיטיבית שלנו ביחס לחורים היא שהם אינם דברים חומריים כשלעצמם, אלא שכפי שטוכולסקי תיאר זאת, הם נמצאים היכן שדברים חומריים אינם נמצאים. הוויכוח בין ארגל וברגל הוא אם כן סביב השאלה אילו משלוש הטענות הבאות יש לדחות — שלוש טענות שכל אחת מהן סבירה כשלעצמה, אך שאינן יכולות להתקיים ביחד:

  • אין אובייקטים לא-חומריים.
  • יש חורים.
  • חורים הם אובייקטים לא-חומריים.

הטענות הללו אינן יכולות להתקיים ביחד כיוון ש-(1) טוענת שאין אובייקטים לא-חומריים, אך (2) ו-(3) ביחד מביאות למסקנה שחורים לא-חומריים קיימים. אז איזו טענה עלינו לדחות? יכולנו לדחות את (1), שאומרת שאין אובייקטים לא-חומריים, ובמקומה לטעון שאכן יש בעולם אובייקטים לא-חומריים, ובכללם חורים. אך האפשרות הזאת אינה זמינה לארגל, כיוון שארגל היא מטריאליסטית מחויבת ולכן אינו רוצה לומר שדברים לא-חומריים כלשהם קיימים.

מה לגבי האפשרות לדחות את טענה (2), שאומרת שיש חורים? הבעיה בכך היא שאנחנו אומרים (ואף שרים) דברים כמו "There’s a hole in my bucket, dear Liza" ("יש חור בדלי, הביטי נא, הו יונה״ בגרסה העברית"), וכך אנחנו מתייחסים לחורים כדברים קיימים. כשאנו אומרים (או שרים) משפט (או שורה) כזה, המלים שלנו (ואולי גם האצבעות שלנו) מצביעות לעבר חור בדלי. אם אין חורים, ואין חור כדי שהאצבעות או המלים שלנו יצביעו עליו, הרי שאנחנו צריכים לפרש מחדש משפטים כאלו בלי להתייחס לחורים. למשל, יכולנו להסתדר עם דיבור על אובייקטים שנוקבו, במקום על אובייקטים שיש להם חורים. למשל: "הדלי שלי מנוקב, יונה היקרה". אמנם המשפט הזה לא מצלצל בדיוק כמו המשפט המקורי, אך נראה שהמובן נשמר. במשפט המנוסח מחדש הזה, אנחנו מצביעים על הדלי ולא על החור, ומתארים את הדלי כבעל צורה מנוקבת מסוימת. הדלי הוא זה שיש לו צורה "חורית", במקום שיהיו בו חורים של ממש. אך האם כל אמת על חורים יכולה להיות מפורשת מחדש ומנוסחת באורח שיטתי כמשפטי אמת על אובייקטים מארחים מנוקבים? והאם העובדה שאפשר להעלים את המלה משפתנו באמת מספקת לנו ראיות ביחס לקיומו הממשי של הדבר? לרוב, איננו סבורים שעל ידי כך שאנחנו פשוט לא מדברים על משהו, הוא מפסיק להתקיים.

לפתע פתאום, אנחנו קולטים שגורלה של ארה״ב, אם לא גורלו של העולם כולו, תלוי בקריטריונים שלנו לספירת חורים

ובאשר לטענה (3), שאומרת שחורים הם אובייקטים לא-חומריים: האם אפשר לדחות אותה? האם חורים יכולים להיות חומריים במקום שיהיו לא-חומריים? ובכן, זה בדיוק היה העניין העיקרי שלנו כאן. אם חורים הם חומריים, מאיזה חומר בדיוק הם עשויים? האם הם יכולים להיות האורח? לא, ומסיבות דומות לאלה שבגללן Timbits ו-Munchkins אינם חורים בעצמם. האם הם יכולים  להיות חלק מהמארח, אולי הציפוי הפנימי של החור? אולי. אבל מה עוביו של הציפוי הפנימי של החור? האם עלינו להסכים שעובי של מילימטר בבייגלה סביב החור הוא-הוא החור? או שמא עלינו להתייחס אל כל העובי של הבייגלה, כלומר לכל המארח כולו? או אולי אפילו לקחת בחשבון איזשהו מקום בין שני העוביים הללו של הציפוי הפנימי? יש כל כך הרבה מועמדים להיות העובי הפימי של החור, ונראה שאין סיבה לבחור אחד ולא אחר, כך שאין תשובה הכרחית אחת לשאלה באמצעות איזה ציפוי פנימי אנחנו מגדירים את החור ומזהים אותו כחור. ואם לא נבחר את אחד הציפויים הפנימיים, ונותיר אינספור ציפויים כאלו, הרי שיהיו אינספור חורים, אחד לכל ציפוי פנימי, וכולם איכשהו במסגרת בייגלה אחד. כלומר: הרבה יותר מדי חורים במקום אחד!

העניין מוביל לעוד מוזרויות. למשל, איננו חושבים שאנחנו אוכלים את החור של הבייגלה כשאנחנו אוכלים את הציפוי הפנימי של המארח, ציפוי פנימי העשוי בצק, נכון? הנה לכם, עוד חומר למחשבה, ומזון לנפש.

אבל למה כל זה בכלל חשוב? ומה יש בחור? ובכן, מקרה אחד שהמומחה לחורים אקילה ורצי (Achille Varzi), פרופסור לפילוסופיה באוניברסיטת קולמביה, מצטט הוא פרשת הספירה מחדש של חורים בפתקי הצבעה בבחירות לנשיאות ארצות הברית בשנת 2000. לדבריו של ורצי: "לפתע פתאום, אנחנו קולטים שגורלה של ארה״ב, אם לא גורלו של העולם כולו, תלוי בקריטריונים שלנו לספירת חורים". וכדי לספור את החורים, עלינו לדעת כיצד לזהות ולבודד אותם, ולכן עלינו לדעת מה הם. אמנם נכון שמדובר במקרה בלתי רגיל. אך הבנה טובה יותר של המיקום של חורים בקו המפריד בין חומרי ללא-חומרי ובין משהו ללא-כלום, עשוי למלא את החלל הפעור בנו בכל הקשור להכרת המציאות.

 

הטקסט הוא חלק מפרויקט שקיבל מימון מהמועצה האירופית למחקר (ERC) במסגרת תכנית Horizon 2020 של האיחוד האירופי למחקר ולחדשנות, תחת הסכם מענק מספר 679586.

סוקי פין (Suki Finn) היא עמיתת מחקר במסגרת פוסט-דוקטורט בפילוסופיה באוניברסיטת סאות'המפטון באנגליה, העובדת על פרויקט במימון ה-ERC, "שיפור הבנת המטפיזיקה של ההיריון". היא גם חוקרת בתחום המטה-מטפיזיקה ובפילוסופיה של הלוגיקה, ועבודתה ראתה אור במספר כתבי-עת פילוסופיים.

AEON Magazine. Published on Alaxon by special permission. For more articles by AEON, follow us on Twitter.

תורגם במיוחד לאלכסון על ידי אדם הררי.

תמונה ראשית: דונאטס. תצלום: אלנה קואיצ'בה, unsplash.com

Photo by Elena Koycheva on Unsplash

מחשבה זו התפרסמה באלכסון ב על־ידי סוקי פין, AEON.

תגובות פייסבוק

> הוספת תגובה

6 תגובות על תורת החורים

01
ד.

תודה, אלכסון !
הצלתם את העולם עם המאמר הזה, הבאתם גאולה לאנושות, ריפאתם את החולים, האכלתם את הרעבים, ובעיקר - לימדתם את הבורים את תורת הבורות הכל כך חיונית להמשך קיומם.

02
משה

החוקרת הלא כל כך מבריקה שכחה להתחשב
במגבלות הידע האישי שלה .
לא מפתיע אצל אלו שבאים ממדעי הדשא .

חור שחור הינו צבר מסה עצום ,
ונקרא כך משום שאיננו מקבלים מידע
ממנו (אופטי , אלקטרו-מגנטי) ,
כך שנוצר אזור גאוגרפי "מת" שאינו מכיל
דבר במפות ובתיאור שלנו את היקום .

האם החור הזה קיים ?
האם החור הזה מכיל מסה ?
האם החוקרת המהוללת תצליח ללמוד באחד
הימים שאי יכולתה לראות (או לגעת) בחור
המנעול או בחור שחור
אומר משהו עליה ולא על החורים הללו ?

אני מאנין שהתשובה לשלוש השאלות חיובית .
אני מאמין שאם היא תשקיע ותתאמץ ,
היא תצליח ללמוד מקצוע בפקולטה אמיתית .

03
מרה

איש כועס, בוא תדחה את אחת הטענות הבאות:
-אין פקולטות אמיתיות.
-יש פקולטות.
-פקולטות הם אובייקטים לא-אמיתיים.
ואני שואלת ,אתה אמיתי?
המאמר מביא נקודת מבט מרעננת ומהנה על עולמנו. תרגיל מחשבתי מעניין,
תודה!

04
אורן תירוש

דפוס. גשטאלט. זה כיתה א׳ של פילוסופיה. מציאות 101.

המשכתי לקרוא כי חשבתי שהכותב מעמיד פנים של מטומטם כדי להביא לנו בסוף איזה אבחנה או אמירה משמעותית.

התאכזבתי.

וגם מאלכסון.

חלאס. אתם יכולים הרבה יותר טוב מזה.

05
שחר קליין

מאמר חמוד שמלמד על קוראיו יותר מאשר על דבר אחר.
האפשרות להתייחס לחסר כקיים מופיעה במקומות רבים בלי שנרגיש בה. למשל חלל ארכיטקטוני לעומת המעטפת. נגטיב ופוזיטיב באמנות חזותית.
וחוסר הומור בתגובות הקודמות מרתיע גם מעבר ליומרה להבין את מה שאינם מבינים