תחקור לפני שאתה חושב

האם לפילוסופים עכשוויים יש מה להציע למדענים, כפי שלמדענים יש מה להציע לפילוסופים?
X זמן קריאה משוער: 6 דקות

בפולמוס המתוקשר ב"ניו ריפבליק" לפני שנה, בין לאון ויזלטיר וסטיבן פינקר על מקומה של הגישה המדעית-אמפירית בחברה לעומת מקומם של מדעי הרוח בכלל והפילוסופיה בפרט, סוגיה אחת בלטה בהיעדרה: כיצד פילוסופיה עכשווית יכולה לתרום למדע כיום. ויזלטיר התמקד בלחבוט בגישת ה"מדענות" ו"תרבות הנתונים", שאין בהן מקום לפילוסופיה כי בעיניהן הפתרון לכל בעיה הוא מדעי. ואילו פינקר תמה מדוע מדעני הרוח, במקום להתלונן, אינם קופצים על שלל המתנות שיש למדעים המדויקים ומדעי החברה להציע להם, פריחת רעיונות וממצאים מדעיים שמעולם לא נועדו להפקיע תחומים ממדעי הרוח, אלא דווקא להעשירם.

פינקר טוען שקו התפר בין הגישה המדעית-אמפירית לבין מדעי הרוח הוא מטושטש ממילא, או לכל הפחות ראוי שיהיה כזה. זו כמובן תובנה שנשענת על העובדה שבעת העתיקה כלל לא הבחינו בין פילוסופיה לבין חקירה מדעית (כך אצל אפלטון ואריסטו, למשל) וגם בתחילת עידן הנאורות ההוגים הגדולים (דקארט, קאנט, לייבניץ...) נחשבו, במידה מסוימת, אף הם למדענים. אבל רעיון האיחוד בין הדיסציפלינות הוא פחות מובן מאליו כיום מאשר אז. ראשית, לפילוסופים באותם זמנים לא היו את הכלים המדעיים הקיימים כיום כדי להתמודד עם שאלות שנחשבו פילוסופיות גרידא, באשר לתהליכי מחשבה, החיים וכיו"ב. שנית, ההתמחות בהסתעפויות תיאורטיות עם ז'רגון אזוטרי הרחיקו עם השנים את הפילוסופיה מהמדעים. אלה הן אולי חלק מהסיבות שבעוד פינקר מביא שלל דוגמאות לאופן בו ממצאי המדעים המדויקים ומדעי החברה והחיים יכולים לתרום למדעי הרוח, הוא לא טורח לנסות למצוא דוגמאות בכיוון ההפוך. אבל התרומה של פילוסופים עכשוויים לעבודתם של מדענים בהחלט קיימת והיא תהיה נחוצה יותר עם הזמן, ככל שהשאלות של המדע תהיינה גדולות ומורכבות יותר. אנג'י הובס, פילוסופית מאוניברסיטת שפילד, טוענת שתרומתם של פילוסופים מתבהרת כשחוזרים לארבעת סוגי הסיבתיות שהציע אריסטו.

לצד הסיבתיות החומרית ותהליכי התייעלות, שלפיהם פועלים הדברים בעולם, לפי אריסטו ישנן שתי שאלות מהותיות נוספות: סיבתיות פורמלית (מה זה אומר להיות דבר מסוים, כלומר, מהי מהותו) וסיבתיות תכליתית (לשם מה קיים הדבר החומרי, לשם מה הוא משתנה, איזה פוטנציאל טמון בו). ייתכן מאוד שחקירה של שתי שאלות אלה תוביל במקרים רבים למבוי סתום (מהות סתומה לחלוטין או היעדרה של כל תכלית) אך במקרים אחרים הן עשויות להרחיב את גבולות המחשבה. בדיבייט מול הקוסמולוג לורנס קראוס, שטען שפיסיקה עכשווית אינה זקוקה לפילוסופיה, הפילוסופית מרי מדג'לי טענה שהרי גם איינשטיין היה צריך להכיר פילוסופיה (את קאנט, בין השאר) כדי להגיע להיפותזות שבחינתן האמפירית שינו את הפיסיקה המודרנית.

ייתכן שסלע המחלוקת בנקודה הזו, הוא בהנחה כי התרומות הרלוונטיות של הפילוסופיה הוטמעו זה מכבר במדע המודרני. הגישה של ג'ון לוק בסוף המאה ה- 17, למשל, כי "תכליתה העיקרית של הפילוסופיה היא לעקור עשבים שוטים מן התודעה" היא גישה שצמחה מתוך הגות פילוסופית אך הפכה לימים לאמפיריציזם העומד בבסיס כל המדע המודרני. הפונקציונאליות של הפילוסופיה האנליטית, שראשיתה במאה ה- 19, לזהות כשלים לוגיים בטענות, היא חשיבות העולה כיום בכל ביקורת עמיתים על מאמר מדעי. ובאופן כללי ניתן גם להוסיף כי הדמיון, האלתור, החיבור בין רעיונות מתחומים שונים לכאורה והטלאתם יחד, הם חלק מארגז הכלים המובהק של מדעי הרוח בו עושים שימוש המדענים המבריקים ביותר. במובנים האלה, גם אם יש שלא יודו בכך, מדענים טובים הם כבר פילוסופים טובים במובנים רבים. אך אין בטענה זו כדי להצדיק את הוויתור על עבודתם של פילוסופים, אלא דווקא להיפך.

ההתמחות של פילוסופים מכל התחומים היא בניסוח שאלות מחד – שאלות חדשות שעשויות לרענן את דרך ההסתכלות על הדברים ואופן חקירתם – ובחינת משמעותם של ממצאים מאידך – עדויות אמפיריות, חדשניות ומבוססות ככל שיהיו, עדיין לא תורמות בהכרח להבנת משמעותן, כיוון שהבנה זו תמיד תהיה מתווכת על ידי שפה ותלויה בפרשנות. במובנים האלה, הטענה של ראנה מיטר בדיבייט לעיל, שפילוסופים עשויים לסייע לפיסיקאים לחשוב בצורה חדשה על בעיות בתורת המיתרים, או הטענה של הובס, כי ראוי לשאול באילו מובנים ניתן לייחס קיום (existence) לחור שחור, הן טענות יותר הגיוניות ממה שנדמה במבט ראשון.

ייתכן שהתחום המובהק ביותר בו מדענים זקוקים לפילוסופים, הוא מדעי המוח, שהינו אחד התחומים הכי אינטרדיסציפלינריים הקיימים כיום. פסיכולוגים, ביולוגים, פיזיקאים, מדעני מחשב כלכלנים ועוד- כולם משתפים פעולה כדי לפענח היבטים שונים בפעולתו של האיבר המורכב ביותר בגוף ואין סיבה שפילוסופים לא יצטרפו לשיח זה ויסייעו לפרוץ את הגבולות של הפרדיגמות הקיימות בכל דיסציפלינה לבדה. זאת במיוחד לאור העובדה שחלק נכבד מהשאלות העולות בתחום הן שאלות שפילוסופים עוסקים בהן כבר כמה מאות שנים. בעשור האחרון, אפשר גם לראות את ההיפתחות ההדרגתית של הקהילה המדעית כלפי פילוסופיה. פילוסופים כמו נד בלוק ודיוויד רוזנטל מפרסמים מאמרים בכתבי עת מדעיים, משתתפים בקבוצות העורכות ניסויים אמפיריים ומפרשים את תוצאותיהם.

אחת הדוגמאות המרתקות כיום היא הניסיון לחקור את קיומו וגבולותיו של הרצון החופשי. בשנות השמונים התפתח מעין טרנד מדעי להראות שאין רצון חופשי, או כי הוא למעשה מוגבל הרבה יותר ממה ששיערנו. כיום אותם ניסויים נדמים קצת כמו ניסיון לבדוק את מושג האל בחיפוש איש עם זקן לבן בשמיים באמצעות טלסקופ. באחד הניסויים הראשונים והמפורסמים ביותר, הראה הנוירופסיכולוג בנג'מין ליבּט כי ניתן להצביע על תהליכים מוחיים המנבאים פעולה מוטורית לפני שנבדקים נעשו מודעים אליה.

אך האם משמעות הממצאים הללו היא בהכרח היעדר רצון חופשי? נראה כי מסקנה מעין זו נשענת על ההנחה העממית לפיה ישנו "אני" השולט במוח (בדומה לרעיון של רנה דקרט על נשמה השולטת במכונה שהיא גופנו) ואם פעולה מסוימת נובעת מסיבה חיצונית שאינה קשורה אליך או שהיא מבוססת על תהליך אקראי, אז היא אינה פעולה חופשית. אבל ראשית, ה"אני" הוא כמובן לא כוח חיצוני אלא חוויה הנוצרת מתוך אינטראקציה מורכבת ולא חד-סטרית בין תהליכים שונים במוח ולכן, מתיחת הגבול בין חופשי/רצוני לבין בלתי-חופשי/בלתי-רצוני היא לא כל כך פשוטה כפי שנדמה. שנית, הממצאים של ליבט ושל ניסויים דומים אחריו היו מבוססים על פעולות מוטוריות שרירותיות. הנקודה האחרונה היתה גם הביקורת המרכזית של קבוצה ניסויית שהוביל ד"ר אורי מעוז מהמכון הטכנולוגי של קליפורניה ואשר הורכבה מאנשי פילוסופיה של המוסר, משפטים וחקר המוח – ד"ר רם ריבלין, פרופ' גדעון יפה וד"ר ליעד מודריק – שניסו לבחון מחדש את מושג הרצון החופשי.

"ייתכן שאין כל סיבה לצפות שהמודעות תהיה מעורבת בקבלת החלטות כאשר היא שרירותית לחלוטין", מסבירה מודריק, שהינה בעלת דוקטורט בפילוסופיה בנוסף לדוקטורט במדעי המוח, "ולכן בניסוי שלנו בחנו אינדיקציה לפעילות מוטורית בהקשר של משחק בו תהיה לנבדקים מוטיבציה לנצח". החוקרים גילו שהפעם, הקשר בין הפעילות המוחית המוקדמת לבין ההחלטה של הנבדקים להזיז את ידיהם, הוא חלש הרבה יותר מזה שהתגלה אצל ליבט. הממצא מעלה שאלה פילוסופית וניסויית מעניינת: האם הפעילות המוחית המוקדמת של המוח היא ברירת מחדל שהמוח מפעיל כאשר מדובר בפעולות שרירותיות, וזאת כדי לא לעכב את המודעות בשיקולים חסרי משמעות? בניסוי המשך הקבוצה מתכוונת לבחון פעולות מוטוריות הקשורות להחלטות משמעותיות יותר (החלטות למי לתרום כסף) וייתכן שיתגלה שככל שההחלטות משמעותיות יותר, המרכיב המוחי שכביכול מנבא אותן ילך ויפחת. "העובדה שהבסיס לתהליכי קבלת החלטות הוא חומרי – תהליכים של סיבה ותוצאה מדידים המתרחשים במוח – לא בהכרח אומרת שהחוויה המנטלית שלנו אינה חופשית", מוסיפה מודריק, "השאלה היא איך אתה מגדיר רצון חופשי. למשל, האם הוא תופעה סינגולרית או שמא הוא 'הפצעה', התהוות של אוסף תהליכים בו השלם גדול ומשמעותי מסך חלקיו? כך או כך, העבודה שלנו מנסה להראות שלחוויה המודעת כן יש מקום בתהליך הזה".

מדעי המוח בכלל והרצון החופשי בפרט, הם דוגמה מובהקת לאופן בו מחקר מדעי-ניסויי המשלב פילוסופים מצליח להעשיר את שאלות המחקר ואת ניתוח משמעות ממצאיו. ייתכן גם שלהגות פילוסופית ולשיתופי פעולה כאלה יהיו גם השלכות בטווח הרחוק. השפעתם של פילוסופים שונים בהיסטוריה על תרבות בכלל והמדעים בפרט, התבררה בדרך כלל זמן רב אחר כך, כאשר הרעיונות הוטמעו בפעולתם של מנגנוני ממשל, בניסוח היפותזות מדעיות ובחינתן, ובביקורת עמיתים. ייתכן, אם כן, שחלק מהתרומה של פילוסופים היא אולי כזו שאין כלל אפשרות להבחין בה כיום.

מחשבה זו התפרסמה באלכסון ב
- דימוי שערסכימה של הגופים השמימיים - אילוסטרציה של המודל הגאוצנטרי, המציב את הארץ במרכז היקום, מאת המאייר והקוסמוגרף ברתלומיאו ואלהו, 1568

תגובות פייסבוק

3 תגובות על תחקור לפני שאתה חושב

01
Bman

איחוד פילוסופיה ומדעים הוא מסוכן או לא מתאים או שניהם. למדענים זה ברור- המדע מתנהל ומתקדם בעזרת ביקורת עמיתים כשבפילוסופיה לכל שאלה קיימות תשובות שונות וזרמים שונים. אין כללים, דוגמות בפילוסופיה. ההשווא הלימי קדם חסרת משמעות מהבחינה הזו, כיוון שמה שנקרא "המדע של אריסטו ואפלטון" התנהל כמו פילוסופיה- בדעות וזרמים ולא בביקורת עמיתים.

באשר לשילוב פילוסופים במחקר מדעי ובמדעי המוח בפרט, צריך לשאול לאיזה כיוון חותרים במחקר- הפילוסופיה לא תעזור בפיענוח המכונה המופלאה הזו אלא רק בהשערה מה יקרה אילו, איך נתנהג כאשר, היות ופילוסופים שונים חושבים דברים שונים על רזי הנפש וודאי יהיו גם ויכוחים בין הפילוסופים מי יתברר כצודק לכשהדברים יחשפו- ע"י המדענים שעורכים מחקר עם השערות מבוססות.

הכתבה מפספסת את העיקר לדעתי- לפילוסופיה תפקיד מכריע בעתיד ההמדע והאנושות בכלל- אך לא בהשתלבות במחקר אלא בריסונו. הפילוסופים ולא המדענים המשוגעים הם אלה שיעצרו את ייצור המכונה האנושית (אולי?) או את האדם המשובט, או כל המצאה/ רגלית אחרת שתהיה לא מתקבלת על הדעת מבחינה מוסרית (שוב, אולי?)

הפילוסופיה צריכה לללכת יד ביד עם המדע, אבך זו תהיה טעות מרה מצדם של המדענים לשלב את הפילסופים ביניהם.

נחמד, הויכוח המתמשך הזה בין המדע לפילוסופיה (-:
אלבר קאמי נתן את התשובה ב'מיתוס של סיזיפוס', כאשר הוא מתאר את נסיונות המדע להסביר את העולם [עמ' 27-28 בתרגום העברי, הדפסת 1997]: ההסבר המדעי, אומר קאמי, מסתכם, בסופו של דבר, בהשערה, במטאפורה ובאי וודאות שהופכת ליצירת אמנות.
זה ההבדל בין ידיעה להבנה, בין ה-איך ל-למה. אפשר לדעת, ועדיין לא להבין.
אז מן הסתם אין צורך בפילוסופיה כדי לחקור איזוטופים או לתכנן ולבנות טלסקופ חלל וכדומה. אבל אין חקירה מדעית לשמה ללא פילוסופיה. בכל חקירה מדעית טמונה פילוסופיה, מהסיבה הפשוטה שפילוסופיה היא אהבת החוכמה. והמדע אוהב לחקור ולגלות ולהבין, לא רק לדעת. וכן. החוכמה מצוייה גם בשירה, בספרות, באמנות - בכל מה שמהווה את החיים.
כפי שצויין במאמר כאן, כיום התחום הבולט ביותר המשלב מדע ופילוסופיה הוא מדעי המוח. בפילוסופיה התחום נקרא 'נוירופילוסופיה', שזהו שם מאוד מרשים לשאלת השאלות, אולי העתיקה ביותר - השאלה הפסיכופיזית: הקשר בין גוף לנפש.