תישאר רגוע ותראה עסוק

כשהדברים שהיינו אמורים לכלול בקטגוריית ה"פנאי" הופכים להיות דמויי עבודה, הגיע הזמן שנתחיל לוותר
X זמן קריאה משוער: 5 דקות

ב-2010 השתתפה בריג'יד שולטה, כתבת של הוושינגטון פוסט, בקבוצה שניסתה להבין למה כל כך מעט נשים קוראות את העיתון, בעיקר נשים בקבוצת הגילאים שבין שמונה עשרה לארבעים ותשע. הנשים שאיתן דיברו אמרו שהן פשוט עסוקות מדי, וקבוצת העבודה קיבלה מן הסתם את הטענה שלהן; אבל כששולטה פנתה לג'ון רובינסון, סוציולוג שחוקר את האופן שבו אנחנו מבלים את הזמן שלנו, הוא אמר לה שזו טעות: לנשים יש שלושים שעות פנאי בשבוע, אמנם פחות ממה שיש לגברים, אבל יותר ממה שהיה להן בשנות הששים. שולטה סירבה להאמין, ורובינסון הזמין אותה לתעד את סדר היום שלה במשך שנה וחצי. הפגישה הזו והדיאלוג שנוצר בעקבותיה הולידו את ספרה של שולטה, Overwhelmed: Work, Love, and Play When No One Has the Time (קורסים: לעבוד, לאהוב ולשחק כשלאף אחד אין זמן).

הספר של שולטה מצטרף לרבים אחרים ששואלים למה כולם עסוקים כל הזמן. ביניהם אפשר למנות גם את המו"לית המפורסמת של ההפינגטון פוסט, אריאנה הפינגטון. מסתבר שב-2007 נפלה הפינגטון ונחבלה בעקבות תשישות יתר וחוסר שינה (או בגרסה הדרמטית מפי אחת מחסידותיה "היא שכבה בתוך שלולית דם, עם עין חתוכה ולחי סדוקה אחרי שפגעה בשולחנה"), וזה גרם לה להבין שהצלחה היא לא רק כסף וכוח. ממש כמו שרי אריסון שגילתה שהשלום מתחיל בתוכה ומיד יצרה לו תחנת רדיו, גם ההארה של הפינגטון הביאה אותה לכתוב ספר בשם Thrive: The Third Metric to Redefining Success and Creating a Life of Well-Being, Wisdom, and Wonder ("לשגשג: המדד השלישי להגדרה מחדש של הצלחה וליצירת חיים של רווחה, תבונה וקסם"), להקים מיני אתר לאותו "מדד שלישי" ולערוך כנס מיוחד בניו יורק בסוף אפריל.

באי הכנס ששילמו בין 300 ל-1000 דולר (סליחה, 999) למדו ש"לכולנו יש מקום של תבונה, הרמוניה, עוצמה ושמחה", וכל שעלינו לעשות הוא לנשום ו"לפתוח את לבנו וראשנו לשאלה איך נוכל לחזור למקום הזה. לפי קו המחשבה של הפינגטון, ההספדים שיינשאו בהלווייתנו לא יעלו את נס את העובדה שנשארנו במשרד במקום לצאת להפסקות צהריים, ולכן כדאי להתמקד בדברים החשובים באמת, שהיא מגדירה בצורה מעורפלת כראוי לז'אנר. האתר המוקדש לנושא מלא מאמרים המפארים את הפינגטון כגורו, ביניהם מאמר של היזם גאי קוואסאקי שמציע להפסיק לעשות גלוריפיקציה להיותנו עסוקים. בשם אריאנה הוא חולק איתנו עשרה טיפים שאין ביניהם שום דבר בלתי צפוי: לישון, להמשיך ללמוד, לתרום לקהילה וכו'.

אם זה נשמע כמו עוד סדרה מלחיצה של מטרות להשלים, זו פחות או יותר הטענה של שולטה. וזה לא דבר מקרי, ככה השיטה עובדת. שולטה מגיעה למסקנה שרובינסון טעה בניתוח שלו, כי הנתונים שלו ערבבו שתי מגמות נפרדות – עלייה בכמות השעות שעובדי צווארון לבן עם תואר משקיעים בעבודה – 40% מהגברים ו-20% מהנשים בארה"ב עובדים חמישים שעות בשבוע; וירידה בסיכוייהם של עניים וחסרי השכלה למצוא עבודה. מודל העובד האידיאלי השתנה מאיש משפחה לאדם ללא מחויבויות, זמין תמידית למרות שמחקרים שבו והוכיחו ששעות עבודה ארוכות מדי אינן יעילות, שמולטי טאסקינג פוגע באיכות העבודה שלנו ושיצירתיות דורשת זמן פנוי. המודל הזה מקשה כמובן על אמהות, ועוד יותר מכך על אמהות חד הוריות, והמצב גרוע במיוחד בארצות הברית, שם כרבע מהעובדים לא זוכים לשום סוג של חופשה בתשלום ומעסיקים לא מחויבים לתת לעובדות שלהם חופשת לידה.

כתוצאה מהמודל החדש "עסוק" הפך להיות מילה נרדפת למצליח: להגיד שאנחנו עסוקים זה כמו להגיד שאנחנו עושים דברים חשובים, שיש לנו קריירה. זה יכול להישמע כמו תלונה, אבל לעתים קרובות אנשים מתגאים בעובדה שהם עסוקים, בסגנון: "אני נוסעת כל הזמן מכנס לכנס ובעלי בקושי מצליח להגיע הביתה בזמן מההרצאה שלו כדי להסיע את ג'וני משיעור סינית לסקווש". התפיסה הזו גורמת לנו לקבל דברים שבעבר היו נחשבים לגסות רוח, כמו אנשים שמציעים לנו להיפגש מתחת לבית שלהם ברבע לארבע "כי יש לי חצי שעה פנויה", חברים שמציעים לנו להתלוות אליהם לסידורים, ואפילו מסעדות שעסוקות מכדי להקדיש לנו יותר משעה וחצי.

אך רובינסון גם מבהיר לשולטה שמבחינתו רבים מהדברים שהיא עושה בעצם נכללים – או יכולים להיכלל – תחת ההגדרה של פנאי. ללכת ליוגה, לשלוח לדודה תמונות של הילדים, להתאמן בשש בבוקר לפני העבודה – זה פנאי. שולטה מתקשה לקבל את ההגדרה הזו, והספר מציע הגדרות נוספות, שלפי חלקן אין לרוב הנשים פנאי כלל. אבל יש משהו בהסתכלות שמציע רובינסון, שמזכירה לנו שרבים מהדברים שמלחיצים אותנו אינם הכרחיים כלל, ויכול להיות שהם אפילו מיותרים. לצד השינויים בעולם העבודה, מה שעוד השתנה הוא הציפיות שלנו מעצמנו. אנחנו רוצים גם לעבוד במשרה מלאה וגם להיות הורים וגם לעשות ספורט שלוש פעמים בשבוע וגם לצאת בלילה (עם חברים וכזוג ואולי לפעמים לבד) וגם לישון שמונה שעות וגם לבשל לעצמנו את הארוחות וגם לקרוא ספרים וגם לראות סרטים. אנחנו לא יכולים לקנות את הירקות שלנו סתם במכולת ליד הבית – אנחנו רוצים לקנות את הירקות הכי אורגניים במקום הכי זול. אנחנו צריכים להספיק לאכול בכל המסעדות. ההיצע תמיד גדל, והיכולת שלנו להשלים אותו למעשה איננה קיימת עוד, כלומר הצורך להספיק הזה אינו יכול להתמלא בכל מקרה: אם פעם היינו יכולים לראות את כל הסרטים שמוקרנים עכשיו בקולנוע, ואולי אפילו את רוב הסרטים שמעניינים אותנו בספריית הוידיאו השכונתית, אף פעם לא נוכל לראות את כל הסרטים שאפשר להוריד, וגם לא את כל הסדרות.

רצף המטלות הזה בעצם גורם לכך שגם הדברים שהיינו אמורים לכלול בקטגוריית ה"פנאי" הופכים להיות דמויי עבודה: כשיוצאים מהעבודה בריצה כדי לפגוש חברים אחרי יום שלם שלא הספקנו לאכול בו כלום, באותם בגדים, בידיעה שנגיע הביתה ונישן פחות משש שעות, אנחנו עלולים להתקשות ליהנות.
מול הגישה של הפינגטון שאומרת לנו שהדרך "לשגשג" ולהירגע היא לדחוס עוד כל מיני דברים שצריך להספיק לסדר היום שלנו, שולטה מציעה לנו פשוט לוותר: הטריק הוא שנצטרך לוותר לא רק על דברים מיותרים ממש, אלא גם על דברים שהיינו רוצים לעשות, אבל לא נעשה אותם, כי אי אפשר הכול. הבית לא חייב להיות מצוחצח, לא חייבים לקפל את הכביסה ברגע שהיא יוצאת מהמייבש או יורדת מהחבל. אין טעם ללכת ליוגה שלוש פעמים בשבוע אם אנחנו קורסים מרוב לחץ להגיע לשיעור בזמן. להיות עסוקים זה מצב נפשי שקשור במחשבה על הדבר הבא. אם נכיר בעובדה שלעולם לא נספיק הכול, נוכל לעבוד, להכין ארוחת ערב, לעשות קניות או להשתתף בשיעור יוגה בלי להיות עסוקים תוך כדי. אם ממילא אי אפשר לנצח במשחק, אפשר לפחות להפסיק לנסות.

מחשבה זו התפרסמה באלכסון ב

תגובות פייסבוק