תמיד אותה התנועה

מה עושה המשורר עם שפה שחוקה ומילים חלודות? דיאלוג עם סדרת צילומים של אברהם קורנפלד
X זמן קריאה משוער: 6 דקות

שמאל-ימין-שמאל. הפקודה הניתנת לחיילים היא גם הציווי העצמי הקבוע – הציווי והתנועה הנלווית לו, גמישה עוד פחות מזו הצבאית. שמאל-ימין-שמאל, רק כך ניתן לקרוא, לכתוב, לקחת חלק בתנועת השפה. בהפרת הציווי רק תצטמצם מידת החופש. ללא השמאל-ימין אין כתיבה ואין קריאה, לא בעברית (אם כי שפות אחרות כפופות לכיוונים אחרים), אפילו לא בשירה, שתמיד תכבל ותתאפשר רק בשמאל-ימין, ומעלה-מטה, גם אם קצוצים.

אותה התנועה, תמיד אותה התנועה. של מכונת הכתיבה, ומכונת הקריאה.
באוקטובר מלאו מאה שנה לסיפורו של פרנץ קפקא, "במושבת העונשין", שעל מכונת ההענשה המתוארת בו נכתב כי היא-היא "מכונת הכתיבה" של קפקא. הסיפור מתאר את הגעתו של החוקר הדגול, הקרוי "הנוסע", למושבה קולוניאלית צרפתית באיזור טרופי חסר-שם. שם הוא נחשף לטכנולוגיה ייחודית למקום, מכונת הענשה הכותבת על-גוף, את-גוף, והיא מקור גאוותו של הקצין, המדגים את גדולתה בפני הנוסע (ובפני הקוראים). המכונה, המצאתו של המפקד הקודם שכבר איננו עוד, חורטת אל תוך בשרו של הנידון, עד שיבין את גזר הדין דרך הפצעים. מה גם שלא ניתן לו ערוץ אחר של הבנה. הנידון לא זוכה לשמוע את הפסיקה לגביו, לא בא במשפט, לא מתוודע אל גזר דינו אלא רק כך, דרך הגוף, במפגש עם תנועת המכונה.

pan_flower_field

אותה תנועה היא מסובכת, רב-כיוונית. ישנו, ככל הנראה, גם אותו השמאל-ימין, (או ימין-שמאל) כצעדת החיילים, אך מבעד לשרטוטיו הצפופים של המפקד הקודם – קשה מאוד להבין. לא, לא קשה – בלתי אפשרי להבין. שרטוטי התכנון של נתיב תנועת המכונה נראים לנוסע סתומים לגמרי. משולב בשמאל ימין גם רעד המחטים, הבוכנות השקופות המכילות אותן שעולות ויורדות, מעלה מטה, וישנו גם רטט המיטה המחוממת, המכוסה צמר גפן בעיבוד מיוחד, שעליה שכוב הנידון, זיז לבד קטן בתוך פיו.

אז ראשית נחרץ הדין, שנית נחתכים הבגדים, שלישית מתבקע העור. בהדרגה נחרט גזר הדין בבשר, ניתן רק לשער לאילו עומקים, במשך 12 שעות פעולת המכונה. בשעה השישית בערך אמור הנידון להתחיל להפנים, להגיע לכדי תובנה, הארה, הזדככות, כביכול, בנוגע למעשיו. לאחר מכן גופתו מושלכת אל הבור החפור לרגלי המכונה. כך נועד להתרחש ההליך. כך, מספר הקצין לנוסע – הוא התנהל פעם, בימים הטובים. קוראי הסיפור לא חוזים בכל זה בעצמם, רק שומעים על מה שכנראה אירע אז, רומנטיזציה של עבר. הסיפור הוא טקס הוצאה להורג, אך לא של הנידון, בסופו של דבר – אלא של הקצין, של הטקס עצמו, של המכונה, שמתפרקת, מתפוררת, יוצאת משליטה.

"במושבת העונשין" סופר ונידון פעמים כה רבות במאה השנים שחלפו מאז פרסומו שאפילו שחזורו, עכשיו, מזכיר מעט מכונה שחורטת שוב ושוב לתוך אותם הפצעים. הסיפור והשנה שבה נכתב מעלים על הדעת אדם נוסף שחלק אולי את אמונת דמות הקצין בנוגע לשחרור האפשרי המצוי, לכאורה, בתנועתן של מילים. בחורים הנוצרים ביניהן, ואפילו שיובילו בסופו של דבר לבור חשוך, לתהום אפלה. עולה בזכרון התגלמות נוספת של אותה הכמיהה, אולי בלתי אפשרית, להתקלפות והתערטלות עד לאמת האיומה. כוונתי ל"גילוי וכיסוי בלשון", שכתב ביאליק שנה אחרי "במושבת העונשין" ועדיין נתפס כאחד הטקסטים המרהיבים ביותר שראו אור בעברית.

fabric-blue

גם שם מצוי אותו הגעגוע, אותה הנוסטלגיה – טקסטואלית? חושית? – כמו זו שמגלם הקצין בסיפור. לפי ביאליק, היו המילים פעם תולדה אמיתית וטבעית של אותם ישים בעולם שהן נוצרו מתוכם, ונועדו לסמן ולצלצל את מהותם. כיום, לעומת זאת, כלומר ב-1915, מבחינתו כבר אי אפשר לראות את הזיקה בין מילה לבין תוכן, כבר לא נותרו עדים. אין זה גורע משכנועו הפנימי, מערגתו אל ימי הגדולה של המכונה. לפי ביאליק, במקום המילים האמיתיות, החושפות משהו מן המציאות עצמה, נותרו בימיו רק קליפות וגרוטאות ריקות, ארעיות, לא מובילות את תנועת המשמעות מהמצלול אל המסומן. הוא מדמה את המילים ואת זיקתן למה שהן אמורות לייצג – להטלת צללים על קיר. הצל נראה כמו אובייקט בעולם, כאשר בעצם הוא נוצר במקום שבו הוא מסתיר.

אלא כשם שהגופים נעשים מורגשים לעין ומסוימים במצריהם על ידי שהם חוצצים במקומם בפני האור, כך המלה מקבלת ישותה דוקא על ידי כך, שהיא סותמת כנגדה נקב קטן מאותו התהו וחוצצת בפני אפלתו, שלא תהא זו מפעפעת ויוצאת עליה לטשטש את תחומיה.

כעת, כותב ביאליק, אין המילים יכולות עוד להידבר, לגלות, לסמן או לזכור, אלא רק להסתיר ולמסך, ורק כדי שלא נאלץ להתבונן בתהום השחורה הריקה השוכנת מתחת תמיד. קיימות לפיו שתי אפשרויות שבהן משהו מבקיע ומציץ החוצה מתוך סדק בשריון הקשקשים הצפוף של השפה.

crack-natbag-copy

האחד מתחולל כאשר השפה הופכת כה שחוקה ואוטומטית מרוב שימוש חוזר, שהיות המילים רק שלדות חלודות נהיה גלוי לעין. אז אין המילה יכולה לייצג עוד את המהות. אז, הפערים, השרירותיות ואולי חוסר ההלימה בין מסמן למסומן במערכת הסימנים – אותם אלה שעליהם הצביע הבלשן פרדיננד דה-סוסיר כמה שנים קודם לכן – מתגלים.

האפשרות השנייה הינה דווקא שימוש שפתי אחר – זה של המשורר. בדומה לטענות הפורמליזם הרוסי שהתנסח באותה התקופה, מתייחס ביאליק בדרכו למה שקורה כשהשפה עוברת הזרה, והנה היא שוב חדשה, חדשה כפי שהצליח לעשותה הוא עצמו באותו טקסט ממש. אז שב ומתגלה הזיק, גם אם מבהיל, זרועותיו הלחות והקרירות מבליחות פנימה. במקרה זה המילים ותחבירן יכולים לשמש חרבות פואטיות הננעצות בבשר השפה, פוערות נקבים של אופל מבעד לסדר המלוכד, המייגע, החוצץ תמיד בין דבר למשמעות.

הראשונים, לפי ביאליק, ותנועתם בשפה, כמו צועדים על נהר שקפא ושכחו לגמרי את תנועתו. ואילו האחרונים, אם יש כאלה אחרונים, ולפי ביאליק יש, והוא מתארם –

ולמה הללו דומים? למי שעובר את הנהר בשעת הפשרה על פני גלידין מתנדנדים וצפים. חלילה לו להשהות את הרגל על גבי גליד אחד יותר מהרף עין, יותר מכדי קפיצת הרגל מגליד לחברו הסמוך ומחברו לחברו. בין הפרצים מהבהבת התהום, הרגל מתמוטטת, הסכנה קרובה - - -

כלומר – אלה, המשוררים, מקפצים תמיד מרסיס קרח נמס למשנהו, בסכנת טביעה.

sheraton

האם אלה הם הראשונים, או שמא האחרונים, החוזים בגלגלי השיניים המתפרקים של המכונה? או שגם אלה וגם אלה. אם בחנק ושקיעה אפשריים ואם בביתור הגוף, מגיח המוות מכל עבר בשני הטקסטים. המצבות עומדות, אך לא מצליחות לסמן את מה שקבור מתחת להן. אצל קפקא, זו מצבת המפקד הקודם, הוגה המכונה, הניצבת לה בבית-תה דווקא.

הם הזיזו שולחן אחד הצידה, ואכן היתה תחתיו מצבה. מצבת אבן פשוטה, נמוכה דיה להיות מוסתרת תחת שולחן. היתה עליה כתובת באותיות קטנות מאד, כדי לקרוא אותה נאלץ הנוסע לכרוע על ברכיו. וזה היה לשונה: 'פה נטמן המפקד לשעבר. חסידיו, שנגזר עליהם עתה להיות חסרי שם, כרו לו את הקבר הזה והציבו לו מצבה. הנבואה אומרת שבעוד שנים מספר יקום המפקד לתחייה ומן הבית הזה יוביל את חסידיו לכבוש את המושבה מחדש. האמינו וחכו!

וכותב ביאליק:

אך הנה מת האדם – והחלל נתרוקן. אין מה שיסיח את הדעת – והמחיצה נסתלקה. הכל נעשה פתאום בלתי מובן. ה"איקס" הנעלם משתרבב לפנינו שוב בכל מורא קומתו – ואנו יושבים לפניו רגע אחד על הארץ באפלה אבלים ודומם כאבן.

yeruham-grave-yard

בשני הטקסטים בורות, תהומות חשוכים. פעפוע מבעד מרווחים, חרכים וסדקים.
אצל ביאליק משם דולפת האמת הנוראה, הבלתי נסבלת, הקבורה תחת כל הדברים. ואצל קפקא, מה ניגר? ממרווחים לבנים בשרטוטי המכונה. מחורים עמוקים בגופה. דם רב, קיא. אמורה לדלוף גם תובנה, אבל עליה רק שומעים. האם אלה אותם החורים?
דומה שבמרווחי המילים, הצללים, של שני הטקסטים נוכחת נפקדת "המלחמה הגדולה" שהתחוללה ממש בזמן כתיבתם, ותנועת השמאל-ימין של רבבות החיילים הצועדים, ואלה שכבר לא צועדים, ואלה שכבר לא צועדים ומעולם לא היו חיילים.
מחוץ לגבולותיהם הדקיקים של שני הטקסטים אורבת העברית, היהדות, שפת המקרא, והיעדרן זורה ופוער חורים גלויים ונסתרים נוספים. אצל כל אחד בדרכו, היא חסרה. --
____________

אברהם קורנפלד הוא טיפוגרף וצלם. בוגר החוג לצילום במכללת הדסה ירושלים והמחלקה לתקשורת חזותית בשנקר. ממקימי קבוצת מעצבי ה'פונטים' אאא ומגזין אנטייטלד. הוא גם עיצב את אתר אלכסון.

שם הסדרה המוצגת פה הוא "גבולות", והיא מורכבת משישה צילומים פאנורמיים המהווים נקודות עצירה של מבט לאורכו של קו תפר הנמתח, מאחה או חוצץ – בין חשיפה לבין הסתרה. בלטינית – פאן=הכל, ראמה=מבט. אך בדימויים אלה לא מבקש קורנפלד 'להראות את הכול' כפי שמשתמע מהשם, אף לא לתת אשליה כזו, אלא לתחום סיפור לכאורה רחב יריעה – ובו בזמן קרוב מאד, ספציפי מאד, מצומצם מטבעו. הלא הוא הסיפור היחיד שניתן לסמן, לספר, לייצג. במובן זה הפורמט ושמו מייצגים עבורו מעין דבר – הונאה, תרמית, ומהווים עדות למגבלת המדיום, המבט, הקריאה אותם – ומה שנותר נסתר, מוסווה, דחוק החוצה.

מחשבה זו התפרסמה באלכסון ב

תגובות פייסבוק

> הוספת תגובה

8 תגובות על תמיד אותה התנועה

02
הראבן

וואו, מעין.
מעניין מאוד.
האמת שעד הפסקה האחרונה לא הצלחתי לרדת לסוף דעתך, לא ראיתי את הקשר בין הטקסט לדימויים הוויזואלים (למרות שאצלך הקשר הזה תמיד נבנה במעודן, במובלע), ולא ראיתי את הקשר בין כל דימוי אחד למשנהו.
אבל בפסקה האחרונה זה פתאום בא לי, כשאת מקשרת את הטקסט של ביאליק לסיפור של קפקא - וכרגיל, בעדינות, במרומז, באופן הפותח מקום לפרשנות אישית, ולא כזה הכופה איזו אמירה נחרצת. לפתע ראיתי כיצד בשני הטקסטים הללו - וכאמור, זו פרשנות שלי - יש איזו נוכחות-נפקדות, כמו שאת מכנה זאת, יש עיסוק בניסיון הסתרה של איזו אמת גדולה, של משהו שחסר, והניסיון הזה לא מוצלח ולא יכול להצליח מעצם הגדרתו, והוא מלא בנקבים, במרווחים, בפערים, בקצוות פרומים. ואולי דווקא הפערים הללו נהיים עם הזמן למשמעות היחידה שנגישה לנו - כמו הקברים בבית הקברות, כמו הצמחים הדלילים על האדמה הצחיחה, כמו האנשים הקטנים בים הגדול, כמו כמו הפריחה המרהיבה בשדה.
אני לא יודע אם משהו מהמחשבה הזאת קולע למה שאת התכוונת אליו, אבל אני מניח שזה לא משנה. מה שמשנה זה שכמו תמיד, גרמת לי לחשוב. ועל כך אני מודה לך

03
רחל

גם אני שותפה לתחושת ה-וואו בקריאת הטקסט וגם לאתגר הלא פשוט לנסות ולהבין את הנאמר בו ובתמונות. מה שנשאר בראשי, זו התנועה שאינה פוסקת, השמאל-ימין-שמאל, שמניע אותנו כל הזמן להבין את מה שמונח לפנינו. להבין אותו מתוך חקירה קרובה, חווייתית, שייגע בנו במקומות שהוא לא התכוון, או לא היה מפורש או גלוי. בדיוק כמו הנידון שהיה צריך להבין את גזר הדין מתוך ייסורי גופו ולא מתוך מה שנאמר לו.
כך גם מול התמונות, מה שעלה בדמיוני כאסוציאציה למילים, למשל- מול תמונת הפריחה- אלו אנשים אחרים, לא אלו שמשוטטים בהנאה בין הפרחים, אלא דווקא אלה שעמלו בעבור פריחה שכזו... ומול תמונת הקברים, המסודרים, מוקפדים ומקושטים בפרחים ובלבבות אבן, לדמיין ואפילו להרגיש את מה שנקבר, התפורר ונחנק מתחת...
ואולי אני סתם מקשקשת, אבל לפחות הייתי בתנועה של חשיבה שמנסה להתיר ולפרום... תודה!

05
דינה

מקווה שהבנתי משהו.
המילים תמיד היו הכלי שלנו לחיפוש האמת ואכן לעיתים דרכם מתקיימת החוויה של תובנה עמוקה שהתגלתה. לעיתים קיימת התחושה שנגענו באמת, אך אם נבטא זאת במילים נחמיץ אותה.
לעיתים באין לנו מילים אנו חשים אבודים ונוגעים בגולמי המאיים עלינו. אז אנו עושים מאמץ גדול להמליך ולהמשיך אפילו במחיר של הקרבת משהו מהדבר לכשעצמו.

07
אבירם

מהומת מילים רבה- (כמעט) על לא מאומה! המאמר המופתי באמת של ביאליק הפך מזמן לטרנדי וכבר כיכב בלי סוף והוסבר ובואר. הכותבת כאילו "מגלה את אמריקה"- בסה"כ מנסה להתחרות בביאליק בפאראפראזות נוטפות "פואזיה" ועמוסות קיטש מילולי משתפך, המנוגד לחוסר האמון במילים...(מסוג: "...זרועותיו הלחות והקרירות מבליחות פנימה.... חרבות פואטיות הננעצות בבשר השפה...דולפת האמת הנוראה..." וכיו"ב. ממש הצפה לא אחראית, יוהרת הכותבת במילים לריק)- הלא ביאליק עשה זאת מדוייק ועשיר יותר- אז למה לקלקל?!

08
דינה

אפשר היה להתייחס לתגובתך ביתר רצינות, אם היתה מכבדת יותר את הכותבת.
האם יש לך דרך אחרת, קומוניקטיבית יותר לבטא את דעותיך?