תענוג עם תג מחיר

הפילוסוף בן המאה ה-18 עמנואל קאנט סבר שבני האדם רעים מטבעם. הוא לא דיבר על מישהו שמחכך את ידיו בהנאה וזורח מאושר כשהוא מתכנן לענות את אויבו. הוא חשב על הנטייה האנושית הבסיסית להיכנע למעשים שברצוננו לעשות, במקום למעשים הראויים, לנטייה להאזין לשירת הסירנה של תשוקותינו במקום למחויבויות שלנו. בעיני קאנט, מוסר הוא הכוח המגשר על הפער הזה, ומרחיק אותנו מן העצמי האפל ומלא התשוקות שלנו.

תאווה מתמקדת בגוף – ולא באישיות – של מי שבו אנחנו חושקים מינית, ולכן מורידה אותם לדרגה של חפצים

כשהתשוקה שלנו נתפשת כמפוקפקת, על פי רוב ממתין גורל דומה גם לסקס. קאנט הכיר במרומז בכוחם יוצא הדופן של הדחפים המיניים וביכולתם להסיט אותנו מדרך הישר. הוא טען כי סקס ראוי לגינוי מיוחד מבחינה מוסרית, משום שתאווה מתמקדת בגוף – ולא באישיות – של מי שבו אנחנו חושקים מינית, ולכן מורידה אותם לדרגה של חפצים. היא גורמת לנו לראות את האובייקטים של כמיהתנו ככאלה בלבד – אובייקטים. וכתוצאה, אנו רואים בהם לא יותר מכלים לסיפוקנו שלנו.

להתייחסות לבני אדם כאל אובייקטים עשויות להיות משמעויות רבות. היא עשויה להתבטא בהכאתם, בתקיפתם ונביצולם. אבל ישנן גם דרכים אחרות, אלימות פחות, של חפצון בני אדם. אנחנו עשויים להתייחס לאדם אחר כאמצעי לסיפוק הנאתנו המינית בלבד, לסיפוק התאווה שלנו באמצעותו. העובדה שהאדם האחר מסכימה אינה מסלקת את ממד החפצון. שני אנשים יכולים להסכים לנצל זה את זה למטרות סקס בלבד.

אבל האם אנחנו לא מנצלים זה את זה כל הזמן? רבים מאתנו עובדים – כמנקים, גננים, מורים, זמרים. האם מי שנהנים מן השירותים מחפצנים את נותני השירות, והאם נותני השירות מחפצנים את מקבליו כשהם מקבלים תשלום? מערכות יחסים כאלה אינן נוטות לעורר התחבטויות מוסריות. או שאין בהן חפצון, או שהחפצון הוא מתון בלבד.

קאנט אמר כי תרחישים כאלה אינם באמת בעייתיים. הוא מבחין בין שימוש בלבד – העומד בבסיס החפצון – ובין יותר מסתם שימוש. אנחנו אמנם מעסיקים אנשים אחרים המבצעים עבורנו עבודה ואנחנו מקבלים תשלום עבור עבודתנו, אבל אנחנו לא מתייחסים לאדם שבצדה השני של עסקה כזו ככלי בלבד. אנחנו עדיין מכירים באנושיותו.

"דוגמנית שוכבת" (1891), קונסטנטין הנסן. תצלום: Google Art Institute, ויקיפדיה

אבל סקס זה עניין אחר. כשאני שוכר מישהו שישיר עבורי, על פי קאנט, התשוקה שלי מופנית לכשרונו, לביצוע הקולי שלו. אבל כשאני חושק במישהו מינית, אני חושק בגופו או בגופה, ולא בשירותיו של האדם או בכישרונותיו או ביכולות האינטלקטואליות שלו, אם כי אלה עשויים להעצים את תשוקתי. ולכן, כשאנחנו חושקים בגופו של אדם, אנחנו לעתים מתמקדים במהלך הסקס באיברים נבדלים: הישבן, הפין, הדגדגן, הירכיים, השפתיים. אנחנו, כמובן, חושקים בכל איבר כזה בצורה שונה. יש מי שאוהבים לגעת בהם ביד, אחרים בשפתיים ואחרים בלשון. יש מי שמשתוקקים להביט בלבד. זה לא אומר שנוכל להתפשר על גווייה אנושית: התשוקה שלנו לגופות אנושיים מופנית כלפיהם כיצורים חיים, ממש כפי שהתשוקה שלי לטלפון סלולארי מופנית כלפי מכשיר מתפקד.

ניתן לחשוב על האדם האחר כעל מכשיר מתוחכם: כדי שיעניק לנו הנאה גדולה עלינו לענג אותו

אבל – ניתן לטעון כאן – האם אנחנו לא עושים דברים מיניים משום שאנחנו אוהבים את בני זוגנו ורוצים שהם יחושו עונג? כמובן. אבל אם אנחנו עושים זאת לא כשאנחנו חושקים בכך, הרי שמעשינו אינם נעשים מתוך תשוקה מינית. ואם הם לא נעשים מתוך תשוקה מינית, אז בעיית החפצון כלל אינה מתעוררת. אנחנו עשויים ליהנות לענג אדם אחר. אבל ניתן לחשוב על האדם האחר כעל מכשיר מתוחכם: כדי שיעניק לנו הנאה גדולה עלינו לענג אותו. העובדה שאני חייב לשמן ולתחזק את מכוניתי כדי שתפעל, אינה מונעת ממנה להיות חפץ.

סקס לא רק גורם לנו לחפצן את בני הזוג שלנו. הוא גורם לנו גם לחפצן את עצמנו. כשמשתלטת עליי תשוקה מינית, גם אני מרשה לאדם אחר לראות בי לא יותר מאת גופי, להשתמש בי ככלי. קאנט ראה את תהליך החפצון-העצמי הזה כבעיה מוסרית חמורה לא פחות, אם לא יותר, מן החפצון המופנה כלפי חוץ. יש לי חובה לקדם את אושרם של אחרים, אבל יש לי חובה לשכלל את עצמי מוסרית. כשאני מרשה לעצמי להיות מחופצן אני מחבל במטרה זו, על פי קאנט.

אבל מה בעצם כל כך נורא בזה? כן, אנחנו מחפצנים זה את זה בסקס ומניחים לעצמנו להיות מחופצנים. קרו ויקרו לנו דברים גרועים מאלה. סקס לפחות מסב לנו עונג (כשהכול בסדר) והרבה (כשהכול מאוד מאוד בסדר). והבעיה הזו, של החפצון המיני, הרי לא יכולה להיות כל כך נוראה, נכון?

האם ניתן לקיים יחסי מין ללא חפצון? כמובן. זונות עושות זאת כל הזמן

אבל יש כאן מכשול. על פי קאנט, היכולת לחשוב היא ההופכת את בני האדם למטרות בפני עצמן, מטרות הראויות ליחס מוסרי מכבד. והפן המחפצן של התשוקה המינית הוא היכולת לשתק את המחשבה שלנו, המחשבה על אודות עצמנו ועל אודות אחרים. כוחה של התשוקה רב כל כך, שהיא משעבדת את החשיבה: הרציונליות שלנו הופכת לכלי לסיפוק מטרות התשוקה. התשוקה הביאה למפלתם של מלכים ומנהיגים, חרבה מערכות יחסים, והצמיחה שקרים בחיפוש אחר הזדמנויות מיניות ("גם אני! אני כל כך אוהב מוזיקה א-טונאלית!"). בניסיון לספק אותה, אני בוגד, אני מרמה, אני מעמיד פנים שאיני מי שאני באמת – ולא רק בפני האדם האחר, אלא גם בפני עצמי. אני מתעלם מן החשיבה הרציונלית של האחר, ובכך אני מתעלם גם מהאנושיות שלו. זה לא ענייני. אני מתעניין רק בגופו.

האם ניתן לקיים יחסי מין ללא חפצון? כמובן. זונות עושות זאת כל הזמן. וגם זוגות במערכות יחסים ממושכות. הם עושים סקס עם אנשים שהם אינם חושקים בהם. וללא תשוקה, אין חפצון. אפילו אהבה אינה יכולה לתקן את זה. כשהתשוקה רבת עוצמה, כשהמעשה המיני סוער, אהובי אינו אלא נתח בשר (אם כי אהבה מולידה מדי פעם חיבוקים, וזה נחמד).

אני מסכים עם קאנט שלא ניתן להפריד בין התשוקה המינית והחפצון, וכי התשוקה מעוררת סוגיות מוסריות. סקס, ממש כמו קינוח משובח, הוא עניין מענג, אבל יש לו מחיר.

ראג'ה האלוואני (Raja Halwani) מלמד פילוסופיה ב-School of the Art Institute בשיקגו. הוא מחברו של הספר Philosophy of Love, Sex and Marriage (משנת 2010).

AEON Magazine. Published on Alaxon by special permission. For more articles by AEON, follow us on Twitter.

תורגם במיוחד לאלכסון על ידי דפנה לוי

תמונה ראשית: יופי וחפצון. תצלום: אתיך באנה, unsplash.com

Photo by Atikh Bana on Unsplash