תפרים של חוכמה

עיקרון יפני עשוי להראות את הדרך לתיקון העולם, לאט ובסבלנות טובה
X זמן קריאה משוער: 8 דקות

בשבוע השלישי של הסגר, כדי לעשות משהו חיובי, הצטרפתי לסדנת סאשיקו (Sashiko) מקוונת. סאשיקו, שמשמעותו ביפנית הוא ׳דקירות קטנות׳, היא אמנות מסורתית של תיקון בדים. מקורה במאה ה-17,  טכניקת טלאים זאת נועדה להאריך את חיי הבגדים. לאחרונה, סאשיקו הפך לאופנתי במערב בקרב בעלי מודעות אקולוגית, וגם אצל אנשים בגיל העמידה, בעיקר נשים, בחיפוש אחר נחמות קטנות שיפצו על מה שגזלה מהן הזקנה.

מארגנת הסדנה ביקשה שנביא איתנו משהו לתקן. יש אצלי שפע של בדים מרופטים עם תפרים שנקרעו כתוצאה מהמאמץ להתאים לעליה במשקל של הגיל המבוגר. כמו כן ישנם גם מצעים. מצעים רבים כולל סדינים וציפיות שעברו אלי בירושה מאמי. חלקם ישנים עד כדי כך שיתכן כי ישנתי עליהם כילדה: התג ׳סנט מייקלס׳ של המותג מקס אנד ספנסר באדום, או הלוגו באותיות גותיות של חברת ג׳ונל בניחוח של עבר רחוק. דליתי ציפית אהובה  עם קרע בתפר.

המטרה בסאשיקו איננה להסתיר את התיקון אלא לכבד אותו

המטרה בסאשיקו איננה להסתיר את התיקון אלא לכבד אותו, ולכן מחברים את הטלאי לחלק הפנימי של הבד באמצעות שורות מדויקות של תפר זעיר, ומשאירים את הקרע גלוי. סאשיקו מדגים את העיקרון היפני של הוואבי-סאבי (wabi-sabi), שאין לו תרגום מדויק, אך הוא מבטא את  היופי שבחסר והלא מושלם. הוא נותן כבוד לכוח שנמצא בעדינות וברגישות של המלאכה: בגד שתוקן על ידי טלאי הוא מקור להרהור ואפילו ליראת כבוד. באינסטגרם תמצאו דוגמאות לשימוש מיומן בטלאים בצבעים מנוגדים ובדוגמאות שהופכות בגד בייצור המוני לייחודי ומלא הבעה, תוצאה של חוויה וטעם אישיים  ובעל יופי עדין וברור משל עצמו.

סאשיקו, תפירה, יפן

סאשיקו: הולכים עם הפגם ויוצרים יופי חדש. תצלום: קים לאב

את הטלאי שלי חתכתי מחגורת בד ישנה שכשלה להתאים את עצמה  לקו המותניים המתרחב שלי. בסאשיקו, 'מנקים' את הקרע על ידי משיכת כל זנבות החוטים המפוזרים, אבל מעבר לכך הכול נשאר כפי שהיה. במערב, טלאי כזה היה כנראה מקופל פנימה כדי ליצור חיבור מסודר בקצה, אך זאת לא המטרה בסאשיקו. למעשה, המורה הציעה שנמשוך כמה קצוות רופפים כדי ליצור מראה בלוי אך יציב דומה לקצוות של שטיח.

זרימה היא תחושה נדירה שגם מעניקה סיפוק. לחוות אותה כעת, עם כל מה שקורה ומערבל את הקשב ומונע מאיתנו להרגיש מחוברים לקרקע, זה נס קטן

הזמן שינה צורה בזמן הסגר. שעות נגררו, והיו דקות שכאילו נורו מחץ וקשת. אבל לסאשיקו יש את הזמן שלו, שאינו מהיר מדי  או איטי מדי. הפסיכולוג ההונגרי-אמריקאי מיהאי צ'יקסנטמיהאיי (Mihály Csíkszentmihályi) טבע את המונח "זרימה"  (flow) לתיאור תחושה זאת. אחרים עשויים לומר ,להימצא ב״זון״ (zone)׳. זרימה היא תחושה נדירה שגם מעניקה סיפוק. לחוות אותה כעת, עם כל מה שקורה ומערבל את הקשב ומונע מאיתנו להרגיש מחוברים לקרקע, זה נס קטן.

במצב הזה של סיפוק מדדתי את אורך חוט הכותנה הפשוט  מהיד ועד למרפק. המורה העבירה את החוט שלה דרך שעוות דבורים כדי שיחליק בקלות לאורך הבד בלי צורך בקשר. אני השתמשתי בפוליש רהיטים עתיק שמצאתי במעמקי הארון. סאשיקו לא נועד למי שנחפז או לחסרי הסבלנות. מה שאולי מסביר  מדוע מעולם לא הקדשתי זמן או טרחתי לנסות אותו. תמיד קל היה יותר לזרוק את כל מה שמצריך תיקון עמוק בארון ולחכות ליום שבו לא יהיה שום דבר אחר לעשות, יום שמעולם לא הגיע. בדים שהיו פגומים מדי עבור כישורי התיקון המוגבלים שלי הפכו לסמרטוטי ניקוי. אבל כעת, כל סוג של חיפזון הוא בלתי אפשרי. חצי כדור הארץ בהאטה, וחלקנו חושבים מחדש על המהירות שבה אנו רוצים לחיות כשהכול ייגמר. הפופולריות הגדלה של סאשיקו במערב משקפת התרחקות כללית יותר ממהירות;  אופנה מהירה, מוצרים חד פעמיים, בדים זולים. מדובר בדרך קטנה ושקטה לארגן מחדש את יחסנו לצרכנות, ואולי אפילו לקפיטליזם עצמו. מן תזכורת לוחשת לקחת הפסקה  בעולם שמכל בחינה אחרת ממשיך לרוץ, להיחפז.

לאלו מביננו בגיל העמידה כדאי לשים לב ללחישה הזאת,  בגיל הזה הכול כבר ידעו טלאים ותיקונים. עד גיל  40 ו-50 רובנו חיים עם קריירות ומשפחות מטולאות. הלבבות שלנו הם שמיכות טלאים העשויות ממערכות יחסים קרועות ומתוקנות, גופנו תפור וחתוך ומתוקן, ואם התמזל מזלנו, הוא אף מחובר שוב יחדיו למעין חזות של שלם. כמו תיקון סאשיקו, הצלקות, נפשיות וגופניות, ניכרות עלינו, ונראה שאין כמעט  סיבה להסתירן.

לציפית שלי מצאתי חוט רקמה זהוב ויפה. כפי שעשתה המורה, הפרדתי את החוטים הבודדים בקצה החתוך, אחזתי בפקעת ומשכתי ממנה חוט אחד. טבלתי אותו בפוליש הרהיטים, והוא כה שינה צורה בתהליך שהוא חרק, כאילו משמחה, כאשר העברתי אותו דרך אצבעותיי. שוב החוט עבר בקלות דרך קוף המחט.

כמעט בטוח שהעבודה נעשתה על ידי מישהי, כנראה מאד צעירה,  שלא הרוויחה כמעט כלום, והשתמשה בכפתורים זולים וחוט זול עוד יותר

במקרים הבודדים שבהם אני בכלל תופרת (בדרך כלל מחזקת כפתורים), הפעילות מלווה לרוב בצביטה של עוינות. זה בדרך כלל מתרחש בערב, אין מספיק אור ואני תופרת בזמן שאני צופה בטלוויזיה, תשומת הלב שלי לא נתונה לאף אחת מהמשימות. אני מודעת לכך שאם הכפתור היה מחוזק היטב מלכתחילה הוא לא היה זקוק לתיקון, לכן אני מרגישה שאילצו אותי לתקן וממורמרת על כך. מעולם קודם לכן - אולי כי לא רציתי לדעת -  לא  חשבתי מדוע הכפתור היה מחוזק כה גרוע, כמעט בטוח שהעבודה נעשתה על ידי מישהי, כנראה מאד צעירה,  שלא הרוויחה כמעט כלום, והשתמשה בכפתורים זולים וחוט זול עוד יותר.

כפתורים

מי יודע מי יתפור אותם? מהו סיפור חייהן של הידיים התופרות? תצלום: צ׳אבי קבררה.

הפעם הייתה זאת שעת בוקר מאוחרת ביום שמשי ויפה, האור מהחלון שטף את החדר. אף אחד לא היה צריך שאעשה דבר מלבד להישאר בפנים. הסדנה הייתה בחינם והמורה נדיבה ומלאת ידע. שום טינה לא בעבעה. ההיפך הוא הנכון, בזמן שתפרתי, הרגשתי קשר מסוים למי שיצרה את הבגד, (ככל הנראה) אישה המתגוררת  רחוק, שלעולם לא אפגוש, אך מתקבל על הדעת שהקשיים שלה, כעת וגם לפני המגיפה, גדולים משלי.

כמה שבועות לפני הסגר, התחלתי קורס אחר, לא סאשיקו הפעם, אלא תכנית בת  ארבע שנים המובילה להסמכה כפסיכותרפיסטית אינטגרטיבית. שינוי כיוון זה (רוב הקריירה שלי הייתה כסופרת) הוא חלק מרצון עז נרחב יותר למצוא דרכים חדשות של התייחסות לעולם, לאנשים אחרים, ולעצמי. הקורס מועבר כעת באופן מקוון, מה שהפך  עבודה בשלשות (דרך מעשית לתרגול משחקי תפקידים) ואת העבודה הקבוצתית לקשה יותר ומספקת פחות. אבל להפוך לפסיכותרפיסטית זה תרגיל בוואבי-סאבי, ולכן נדמה שאי נוחות קטנה זאת מתאימה לעקרונות הסאשיקו. אכן, הטיפול עצמו הוא תהליך של תיקון, שכמו סאשיקו, לא נועד להסתיר שברים ודמעות - אותם מקומות שבהם החיים התישו אותנו עד למצב של כמעט התמוטטות -  אלא לתמוך בהם בעזרת מסגרות חדשות וחסונות יותר לחשיבה ותחושה. ׳דקירות קטנות׳, ולעיתים גדולות יותר, הן חלק בלתי נמנע מהתהליך שבו הטיפול מבקש לחזק את מארג הווייתנו.

ההצטברות והסדירות הסבלניות של התפרים השזורים הלוך ושוב, הלוך ושוב, הם אלו שבסופו של דבר נותנים יציבות וכוח

כמו בטיפול, גם בסאשיקו את תופרת בתחילה באלכסון לקרע, מצליבה דרכו בנקודות רבות בבד אך בלי לאפשר למחט לצלול ישירות לתוך אפלת החור עצמו. זה לא משנה אם את מפספסת איזשהו קצה חוט רופף.  ההצטברות והסדירות הסבלניות של התפרים השזורים הלוך ושוב, הלוך ושוב, הם אלו שבסופו של דבר נותנים יציבות וכוח. אם הוא נעשה בזהירות, טלאי סאשיקו יחזיק מעמד חיים שלמים.

קיוטו, יפן, רחוב, תאורה

תאורת רחוב ברחוב בקיוטו, יפן. תצלום: Dynamic Wang

בזמן שתפרתי אחת המשתתפות בסדנה המליצה על  ״בשבח הצללים״ (1933) מאת הסופר היפני  ג'וּנְאִיצִ'ירוֹ טַנִיזַקִי לכל מי שרוצה להבין יותר לעומק את התרבות היפנית . הורדתי את ספר השמע והקשבתי תוך כדי טיול עם הכלב. ספרו של  טַנִיזַקִי הוא קלאסיקה של האסתטיקה היפנית. הוא חוקר מגוון רחב של חפצים ביתיים מקערות קרמיקה ועד לאסלות מעץ, ובוחן את החיבה היפנית לאיכות ולעומק הצל בעיצוב הפנים:

״[אנו,] אנשי המזרח נוטים לחפש את הסיפוק שלנו בכל סביבה שאנו נמצאים בה, להיות מרוצים מהדברים כפי שהם, וכך החושך לא גורם לנו אי שביעות רצון, אנו מקבלים את מה שבלתי נמנע. אם יש מעט אור, אזי יש מעט אור; נשקיע את עצמנו בחושך ושם נגלה את היופי המיוחד שלו. אך המערבי המתקדם נחוש תמיד לשפר את גורלו. מהנר למנורת השמן, ממנורת השמן לאור הגז, מאור הגז לאור החשמלי - החיפוש שלו אחר אור בהיר יותר לא פוסק לעולם, הוא יעשה כל מאמץ כדי למגר את הצל הזעיר ביותר.״

רבות נכתב על ההזדמנויות שיש לנו כעת לבצע את השינויים המהפכניים בהתנהגותנו שנדרשים כדי לשקם ולתקן את עולמנו, אפילו לעצב דרכים חדשות איך להיות, ליצור ולהתחבר זה לזה

כרגע בעולם יש חושך רב. אולם כפי שהבנתי, כשהקשבתי למאמרו  של טניזקי, ההעדפה היפנית לצל היא פחות הסתגלות מאשר הערכה עמוקה לדברים כפי שהם, שמקורה כנראה בבודהיזם, וגם רצון עז לידע על העבר ולחוויה פעילה של הדהודו בהווה. טניזקי מזכיר לנו שעד לאחרונה, נשים יפניות השחירו את שיניהן כדי להדגיש את הזוהר העדין של פניהן. הוא מדבר על הסלידה היפנית מהברקת מתכת וכסף, והעדפה של הכתמים והירוקת שנוצרו  משימוש ומגיל. אם חפץ, או אדם דורשים תיקון, הדבר נעשה בצורה מכבדת הנובעת מהבנה שהייתה להם מטרה ארוכה ושימושית.

בעיצומו של השקט הכפוי של הסגר יתכן שיהיה לחלקנו זמן לשקול כיצד נוכל לתקן את עצמנו ואת עולמנו לאחר המגיפה. מוחות טובים משלי נענים לאתגר, משכנעים אותנו בכתובים ובטלוויזיה לאתחל שוב את חיינו, כשיתאפשר, בצורה יותר מחוברת, ופחות בזבזנית. הם מצביעים על כך שהאוויר נראה נקי יותר מאז שהפסקנו לטוס, וכי דולפינים נצפו בים באזור האי סרדיניה. רבות נכתב על ההזדמנויות שיש לנו כעת לבצע את השינויים המהפכניים בהתנהגותנו שנדרשים כדי לשקם ולתקן את עולמנו, אפילו לעצב דרכים חדשות איך להיות, ליצור ולהתחבר זה לזה. הנה, אולי אפשר.

מלאני מקגראת׳ (Melanie McGrath) היא סופרת המתגוררת בלונדון וכותבת ספרות לא בדיונית וכן ספרי מתח. בשנת 2017 ראה אור ספרה ״Give Me the Child״. הספר האחרון שלה ״The Guilty Party״ ראה אור בשנת 2019

AEON Magazine. Published on Alaxon by special permission. For more articles by AEON, follow us on Twitter.

תורגם במיוחד לאלכסון על ידי ארנה רז

תמונה ראשית: סאשיקו: תפר וטלאי. תצלום: הת׳ר

מחשבה זו התפרסמה באלכסון ב על־ידי מלאני מקגראת׳, AEON.

תגובות פייסבוק