תרבות זה לא נדל"ן

שרידים נדירים ומבנים מרשימים מעידים על תרבויות עבר. אך תרבות, ציוויליזציה, היא עניין אחר, עדין, סמוי וחי גם לאחר חורבן: מדובר באלפי קשרים אנושיים, כאז כן עתה
X זמן קריאה משוער: 7 דקות

הציוויליזציה חזרה. אבל היא כבר אינה שמורה ל"איש הרנסאנס" או ל"מערב", ואפילו לא לחברות יודעות קרוא וכתוב. ציוויליזציה היא אופן הדיבור על ההיסטוריה האנושית במובנה הרחב, מציורי המערות בלאסקו ועד לתערוכה האחרונה ב-MoMa, היא המחברת יחדיו את תולדות האנושות.

אנו מרוכזים בשרידים המפוארים של העבר. באזורי עימות, כמו גבול תורכיה-סוריה, מונומנטים כאלה נוטים להפוך למזבחים שעליהם מקריבים חיי אדם של ממש

אולם לפחות במובן אחד, מושג הציוויליזציה נותר בבסיסו מדיר. זהו מושג המקובל בגלריות, מוזיאונים ואתרי מורשת עולמית של אונסק"ו; של דימויים יקרי ערך, חפצים ומבנים ולא של אנושות חיה. מבני האבן הפרהיסטוריים של גבקליפטה (Göbeklitepe) – שם נפתח לאחרונה פארק היסטורי, ליד הגבול בין תורכיה לסוריה – זוכים לשלל תארים החל מגן העדן וכלה בערש התרבות או המקדש הראשון. אנחנו עדיין רוצים שהציוויליזציה תתעלה מעל המציאות היומיומית של יוצריה ומשמריה האנושיים. באזורי עימות, כמו גבול תורכיה-סוריה, מונומנטים כאלה נוטים להפוך למזבחים שעליהם מקריבים חיי אדם של ממש.

חשוב לציין כי תמיד היו דרכים אחרות להבין מהי "ציוויליזציה". במאה העשרים, האנתרופולוג הצרפתי מרסל מוס (Mauss) חשב כי אסור לצמצם את הציוויליזציה לרשימה של הישגים טכניים או אסתטיים. והיא גם אינה אמורה לייצג שלב מסוים בהתפתחות התרבות ("ציוויליזציה" לעומת "ברבריות" וכן הלאה). ניתן למצוא את הציוויליזציה בדברים חומריים, אבל מעל הכול היא מסמלת את הפוטנציאל של חברות אנושיות. לדעת מוס, ציוויליזציה היא מה שמתרחש כשחברות נפרדות חולקות ערכי מוסר וחומריות מעבר לגבולותיהן, ויוצרות מערכות יחסים עמידות החורגות מעבר להבדלים ביניהן. זה עשוי להיראות כמו טיעון מופשט, אבל לא כך הוא. תנו לי לנסות להסביר.

תדמור, אישה, קבורה

נא להכיר: אקמאט בת חגאגו, צאצאית של זבידה, צאצאית של מען, פסל קבורה, תדמור, סוף המאה השנייה לספירה. תצלום: ויקיפדיה

התרבויות המוקדמות ברחבי העולם היו מעמדיות מאוד ונשלטו בידי רודנים דכאנים שהתבססו על קורבן החרויות, החיים עצמם, למען משהו שתמיד אינו בר השגה – רעיון של סדר עולמי, מקום בגן העדן, ברכה מאלים שאינם יודעים שובע

ארבע שנים בערך חלפו מאז עלייתה של דאע"ש במזרח התיכון. אנשי דאע"ש הרסו, או מכרו, עתיקות באורח שיטתי, מה שהגיע לשיא בשנת 2015, במתקפה שלהם על תדמור, העיר הסורית הקדומה ששימשה תחנה חשובה לשיירות סוחרים, ונחשבה לאתר מורשת עולמית. תחת כיבוש דאע"ש, התיאטרון הרומי בתדמור הפך לבמה שעליה בוצעו זוועות, ובכללן עריפה פומבית של ראשו של ח'אלד אל-אסעד, תושב העיר תדמור המודרנית, שעמד בראש מנהל העתיקות במקום. באביב שנת 2016, אחרי שהעיר שוחררה בתמיכת רוסית (ובאורח זמני בלבד), התארחה שם התזמורת הסימפונית של מרינסקי. במופע, קהל רוסי ישב והאזין לבאך, פרוקופייב ושדרין. האירוע נועד להציג מושג מסוים, ובעיניי מוטעה, של ציוויליזציה. הוא היה, במילותיו של נשיא רוסיה ולדימיר פוטין ששידר את דבריו ממוסקבה, "חלק מהמורשת האנושית". במהלך הדורות, תדמור פתחה את שעריה לאלים מכל הסוגים. "הכול," כתב ההיסטוריון הרוסי מיכאיל רוסטווצֶף בשנת 1932, "משונה בעיר המשונה תדמור". ועם זאת, דבר לא היה מוזר יותר מן האירועים הללו בשנים 2015-16.

מה היה "תרבותי" בנגינה של פרוקופייב בהריסות היפהפיות של עיר סורית עתיקה אחת, בעוד שהאוכלוסייה החיה בעיר עתיקה אחרת, חלב, מצפון לתדמור, הייתה באותה עת תחת מתקפה? המקדשים העתיקים בתדמור לא נבנו כיצירות אמנות, שיש לצפות ולהתפעל מהן באורח פסיבי, ממש כפי שהמערות בלאסקו או בפונט-דה-גום לא נועדו להיות גלריות לאמנות, וכפי שגבקליפטה לא הייתה הגרסה הפרהיסטורית של הקפלה הסיסטינית. בימי קדם, המעמד המקודש שלהם תבע צאצאי אדם וקורבנות, וכעת נדמה כי הם תובעים זאת שוב. קורבנות כאלה כנראה קשורים איכשהו להבנה המודרנית שלנו את המושגים "מורשת", "אמנות" ו"ציוויליזציה", באופנים שאנו דנים בהם או מבקרים אותם רק לעתים רחוקות. הרי ברור שמכאן אנו למדים שאלה הם – במלוא מובן המילה – האלים המודרניים שלנו, אלי הצפון הגלובאלי.

כשאנשים משתמשים במונח "התרבות המוקדמת", הם מתייחסים בעיקר למצרים הפרעונית, לפרו של האינקה, למקסיקו של האצטקים, לסין של ההאן, לאימפריה הרומית, ליוון העתיקה ולחברות עתיקות אחרות בעלות הישגים מרשימים. כל אלה היו חברות מעמדיות מאוד, שרובן נשלטו על ידי ממשל רודני, אלימות ודיכוי קיצוני של נשים. קורבנות הם הצללים האורבים מאחורי מושג הציוויליזציה. קורבן החרויות, החיים עצמם, למען משהו שתמיד אינו בר השגה – רעיון של סדר עולמי, מקום בגן העדן, ברכה מאלים שאינם יודעים שובע.

משהו כאן אינו תקין. המילה "ציוויליזציה" נובעת ממקור ומאידיאל שונה מאוד. בימי קדם, המילה civilisהתייחסה לאותן מעלות של חוכמה פוליטית ועזרה הדדית שאפשרו לחברות לארגן את עצמם באמצעות חבירה מרצון. המזרח התיכון המודרני מספק דוגמאות מעוררות השראה רבות. בקיץ 2014, קואליציה של יחידות כורדיות פרצה את המצור על הרי סינג'ארבעיראק כדי להעניק מעבר בטוח, מזון ומקלט לאלפי יזידים שנעקרו מבתיהם. בעודי כותב, אוכלוסיית מוסול מקימה לתחייה עיר חדשה מן ההריסות של העיר שנחרבה במלחמה, רחוב אחר רחוב, בתמיכה ממשלתית מזערית.

עזרה הדדית, שיתוף פעולה חברתי, אקטיביזם אזרחי, אירוח או פשוט דאגה לאחרים: אלה הם הדברים שבאמת עושים ציוויליזציה

עזרה הדדית, שיתוף פעולה חברתי, אקטיביזם אזרחי, אירוח או פשוט דאגה לאחרים: אלה הם הדברים שבאמת עושים ציוויליזציה. כלומר ההיסטוריה האמיתית של הציוויליזציה רק מתחילה להיכתב. היא עשויה להתחיל במה שהארכיאולוגים מכנים בשם "אזורי תרבות" או "מעגלי אינטראקציות", אזורים נרחבים של חילופי תרבות וחדשנות שראויים למקום בולט יותר במה שאנו מתארים כציוויליזציה. במזרח התיכון, יש לאלה שורשים עמוקים המתגלים לקראת סוף עידן הקרח האחרון, בסביבות שנת עשרת אלפים לפני הספירה. אלפי שנים לפני קום הערים (בסביבות ארבעת אלפים לפני הספירה), קהילות כפריות כבר חלקו מושגים בסיסיים של סדר חברתי ברחבי אזור הידוע בשם "הסהר הפורה". התגלו ראיות של ממש לצורות של ניהול משק בית, פולחנים ואירוח המראים לנו את ההיסטוריה העמוקה של הציוויליזציה. במובנים מסוימים, הדבר מעורר השראה הרבה יותר מן המונומנטים. הדברים החשובים ביותר בארכיאולוגיה המודרנית עשויים למעשה להיות אותן רשתות מרוחקות ומלאות חיים, שבהן אחרים ציפו למצוא רק "שבטים" מבודדים ומפגרים.

כישור

כישור: ציוויליזציה, תרבות, זיכרון משותף, טכנולוגיה, מארג אנושי, ידע שעובר מזה אלפי שנים. תצלום: צלם לא ידוע, ויקיפדיה

הרהור קצר מראה כי נשים, עבודתן, ענייניהן וההמצאות שלהן ניצבים בלב ההבנה המדויקת יותר הזו של הציוויליזציה. מעקב אחר מקומן של נשים בחברות שלא היה להן כתב דורש שימוש בראיות שנותרו במרקם החפצים

קהילות פרהיסטוריות קטנות אלה יצרו ציוויליזציות במובן המלא של קהילות מורחבות החולקות ערכי מוסר. ללא מלכים, בירוקרטים או צבאות קבועים, הם אימצו את הידע ההולך וגדל במתמטיקה ובמעקב אחר לוח שנה; עיבוד מתכות מתקדם, גידול זיתים, גפנים ועצי תמר, המצאת לחם המחמצת ובירת שמרים. הם פיתחו טכנולוגיות טקסטיל מתקדמות שבעזרתן עיבדו בדים וקלעו סלים, המציאו את האובניים, יצרו דברים מאבן וחרזו חרוזים, בנו סירות מפרש וניווטו בים. האמצעות קשרי משפחה ומסחר, הם הפיצו את האיכויות יקרות הערך והחשובות הללו של ציוויליזציה אמיתית. ממצאים ארכיאולוגים הולכים ומתרבים מאפשרים לנו לעקוב אחר התפתחות הציוויליזציה מן היסוד, בעודה חוצה את מישורי עיראק, נעה קדימה ואחורה בין חופי הים התיכון והים השחור, מתפשטת למרגלות הרי טאורוס וזאגרוס, ויורדת לעבר המפרץ הפרסי. הציוויליזציה, במובן חדש זה, יוצרת מארג תרבותי מורכב ומרהיב להפליא, חסר מוקד וחסר גבולות, שנארג ממיליוני קשרים חברתיים זעירים.

הרהור קצר מראה כי נשים, עבודתן, ענייניהן וההמצאות שלהן ניצבים בלב ההבנה המדויקת יותר הזו של הציוויליזציה. מעקב אחר מקומן של נשים בחברות שלא היה להן כתב דורש שימוש בראיות שנותרו במרקם החפצים, כמו חפצי קרמיקה מצוירים המחקים בצורתם את דוגמאות הטקסטיל ואת הגוף הנשי ומבנים קישוטיים מורכבים. אם להתייחס לדוגמה אחת בלבד: קשה להאמין כי הידע המתמטי המורכב המופגן בכתב היתדות המוקדם, או במבנה של מקדשים עירוניים, צמח כמות שהוא בראשו של הכותב הזכר, כפי שאתנה נולדה מראשו של זאוס. סביר הרבה יותר שאלה מייצגים ידע שהצטבר מן התקופות של טרום-כתב, באמצעות מנהגים מעשיים כמו חישוב, גיאומטריה שנדרשה לאריגה ולחריזת חרוזים. מה שנחשב עד עתה כ"ציוויליזציה" עשוי למעשה להיות לא יותר מגזל מגדרי, על ידי גברים, שממש חרטו את תביעותיהם באבן – גזל של מערכת ידע מוקדמת יותר, שנשים עמדו במרכזה.

מנקודת התחלה כזו, נוכל לראות את ההיסטוריה האמיתית של הציוויליזציה החיה. היא מגיעה עד הרבה לפני המונרכיות או האימפריות הראשונות, ועומדת בפני הפלישות הברוטליות ביותר של המדינה המודרנית. זוהי ציוויליזציה שאנו יכולים לזהות, לטעום, לגעת בה אפילו בשעות אפלות אלה. אין כל הצדקה להרס גחמני של מונומנטים עתיקים. אבל בואו לא נטעה לחשוב שזהו הדופק הפועם של הציוויליזציה. הדופק הזה שוכן לעתים תכופות במה שממבט ראשון נראה קטן, ביתי או שגרתי. שם נמצא אותו, פועם בסבלנות ומחכה לאור.

 

דייוויד ונגרו (Wengrow) הוא מרצה לארכיאולוגיה משווה ביוניברסיטי קולג', לונדון. הוא מחברם של הספרים The Origins of Monsters (משנת 2013) ו- What Makes Civilization? (שמהדורה שנייה שלו ראתה אור ב-2018).

AEON Magazine. Published on Alaxon by special permission. For more articles by AEON, follow us on Twitter.

תורגם במיוחד לאלכסון על ידי דפנה לוי

תמונה ראשית: שרידי העיר תדמור (פלמירה) בסוריה. תצלום: ג'יימס גורדוו, ויקיפדיה

מחשבה זו התפרסמה באלכסון ב על־ידי דייוויד ונגרו, AEON.

תגובות פייסבוק

תגובה אחת על תרבות זה לא נדל"ן